קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

בגנות הרעוּת
לא למות טיפש
עידן לנדו
03.12.16
https://idanlandau.com/2016/12/03/against-brotherhood/




עבריינות מין איננה מעידה חד-פעמית. מדובר בגברים שנוקטים במשך שנים, דרך שגרה, יחס כוחני ומבזה כלפי נשים שבסביבתם, לעתים קרובות תוך ניצול יחסי מרות. זהו דפוס התנהגותי חוזר. הדפוס הזה מתאפשר הודות לדפוס סביבתי חוזר: העלמת עין של חברים קרובים. יש להדגיש `חברים` שכן קרובי המשפחה הם לעתים קרובות האחרונים לדעת. ובכל זאת, בכל פעם שמקרה כזה נחשף ועדויות ההטרדה נערמות בזו אחר זו, בשלב כלשהו נשמעת האמירה `כולם ידעו`. ידעו ושתקו. אני רוצה לדבר על השתיקה הזאת.

על משה איבגי:
`כל מי שהיה על הסט יודע שזה קיים. ההפקה ידעה מזה. אף אחד שם לא הופתע. כולם על הסט, עשרות אנשים, ידעו שאיבגי סוטה. ואף אחד לא עשה עם זה שום דבר.`

על עמנואל רוזן:
`כולם ידעו, שתקו והשתיקו.`

על אלון קסטיאל:
`כל החברים שלו שהעלימו עין.`
`אני מכיר המון סיפורים עליו מרחוק.`

על ניסן סלומינסקי:
`זה מקרה קלאסי של כולם יודעים אבל אף אחד לא יכול לעשות כלום.`
`הדבר הכי ידוע במשכן.`

השיח הציבורי סביב הטרדות מיניות מתרכז כמובן בזכותה הבסיסית של האשה על גופה ועל בחירותיה. הסברה שכזאת מכוונת, מן הסתם, למנוע מגברים מבולבלים לחצות את הקו האדום ולסמן להם בבירור איפה הוא עובר. אבל כיוון שהיא מתרכזת בעבריינים הפוטנציאליים, היא מחמיצה את ההקשר שבו עבריינות מין פועלת ומשגשגת: העלמת העין הסלחנית של הסביבה. מי שחותרת לשינוי חברתי מהותי אינה יכולה להרשות לעצמה לדבר רק אל העבריינים; היא חייבת לדבר גם על הסביבה התומכת בהם. לשם כך יש לפרק את הלב הפועם של השוביניזם הישראלי: האחווה הגברית, הידועה יותר בכינויה הרומנטי, הרעוּת.

מהי אותה רעות? מהו אותו קשר עז בין גברים שגורם להם להתעלם מן הצדדים האפלים של חבריהם? לא סתם מפגמי אישיות מובנים, אלא מהתנהגות בריונית חוזרת ונשנית, התנהגות שנצפית דווקא בסיטואציות החברתיות שבהן החברותא הגברית פורחת? האם גבר שמעלים עין מחבר קרוב שמטריד מינית בחורה מול עיניו סולח לו כי זה `בין חברים`? האם הוא סולח לו כי הוא יודע בתוך תוכו שהוא יזדקק לסליחה דומה בעתיד מן המטריד? האם זו יד רוחצת יד? או שמא פחדנות גרידא?

האם הגבר שצופה בסצינה של הטרדה מינית מצליח לראות בתוכה את האשה, את הקורבן? או שמא הוא רק רואה את החבר המטריד? את השתקפותו שלו? האם הוא שוקל להתערב, או אולי להתעמת עם החבר מאוחר יותר? האם הוא עסוק באפקט שיהיה לעימות על יחסיו עם החבר יותר מאשר באפקט שהיה להטרדה על הקורבן?

הרעות והשלכותיה על השיפוט המוסרי מעוררת שאלות דומות בכל מקרה שבו חבר קרוב חוצה קו אדום. בישראל זה קורה כל יום כמובן – מעבר לקו הירוק. חיילים שבאים במגע עם פלסטינים מפעילים כוח פוגעני כלפי חפים מפשע כל הזמן: במחסומים, בפלישות פתע לבתים, בפיזור הפגנות. פשעים קטנים וגדולים מתבצעים `על הדרך`. יש שששים אל ההדק, יש שסולדים ממנו. את כולם אופף קשר של שתיקה; כשחוזרים הביתה, לא מדברים על מה שהיה. הרעות סוכרת את פיהם. הזעם הנוראי על ארגון `שוברים שתיקה` נובע מכך יותר מן הכל: הם חיללו את הרעות, `המקודשת בדם`.

יש רעות בין חברים קרובים; יש רעות בין חיילים ביחידה; יש רעות בין בני אותה עדה, אותה דת, אותו עם. הדחף השבטי מפעפע כל הזמן, בכל הרמות. מיתולוגיה ישראלית שלמה נכרכת במושג הרעות: אחוות הלוחמים, `שיר הרעות` הקאנוני של חיים גורי, הצ`יזבטים ו`ילקוט הכזבים`, תרבות ההנצחה, מפגשי המילואים, הדאחקות והגירבוצים, השירה בציבור, הביטוי השתלטני `אחי`, `כל ישראל ערבים זה לזה`, חבורות התרמילאים בחו`ל, האימוץ האגבי של גוף ראשון רבים בעיתונות, סימון חוזר ונשנה של `אנחנו` מול `הם`, עמישראל לנצח נצחים.


במקום לנתח את הרעות במילותי שלי, אני מעדיף לצטט כאן בהרחבה קטעים מספרו המופתי של סבסטיאן הפנר, `סיפור של גרמני 1914-1933` (הוצאת חרגול, 2002). כן, שוב הדוגמה הנאצית שאין לחמוק ממנה. לא משום שיש מקום להשוואה בין עברייני מין לרוצחי אס-אס; אלא משום שיש טעם בהבנת מנגנון הרעות המכסה על פשעי אלה כאלה. הפנר הצעיר כתב את ספרו בשנות העשרים המוקדמות שלו, ואז גנז אותו; ב-1938 עזב את גרמניה, שבה לא זיהה יותר את מולדתו. הספר התגלה רק בשנת 2000 וערכו הייחודי הוכר מיד: עדות מיד ראשונה של גרמני, בשנים שבהן התנועה הנאצית צוברת יותר ויותר כוח ועדיין איננה בשלטון, כיצד הולכות ונסוגות, הולכות וקורסות, הגנות החברה האזרחית בפני הברבריות. ברגישות יוצאת דופן, לא אחת נבואית, הפנר הבחין בשינויי ההתנהגות מסביבו, במבטים המופנים הצידה נוכח אי-צדק גובר והולך, בהתיישרות של אנשים `הגונים` עם רוח הזמן הרעה. אין עמוד בספר שאינו רלוונטי לימינו.

מקום מיוחד בתהליך הזה תופסת הרעות, שהפנר מקפיד לציינה במרכאות, ה`רעות`, ובכך מסמן אותה כיותר מרגש ספונטני – תוצר של הנדסה חברתית מכוונת, טוטם תרבותי שהשפעתו הרעילה אינה יודעת שובע.

הפנר השתתף במחנה אימונים צבאי במשך 6 שבועות, ואחריו שב למסלול לימודי המשפט שלו. החוויה הזאת הספיקה לו כדי לזכך תובנות חריפות על הרעות. וכך הוא כותב (עמ` 185-190, תרגום: שולמית וולקוב):

`במשך היום היתה הרעות הצלה. בלי ספק: אפשר להפיק מין אושר ב`מחנה` כזה, האושר שברעות. היה זה אושר לרוץ יחד בוקר על המגרש, לעמוד יחד עירומים תחת ברז המים החמים במקלחת, להתחלק בחבילות שקיבלנו פעם זה ופעם זה מן הבית, לשאת יחד באחריות לאיזה תעלול, לעזור זה לזה ולתמוך זה בזה באלף דברים קטנים, לסמוך אחד על השני ללא תנאי בענייני היומיום, לנהל קרבות של ילדים וקטטות, להיות האחד בדיוק כמו השני, להשתכשך בזרם הרחב, הנושא אותך בקלות ובבטחה – זרם של קרבה ואמון… מי יכחיש שיש בכך אושר? מי יכחיש שיש משהו בטבע האנושי שנכסף לזה, משהו שאיננו בא בדרך כלל על סיפוקו בחיי היומיום, בחיים האזרחיים?

אני מכל מקום לא יכול להכחיש זאת. ואף על פי כן אני יודע, ואני טוען זאת במלוא הרצינות, שאושר זה עצמו, תחושת ה`רעות` הזאת עצמה, יכולה להיעשות אמצעי מהנוראים ביותר לביטול האנושיות – ובידי הנאצים זה אכן מה שהיתה. זה היה כוח המשיכה העיקרי, הפתיון הגדול של הנאצים. בשיקוי הרעות הזה הנאצים השקו את הגרמנים שנכספו אליו כל כך, עד שהתבלעה דעתם. הם הפכו אותם בכל מקום ל`חברים`, והרגילו אותם מינקות לסם המשכר הזה; בהיטלר-יוגנד, בס`א, בצבא, באלפי מחנות וארגונים. כך גזלו מהם משהו שאין לו תחליף, ושעל חסרונו לא יפצה שום אושר שברעות.

הרעות קשורה למלחמה. כמו האלכוהול, גם היא מעין שיקוי ניחומים למי שנתון בתנאים בלתי אנושיים. היא הופכת את הבלתי נסבל לנסבל; תומכת בך מול המוות, הזוהמה והאומללות… אין לשכוח על אילו נקודות מפתח פועלת ה`רעות` את פעולתה המשכרת… אם לפתוח בעיקר, ה`רעות` משתקת לחלוטין את חוש הביקורת האישי, הן במובן האזרחי והן – מה שחמור עוד יותר – במובן הדתי… גרוע מזה: הרעות פוטרת אדם מן האחריות לחייו בפני אלוהיו ובפני מצפונו. הוא עושה מה שעושים כולם. אין לו ברירה, אין לו זמן להרהר… מצפונו הוא `החברים` ומובטחת לו כפרה שלמה כל עוד ימשיך לעשות מה שכולם עושים.

מדהים היה להיווכח איך ה`רעות` משחיתה באופן פעיל את כל היסודות של אינדיווידואליות וציביליזציה. התחום החשוב ביותר של חיי הפרט שאותו התקשתה הרעות להסדיר באופן מלא היתה האהבה. אך גם נגדה יש לרעות נשק: הבדיחות הגסות. כל ערב, אחרי כיבוי אורות, התחיל סבב הבדיחות הגסות. אלה שייכות לסדר-יום ההכרחי של כל רעות גברית, ואין דבר טיפשי יותר מהדעה, המקובלת על סופרים אחדים, שזו תשובה למיניות מודחקת, תחליף לסיפוק מיני ומה לא. לבדיחות האלה אין שום השפעה מינית או מגרה; להיפך, מטרתן היא להפוך את האהבה לעניין דוחה ככל האפשר, לקרב אותה לתחום העיכול, ולהציג אותה כנושא לבדיחות. הגברים, המדקלמים כאן חרוזים של בית-בושת ומשתמשים במלים גסות לחלקי גוף של נשים, מתכחשים כליל לכך שהיו מסוגלים פעם לרגשי חיבה או אהבה, שפעם ביקשו לראות עצמם נאים וראויים לאהבה, ושפעם קראו לאותם חלקי גוף נשיים במילות חיבה מתוקות…

מי שלא ציית לדבר הרעות, במיוחד מי ש`עשה את עצמו`, `הלשין` או גילה קצת יותר עצמיות ממה שנחשב מותר בחברותא, עמד למשפט ההמון ובלילה נענש כהוגן… רואים שזה עניין שטני ממש, מסוכן עד מאד, אותה אחווה גברית מהוללת כל כך, מקסימה ובלתי מזיקה. הנאצים ידעו היטב מה הם עושים כשכפו אותה כאורח-חיים על עם שלם. והגרמנים, הלוקים ממילא ביכולת לחיות חיים פרטיים ולחוות אושר אישי, היו מוכנים, באורח מזוויע ממש, לאמץ אותה ברצון ובהתלהבות. הם העדיפו את הפרי הרעיל, המזין והזמין כל כך, הנוטף כולו מיץ, של צוותא גסה, שאין בה כל חופש בחירה, על פירותיה הזכים, הנישאים אל-על והמדיפים ניחוחות טובים כל כך של החירות…`

בגרמניה של אז, בישראל של היום, ובכל סיטואציה של אחווה גברית, אבחנותיו של הפנר מדוייקות. הקשר העמוק בין ביזוי נשים ללאומנות – נכון (זוכרים את ענתות?); השתקת חוש הביקורת – נכון; סימון הבוגדים והמלשינים, קשר השתיקה – נכון; והידיעה של המושכים בחוטים איך להפעיל את קסמי הרעות על גברים צעירים, תאבי הרפתקאות – גם נכון. מחקר שערך צה`ל בקרב לוחמים אחרי מבצע `עופרת יצוקה` העלה שגורם המוטיבציה החזק ביותר בקרבם היה `החברים במחלקה ובפלוגה`. בכל עדות של שובר שתיקה, בכל שיחה אגבית עם חייל צה`ל בסדיר או במילואים שצצים בה לבטים ואולי חרטות על מעשים שנעשו בשירות, שב ועולה גורם הרעות: לא יכולתי להלשין על חברים שלי, מה יכולתי לעשות? כך בדיוק איבחן הפנר: הרעות גוזלת מן הפרט לא רק את האוטונומיה הממשית שלו אלא גם את התחושה הפנימית שהוא ריבון לבחירותיו. בחסותה, האחריות מתגלגלת מן הפרט אל הקולקטיב, כלומר, אל אף אחד. זאת גם הדינמיקה של אונס קבוצתי, סיטואציה שבה המחויבות לנורמות של הקבוצה מאפילה על כל שיקול אנושי אחר.

אכן, אנחנו נכספים לרעות. אכן, מי שמפר את קוד השתיקה משלם מחיר חברתי; נשללים ממנו העונג והסיפוק שבהשתייכות לאחוות הגברים. אין להמעיט ערך באובדן הרגשי הזה (ובכלל, מוטב ללוחמי זכויות אדם תמיד להכיר ברווחים הנפשיים שמקנות העמדות המנוגדות להם). יחד עם זאת, אין לשכוח שאמירת הלאו מכוננת זיקות חדשות תחת הישנות. על אקט הסרבנות כתבתי בזמנו: `הסרבן שאיבד את מקומו במעגל הסולידאריות הצבאית יכול להתנחם בידיעה שהחלטתו קושרת אותו אל קהילה סולידאריות לא פחות, קהילת הסרבנים.` כך גם מי שמתנער מן המטריד מינית, ואף מגנה אותו בגלוי: הוא מכונן סולידריות עם קורבנות התקיפה, ועם כל מי שמבקש/ת למנוע את התקיפה הבאה. סולידריות אנושית שנובעת מבחירה עשויה להיות מעצימה ומספקת לא פחות מסולידריות שאליה הושלכת בתוקף מינך או קבוצתך האתנית בלבד.


אני חוזר לתחילת הדברים: תיקון פוליטי אמיתי, טיפול שורש מוסרי, חייב להפנות את הזרקור לא רק אל העבריין אלא ביתר שאת אל החברה הסובבת אותו, ובפרט אל החברה הקרובה; אל חוג החברים שאחוזים יחדיו בדבק הרעות ובגללה, בשמה, באשמתה – מגוננים על העבריין וממילא מוחלים לו. בחברה הישראלית הולכים ונפרמים מנגנוני האחריות האישית ואת מקומם כובשים קולקטיבים ספונטניים או מהונדסים – אספסופי לינצ`ים, טרולים אנונימיים ברשת, אבל גם – וכאן אתה או את נכנסים לתמונה – אזרחים שכובשים פניהם בקרקע ומעדיפים לא לראות ולא לדעת.

כשכתבתי על סוחרי הנשק ויצואני הסייבר ההתקפי הישראלי למשטרים רודניים, כתבתי גם על המשת`פים השותקים במשרדי ההיי-טק. כשכתבתי על גזל המחצבות הפלסטיניות, כתבתי גם על המשת`פים השותקים בענף הבנייה הישראלי; כשכתבתי על מאבקו של אדוארד סנודן להפיל את חומות השתיקה סביב גופי המודיעין רבי העוצמה השולטים בחיינו, כתבתי גם על המשת`פים השותקים של יחידת 8200 והשב`כ וכל סוכני הניטור והבילוש. וכן, בכל הזירות האלה פועלות אחוות של גברים. זה לא מקרה.

הדברים קשורים ומזינים זה את זה. היכולת לא לראות את מה שנמצא מול אפך היא יכולת נרכשת, שמשוכללת בעמל רב (כך גם היכולת ההפוכה). מי שמתרגל אותה היטב בזירת ההטרדות המיניות לא יתקשה לתרגל אותה בזירת פשעי המלחמה. מנגנון ההדחקה כבר קיים, הנפש כבר מורגלת בהסטה ומיסגור של הזוועה, בהרחקת המבט, טשטוש העקבות, מחיקת האחריות האישית. לעתים נדמה שככל שהישראלי מפגין `מעורבות` גבוהה יותר בפוליטיקה ובסוגיות של `נכון` ו`לא נכון`, ככל שצעקותיו רמות יותר – כך הוא מרחיק את עצמו יותר מן העניין שעל הפרק. כשפיך מלא `גינויים` לפוליטיקאים, קל לשכוח את חלקך בעוול.

על הדברים החשובים באמת, אנחנו שותקים. הפשעים שנעשים ממש לידנו, בחדר הסמוך, אינם נוגעים בנו. אין מה להתבשם בתופעות כמו `שוברים שתיקה` או ריבוי העדויות שיוצאות לאור על תקיפות מיניות; אלה הם בבחינת צלילים חנוקים שחמקו מבעד לשכבה עבה של שתיקה והסתרה. חברה שאל כל פשע כזה שנחשף בה נלווה הכיתוב `כולם ידעו ושתקו` היא חברה חולה. מעגלים-מעגלים של שתיקה, סודות של זוועה מאחורי סבר-פנים נינוח ורגוע. אלה הם פנינו. הרעות, שיקוי הניחומים, היא הפרי הרעיל שפושה בכל. `הרעות נשאנוך בלי מילים`, אומר השיר, `אפורה עקשנית ושותקת`. הגיע זמן מילים, די לשתיקה.
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

לגנות או לא לגנות, זאת השאלה
בתיהם של 44 פלסטינים מתוכם 22 ילדים נהרסו אתמול בגדה המערבית
בלילה בלילה כשכולם ישנים חיילים מתפרצים לבתים פלסטינים