קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

היו יומיים של אחדות, ולא יותר
haaretz
צבי בראל
03.05.2017
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.4062713




בתי קברות צבאיים הם סמל לאומי. אנדרטות קטנות, שחרוטות עליהן כתובות אחידות, המבקשות להדגיש את האחדות והשוויון בין המתים. התיקונים שנוספו עם השנים לחוק בתי הקברות הצבאיים התירו אמנם שינויים קלים בנוסח הכתובת, `באישור הרשות המוסמכת` כמובן, אבל כל שינוי כזה מחייב הליכה בדרך ייסורים ביורוקרטית, שאינה מבטיחה אישור.

כי המדינה, ולא ההורים או הקרובים, הם הבעלים של ההנצחה הלאומית, והמדינה קבעה, שהחיילים במותם שווים (חוץ מיוצאים מן הכלל, הקוברים את יקיריהם בבית קברות אזרחי). הנופלים, נהפכים כמקשה אחת לסמל של הקרבה למען המולדת, ש`במותם ציוו את החיים`. בתי הקברות הצבאיים נעשו מקום לעלייה לרגל לאומית, ומבטאים את ציות הפרט לכלל ומעניקים לחיים תחושת שליחות, שהוטלה עליהם מתוקף מותם של הנופלים.

אבל הקולקטיב המת לא פירט את טיב השליחות שהוא מטיל על הנשארים. האם עליהם להמשיך במלחמות? האם חובה עליהם להתיך את עצמם למהות אחת, כמו המתים? ואולי זוהי אזהרתם את החיים, הנדרשים להביט על הקברים כדי להיזהר מגורל דומה?

בתי הקברות הצבאיים, המסמלים אידיאל של אחדות, ציות ושוויון, רחוקים מרחק שנות אור מן המציאות. אילו נועדו באמת לייצג את החיים, היה צורך לסווגם לבתי קברות צבאיים לאשכנזים ולמזרחים, לדתיים ולחילונים, לאנשי הי טק, סמל חדש של מדינת הלאום המשגשגת, ולנופלים שמשפחותיהם נתמכות בידי שירותי הרווחה, ובעיקר — לנופלים שמאלנים ולנופלים ימניים.



מופרך? וכי מה היא ספירת המתים לפי מגזרים, אם לא פירוק הסמל? מי טרח להציג כמה קיבוצניקים נפלו לעומת עירוניים, כמה אנשי הציונות הדתית לעומת חילונים, וכמה מזרחים נהרגו לעומת אשכנזים? `לא היה שם שכול ולא יהיה שם שכול`, פסק ראש אכ`א לשעבר אלעזר שטרן באוגוסט 2006, בהתייחסו להשתתפות של תל אביבים בסטטיסטיקת הנופלים במלחמת לבנון השנייה. לא רק השכול מדיד, גם פוטנציאל השכול הוא בעל ערך ליצירת הייררכיה של כבוד באותה אחדות לאומית דמיונית.

מאין יגיעו הנופלים הבאים — זאת איננה שאלה קיומית או צבאית, זו תהיה שאלה פוליטית. כזאת שנועדה לחזק מגזרים מסוימים, על חשבון הקורבן הצפוי מהם בעתיד, כי `רק אצלם` מצוי מלאי שוחרי הקרבות. ובכך מודרים מגזרים שיתרמו פחות נופלים, או כאלה שלא ישגרו אפילו נופל אחד לבתי הקברות הצבאיים.

וכך, טקס המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות נעשה לפסאדה, שנועדה להסתיר את האשפה הפוליטית שנערמה במשך השנה. מופע שנשיא המדינה וראש הממשלה מתנגחים בו על סימון השליחות שהשאירו המתים, מופע של הגדרה שחוקה של אידיאלים שלא מומשו ותזכורת לפרויקט ציוני יוצא דופן, שהפך עם נרדף לבעל בית לאומי. אבל זהו בית שעבר מוטציה והקים אימפריה, שמסגרתה הטריטוריאלית המוסכמת אינה יכולה להחזיקה והיא מוכרחה להתפשט לשטחים לא לה ולהקים לה עוד מדינה מחוץ לגבולותיה.

חבל עבה קושר בין שורות הקברים האחידות, המשרתות את מליצות האחדות שנשמעו ביומיים האחרונים. בימים רגילים משמש החבל הזה כקו גבול בין `נאמנות` ל`אזרחות`, בין `בוגדים` לבין `אוהבי המולדת`, בין `מתנגדי הכיבוש` ל`גדודי ארץ ישראל השלמה`. אלפי הנופלים במלחמות ישראל הם מגש הכסף, אבל כמו כל מגש אין הם אחראים לטיב המנה המוגשת עליו. הם לא בחרו ולא יבחרו עוד את הממשלה והמשטר, המשתמשים בהם כסחורה בלי רשותם.
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

בלילה בלילה כשכולם ישנים חיילים מתפרצים לבתים פלסטינים
היום (רביעי) משמרות מחאה ברחבי הארץ: די למעצרים המנהליים! ישוחרר מאהר אל-אח`רס!
גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית