קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מצור, חומה ומחסומים

כותרתתאורתאריך
אתמול היו הריסות במספר מקומות בנגב. באל ערא& 18/10/2014
הממשל הצבאי נגמר? וואלה? הימת זועבי, haaretz את הממשל הצבאי הטילה מועצת המדינה הזמנית ב–19 במאי 1948, ומאז ועד ביטולו ב–1.12.1966 היה הממשל הצבאי הגוף המרכזי של הממסד הישראלי שפעל בקרב הפלסטינים. לשם שליטה על אותו מיעוט, כמו גם לשם מימוש המטרה הציונית בכינון המדינה היהודית, פיתחה ההנהגה מנגנונים שבאמצעותם היא הפקיעה חלק ניכר מן הקרקעות שהיו שייכות לפלסטינים. היא מנעה מהפליטים לשוב לכפריהם, ובכלים מגוונים פיקחה ושלטה על המיעוט הפלסטיני. באמצעות שליטה על המרחב, ודרך הפעלת פרקטיקות מינהליות, ובראשם משטר הרישיונות, הצליח הממשל הצבאי ליצור מנגנון פיקוח, השגחה ושליטה. מנגנון זה הופעל בכל תחומי החיים, כולל בתחום הכלכלי. השתתפותו של המיעוט הפלסטיני במשק העבודה הישראלי הותנתה בהתנהגות "טובה", ונהפכה לכלי של פיקוח ומשמוע. מנגנון זה בא לידי ביטוי גם בהשתתפותם של הפלסטינים במערכת הפוליטית, ובטיפוחה של מנהיגות מקומית, "מוכתארים", נוחים למערכת. כך, באמצעות הממשל הצבאי, גם ההשתתפות בזירה הפוליטית היתה נתונה לפיקוח ולמשמוע. יחסה של המדינה לשלושת הזרמים הפוליטיים שפעלו אז: "המפלגות הנלוות (בעיקר למפא"י)", "מק"י" ו"אל־ארד", עיצב את הגבולות לפעילות הפוליטית של הפלסטינים. מק"י, כמפלגה יהודית־ערבית, סימנה את גבול המותר. היא הכירה בקיומה של מדינת ישראל על פי החלטת החלוקה של האו"ם, והצליחה להתקיים, אך היתה גם תחת השגחה ומעקב, ולעתים נרדפו חבריה והוגלו. מצד שני, הוצאתה של תנועת אל־ארד מחוץ לחוק סימנה את גבול האסור: אסור להזדהות ולפעול למימוש לאומיות ערבית נפרדת. המפלגות הנלוות והמוכתארים היוו את המודל להתנהגות הפוליטית והחברתית הנכונה והרצויה של "הערבי הטוב". גבולות המותר והאסור של הפעילות הפוליטית לא השתנו מאז באופן מהותי. ההסתה נגד נציגי המיעוט הפלסטיני בכנסת בכלל, ונגד חברי הכנסת ממפלגת בל"ד בפרט, הגיעה לשיאים במהלך המלחמה על עזה. ועדת האתיקה של הכנסת הטילה על חברת הכנסת חנין זועבי (בל"ד) את העונש החמור ביותר שידעה הכנסת בכל תולדותיה — היא השעתה אותה מהשתתפות בדיוני המליאה ומוועדות הכנסת למשך חצי שנה. אם לא די בכך, המשטרה המליצה להעמיד את הח"כית לדין בגין עבירות של הסתה לאלימות והעלבת איש ציבור, והיועץ המשפטי לממשלה הודיע כי ימשיך לבחון תלונות שהוגשו נגדה בשל התבטאויותיה בכתב ובעל פה, וגם על השתתפותה בהפגנות נגד מדיניות הממשלה. המדינה גם מהדקת את הפיקוח והמעקב על התבטאויות ברשתות החברתיות. צעירים רבים זומנו לחקירות בעקבות ציוצים או סטטוסים שהעלו לרשת, וגופים אזרחיים ומוסדות אקדמיים לקחו חלק במעקב ובענישה. בחודשים האחרונים גם נעשה שימוש באיום כלכלי לשם שליטה על הפלסטינים והענשתם, כיחידים וכקבוצה: לא מעטים היו תחת איומי פיטורים, והיו שקראו להחרים עסקים ערביים. כך שלמעשה, ייתכן שהפרקטיקות הניהוליות של הממשל הצבאי הרשמי בוטלו בדצמבר 1966, אך המציאות הנוכחית מבהירה יותר מאי־פעם כי יחסה של המדינה כלפי המיעוט הפלסטיני שנשאר בגבולותיה והמדיניות כלפיו, לא בהכרח השתנו. 16/10/2014
...
המלחמה האחרת של ישראל: השתקת הציבור הערבי שדן ג`בארין, שיחה מקומית למרות שהשתתפתי שנים ארוכות במחנות קיץ שחינכו לדו-קיום, אני מתחילה לאבד את התקווה. אם המדינה לא מונעת התקפות נגד אזרחיה הערבים, מאיפה יבוא השלום? עד היום הייתי מלאת תקווה לגבי העתיד של המקום הזה – אולי אופטימית מידי – וחשתי בביטחון שהסכסוך סופו להסתיים. אך בששת השבועות האחרונים נחשפתי לגלים של גזענות ושנאה הן ברחובות והן בקרב הממשלה, ואני חוששת שכעת התגלה פרצופו האמיתי של מה שמכונה כאן דו-קיום. במציאות זו, גזענות והדרה מאפיינים את היחס ל"אחר". הפרצוף האמיתי אינו מוכן להשלים עם זה שאני פלסטינית. המציאות הזו, האמת הזו, מפחידה אותי. בכל חיי לא ראיתי שנאה כזו. אפליה ראיתי, כמו כל ערבי וערביה בישראל. בגיל 19 עשו עלי חיפוש גופני מלא בנתב"ג כי ראו בי סיכון ביטחוני. אבל העת הזו גרועה יותר מכל זמן אחר. עכשיו הדברים יותר בוטים, יותר אלימים, ויותר נפוצים. 16/10/2014
המטרה האמיתית של חוק ההסתננות: הפרקליטות ה רויטל חובל, haaretz אחד הטיעונים בעתירה נגד חוק ההסתננות היה שתכליתו של החוק היא לשבור את רוחם של מבקשי המקלט על מנת שיעזבו "מרצון" וכי מדובר בתכלית פסולה. הטענה התבססה על דברים שאמרו גדעון סער ובכירי רשות האוכלוסין שהודו בכך בדיונים על החוק, והסבירו שלכך נועד מתקן חולות. בנובמבר 2013, חודשיים לאחר פסק הדין הראשון שפסל את התיקון לחוק ההסתננות, ולאחר פרסום תזכיר החוק השני שעבר ונפסל גם הוא בחודש שעבר, אמר בוועדת הפנים מנהל מינהל אכיפה וזרים, יוסי אדלשטיין, כי "המתקן הפתוח מיועד לעודד את יציאתם של מי שיוחזקו בו מישראל וכי בדרך זו יתפנה בו מעת לעת מקום, שיאפשר הכנסתם של נוספים". דברים דומים אמר גם סער באותו החודש בכנסת. לעומת זאת, בתגובת פרקליטות המדינה לבג"ץ, בהתייחסה לתכלית הקמת מתקן חולות, הוכחשה תכלית זו מכל וכל. "דין טענת העותרים ביחס לתכליתו של מרכז השהייה, ככזאת שנועדה לשבור את רוחם של השוהים, להידחות מכל וכל. לא רק שאין עיגון לכך בהוראות החוק... אלא שמציאות החיים בחולות שומטת את הקרקע תחת טיעון העותרים", כתבה המדינה. 16/10/2014
...
הסגר והמלחמות בעזה הם לא מדיניות, הם טעות מת&איתמר שאלתיאל, שיחה מקומית אהוד ברק ירש את המצור מאולמרט והמשיך איתו בלי מחשבה. נתניהו אמר שהסגר מזיק לביטחון. הממשלה מעולם לא גיבשה מדיניות כלפי עזה. שנים של מצור ומלחמות מתוך אינרציה. תגובה לחגי מטר יש משהו מפתה בניסיון לחבר בין כל הנקודות שמסמנות החלטות של הממשלה לכדי תהליך הגיוני אחד. לא משנה אם הציור הסופי אכזרי וקר, לפחות אפשר להתנחם בידיעה שכל העוול והכאב העצומים הללו הם חלק מתכנון תבוני. לפני מספר ימים היה זה חגי מטר שניסה לחבר את הנקודות. הציור הסופי: מבצע "צוק איתן" נועד ליצור הרס אדיר ברצועה, שידרוש מהפלסטינים לעסוק שנים בשיקומה וירחיק את סוף הכיבוש.אני חושב שחגי מטר טועה, ושהאמת גרועה ומורכבת יותר מכפי שהוא רוצה להאמין. אם מחברים את כל הנקודות של מדיניות הממשלה לא מקבלים תוכנית סתרים מורכבת, אלא ציור של בוגי יעלון מתאמץ לחשוב; ומאחורי כל העוול והכאב אין תכנון תבוני, יש רק מקריות וכסת"ח.16/10/2014
תוכנית ההסדרה: לאפשר לעזתים חיים ושיקום, רק חגי מטר, mekomit פתאום אחרי שבע שנים במערכת הביטחון גילו שהמצור לא עוזר. לא במקרה ההבנה הזאת מגיעה אחרי המלחמה, שזרעה כל כך הרבה חורבן, שהשיקום לבדו יעסיק את הפלסינים שנים. אולי הם ישכחו שפעם רצו מדינה. "במערכת הביטחון מודים שהסגר הכמעט-מוחלט על הרצועה הזיק יותר משהועיל". תמיד מדהימה אותי הקלות שבה משפטים כאלה נכתבים על ידי פרשנים למיניהם. במין נון-שלנטיות כזאת, שנדמה מהטקסט שנלווית אליה משיכת כתפיים של "נו טוב, אז לא עבד. ננסה משהו אחר". כאילו שלא אותה מערכת ביטחון ואותם פרשנים הם שקידמו את מדיניות המצור באופן אקטיבי מאוד במשך שבע שנים. כאילו שלא מיררו את חייהם של 1.8 מליון בני אדם ככה. 16/10/2014
אמרנו לכםיוסי גורביץ, friendsofgeorge ישראל מודה בתבוסה מול החמאס, ומערכת הבטחון מודה שהמצור על רצועת עזה הזיק יותר מאשר הועיל זוכרים איך, באמצעות היועץ המשפחתי לממשלה, סיים בנימין נתניהו את המלחמה האחרונה בעזה בלי ששרי ממשלתו יוכלו לדעת מה תנאי הפסקת האש? אז מסתבר שהיה לו מה להסתיר, כי על פניו ישראל מיישמת כעת כמעט את כל דרישות החמאס. 16/10/2014
דוח OCHA השבועי על המצב בשטחים הכבושים 15/10/2014
...
שיטת הזיופים של עסקאות לרכישת קרקעות של פלסטינים בגדה המערביתהפניה לכתבה בערוץ 215/10/2014
...
ליז מגנס מזמינה לקונצרט בית ביפו – ערב התרמה הרסנו כל כך הרבה... המעט שנוכל לעשות זה לנסות לסייע"" 12/10/2014
"אני שטפתי מיליון צלחות"פנינה מוצפי-האלר, haokets אנחנו, הישראלים, צריכים להקשיב לסיפורים האנושיים האישיים כדי להתחיל להבין. מפני שפיסות האינפורמציה בדיווחים העיתונאיים הקצרים אינם מספקים תמונה שלמה גם למי שמתעקש לעקוב אחריהם. אז תקשיבו לסיפורים שפנינה מוצפי-האלר ליקטה בכניסה ל"חולות" 9/10/2014
הקלות שבה ישראלים מורשים להרוג פלסטינים עמירה הס, הארץ האלמוניות הקדושה של חיילים שהרגו פלסטינים עוזרת לכל עיתונאי ישראלי להיות משת"פ של מנגנון ההתנערות מכל אשמה. סיפורם של עומרי וירון עומרי וירון מגדוד 202 בחטיבת הצנחנים: את שמותיהם המלאים אסור לנו לדעת. בתצהירים שמסרו לבית המשפט הם הסבירו שחשיפתם עלולה לפגוע בהם בעת שייצאו לשירות מילואים בגדה המערבית או בעזה. לולא ההליך המשפטי האזרחי שנקלעו אליו הם היו נשארים אלמונים לגמרי. אלמונים למי שבשבילם זכריא דרארמה, אבא לחמישה ילדים, הוא לא סתם איקס ברשימה המתארכת של פלסטינים שחיילים ישראלים הרגו. עקרון האלמוניות של חיילים שהרגו אזרחים פלסטינים, לא בתנאי קרב ולחימה, מסייע לכל עיתונאי ישראלי להיות משת"פ של מנגנון ההתנערות מאחריות ואשמה. זהו אותו מנגנון ביורוקרטי וחברתי־תודעתי שעושה בדיוק ההיפך כשמדובר בפלסטינים החשודים בהרג ישראלים. הצבא מספק את שמותיהם המלאים, מקום מגוריהם, הרקע המשפחתי שלהם, שמות היהודים שבהריגתם היו מעורבים, תכנון המעשה, פרטי הביצוע. והעיתונאים עטים על המידע המוכן והמבושל היטב הזה ברעבתנות, שמתאדה כלא היתה מול הרשימה האין־סופית של ישראלים אלמונים שהרגו פלסטינים. "9/10/2014
...
התביעה הצבאית עצרה פלסטיני על עבירה שממנה עמירה הס, haaretz על אף זיכויו של פלסטיני בבית משפט צבאי לערעורים, התביעה הצבאית הורתה לעוצרו מחדש על סמך ראיות לכאורה לאותה עבירה שממנה זוכה. לשם כך פנתה התביעה הצבאית למסלול מקביל של מעצר מינהלי, שבו נשללת מהעציר הזכות להגן על עצמו מפני חומר ראיות לכאורה שמוצג בפני השופטים הצבאיים בלבד. עורך דינו של העצור טוען כי התביעה הצבאית מבזה את השופט הצבאי, את בית המשפט הצבאי עצמו ואת העיקרון המשפטי שאין לשפוט אדם בשנית על עבירה שממנה זוכה. לפי התביעה, "אין להליך הפלילי שהתנהל בעניינו כל רלוונטיות" למעצרו בשנית. ב-29 באפריל 2014 המשנה לנשיא בית המשפט הצבאי לערעורים סא"ל צבי לקח זיכה מחמת הספק את מוחמד צדקה, בן 40, מאשמת סחר באמל"ח. בהחלטתו הוא קבע שהיו פגמים בפסק הדין של השופט הצבאי רס"ן שלמה כ"ץ, שהרשיע בינואר 2013 את צדקה בערכאה הראשונה. סא"ל לקח קבע שהיו מחדלי חקירה שהתביעה הצבאית לא הסבירה, היו סתירות מהותיות בשלוש גרסאות שונות שמסר העד המפליל היחיד במשטרה ובשב"כ, לא סופקו ראיות נוספות והשופט כ"ץ לא הסביר את הרציונל שמאחורי ההרשעה. "הסנגור (עו"ד לביב חביב) הצליח להצביע על בעיות משמעותיות בתשתית הראייתית שהוצגה, עד כדי קיום ספק סביר באשמתו של המערער", כתב לקח. מיד כשהודיע סא"ל לקח על החלטתו, התובע הצבאי סרן אשר סילבר אמר שאפשר ויוצא מיד צו מעצר מינהלי נגד צדקה — כלומר מעצר שאינו מחייב בירור ראיות בבית משפט. בכך, לדברי עורך הדין חביב הוא חשף את כוונת התביעה הצבאית — שנכשלה בהוכחת אשמתו של צדקה — לחפש מסלול עוקף כדי להמשיך ולהחזיקו במעצר. צו מעצר מינהלי לא הוצא בסופו של דבר, וצדקה שוחרר אחרי ארבע שנים שבהן היה כלוא. במאי הגיש חביב תביעה לתשלום פיצויים על אותן ארבע שנים בכלא. בלא ידיעת חביב וצדקה, התביעה הצבאית בגדה המערבית, בראשות סא"ל מוריס הירש, החלה בהליכים למעצרו של צדקה במסלול מינהלי נוסף: במסגרת ועדה צבאית לביטול הקלה בעונש. צדקה היה אסיר ששוחרר באוגוסט 2008 שחרור מוקדם, כחלק ממחווה ישראלית לרשות הפלסטינית ולמחמוד עבאס.9/10/2014
...
חדשות שב`חיתעמירה הס, haaretz הקלות שבה ישראלים מורשים להרוג פלסטינים האלמוניות הקדושה של חיילים שהרגו פלסטינים עוזרת לכל עיתונאי ישראלי להיות משת"פ של מנגנון ההתנערות מכל אשמה. סיפורם של עומרי וירון. עומרי וירון מגדוד 202 בחטיבת הצנחנים: את שמותיהם המלאים אסור לנו לדעת. בתצהירים שמסרו לבית המשפט הם הסבירו שחשיפתם עלולה לפגוע בהם בעת שייצאו לשירות מילואים בגדה המערבית או בעזה. לולא ההליך המשפטי האזרחי שנקלעו אליו הם היו נשארים אלמונים לגמרי. אלמונים למי שבשבילם זכריא דרארמה, אבא לחמישה ילדים, הוא לא סתם איקס ברשימה המתארכת של פלסטינים שחיילים ישראלים הרגו........והמתינו לאנשים שמוניות אחרות הורידו בצד השני, ואז חיכו עד שאלה יטפסו על התלוליות, יפסעו בזהירות ליד המהמורות, ינערו את הבוץ והאבק מהנעליים ומשולי המכנסיים וייכנסו למוניות. באותו יום, בסביבות ארבע אחר הצהריים, הגיע דרארמה לצד הצפון מזרחי של הכביש הקטוע. כשיצא מהמונית, השאיר את המנוע פועל, וביקש מנהג אחר שהיה שם לכבות אותו אחרי כמה דקות. נוהג זה שומר על מנוע הדיזל, מסבירים הנהגים. התלוליות הסתירו את הנעשה במרחק 500 מטר משם. דרארמה החל לטפס אל הצד השני, הגבוה יותר טופוגרפית. הוא מצא רק נוסע אחד, ויחד הם פסעו בדרכם חזרה אל המונית שלו. אז באו בג`יפ עומרי וירון (המ"כ), ועוד שני חיילים שהפרקליטות לא הביאה להעיד. בסוף עומרי ירה בדרארמה בגבו. אחר כך ירון ועומרי אמרו שדרארמה והאדם השני היו "ברחנים" — מלה שמתחרזת עם חשודים, שמתחרזת עם מחבלים, שמתחרזת עם דמם מותר. לא עלה בדעתם שהנהג והנוסע לא רצו שהם יעכבו אותם שעות ארוכות — כפי שחיילים נהגו לעשות בחסימות כאלו, ולכן הם נסו מפניהם (עד כמה שאפשר לרוץ בין תלוליות ומהמורות). הם גם טענו שדרארמה שלף אקדח וסיכן אותם. האקדח לכאורה לא נמצא על גופתו. נעלם. פתאום, כשבעה חודשים לאחר שהרגו את דרארמה, הגיש איזה עורך דין טרחן, פיראס ג`באלי שמו, תביעה לפיצויי גוף נגד המדינה. התביעה הוציאה אותם חלקית מאלמוניותם, ועומרי וירון נדרשו לענות לשאלות. יכול מאוד להיות ששניהם מרגישים מקופחים לעומת אלפי חבריהם החיילים, שבמרוצת השנים הרגו ופצעו עשרות אלפי פלסטינים אזרחים לא חמושים, ולמרות זאת שגרת חייהם לא הופרעה. כעדות עומרי וירון במשפט, עד ינואר 2012 חוקרי מצ"ח הרחומים אפילו לא זימנו אותם לתשאול ולבירור. והנה ניחוש פרוע: אף חוקר מצ"ח לא תישאל אותם לפני שהפצ"ר דני עפרוני אישר את סגירת התיק באפריל 2014. עורך הדין ג`באלי והשופט יוסף סוהיל שאלו את ירון ועומרי את כל השאלות שחוקר רציני היה צריך לשאול, כדי לברר אם אכן היו בסכנת חיים שהצדיקה ירי בגבו של דרארמה. התשאול חשף את כל הסתירות הפנימיות בעדויותיהם. בעדינותו, השופט לא אמר שהם משקרים. 9/10/2014
...
תמונות: ילדות בעזה של אחרי המלחמהאקטיבסטילס, mekomit במהלך המלחמה נהרגו יותר מ-500 ילדים בעזה. אלה ששורדים צריכים להתמודד עם הטראומה ועם העקירה מבתיהם ההרוסים. יומן מצולם של ילדות בין החורבות.9/10/2014
באנו, ראינו, הרסנו… יאללה ביימוחמד יוסף, haokets ממדי ההרס בעזה אסטרונומיים, אבל לישראלים יש את פריבילגיית ההדחקה ובעבור מרביתם, עזה והגדה נמצאות איפה שהוא בין מאדים למארס. מלבד משפחות הקורבנות, כולנו המשכנו בחיינו, והמלחמה הייתה עבורנו כמכה קטנה בכנף ותו לא; עונת המלחמה חלפה. הפעם, זה לא היה עוד סבב רגיל של לוחמה ואף לא עוד אפיזודה חולפת של הסכסוך הנצחי. הפעם האכזריות שברה שיאים חדשים: נראה שהכוונה הייתה להרוס, לדכא ואם אפשר אפילו למחוק. מניין ההרוגים זינק מעשרות למאות, משפחות שלמות נעלמו כלא היו. רבים קיפחו את חייהם על אף היותם "בלתי מעורבים" שכל חטאם הוא שבחרו להיוולד באזור שבו הם נחשבים לנזק אגבי. לא צריך לחכות לאזעקה הבאה שתרעיד את עולמנו על מנת לזכור שיש 1.8 מיליון אישה ואיש תחת מצור מתמשך מזה שבע שנים ועל מנת לזכור את הניסיון לבתר את הרצועה מהגדה על אף הקשר ההיסטורי והמשפחתי. אולם לישראלים יש את פריבילגיית ההדחקה. 9/10/2014
"תחזור לאפריקה": פשעי השנאה נגד פליטים לא פוסנעם וייס ואליזבט צורקוב, hagada וואלאלדין, ניצול רצח העם בדרפור, היה קורבן של פשע שנאה בשלהי אוגוסט. וואלאלדין שהגיע לישראל במאי 2012, מעביר הרצאות על מנת לקרב את הציבור הישראלי למבקשי המקלט ומשתתף בסיורים של המוקד בהם הוא מספר את סיפורו האישי. בעת רצח העם בדרפור, כפרו של וואלאלדין הוצת על-ידי מיליציות הג`נג`אוויד שפועלות מטעם המשטר ומשפחתו נסה למחנה פליטים. הוא מתאר את בריחתו מסודאן: "בדרפור יש רצח עם שנמשך כבר יותר מעשר שנים. בסודאן עסקתי בפעילות פוליטית נגד הממשלה הדיקטטורית. עזבתי את סודאן כדי לקבל הגנה וחופש". בדומה למבקשי מקלט רבים אחרים, וואלאלדין מתגעגע למולדתו: "כשיהיה בטוח במדינה שלי והשלטון יתחלף – אני אחזור." במוצאי שבת ה-23 באוגוסט וואלאלדין הותקף על-ידי ישראלי אותו לא הכיר. למחרת בבוקר, וואלאלדין הגיע לבית חולים, "אמרו לי שיש לי שבר ביד ושמו לי גבס," הוא מספר. 9/10/2014
התביעה הצבאית עצרה פלסטיני על עבירה שממנהעמירה הס, haaretz על אף זיכויו של פלסטיני בבית משפט צבאי לערעורים, התביעה הצבאית הורתה לעוצרו מחדש על סמך ראיות לכאורה לאותה עבירה שממנה זוכה. לשם כך פנתה התביעה הצבאית למסלול מקביל של מעצר מינהלי, שבו נשללת מהעציר הזכות להגן על עצמו מפני חומר ראיות לכאורה שמוצג בפני השופטים הצבאיים בלבד. עורך דינו של העצור טוען כי התביעה הצבאית מבזה את השופט הצבאי, את בית המשפט הצבאי עצמו ואת העיקרון המשפטי שאין לשפוט אדם בשנית על עבירה שממנה זוכה. לפי התביעה, `אין להליך הפלילי שהתנהל בעניינו כל רלוונטיות` למעצרו בשנית. ב-29 באפריל 2014 המשנה לנשיא בית המשפט הצבאי לערעורים סא`ל צבי לקח זיכה מחמת הספק את מוחמד צדקה, בן 40, מאשמת סחר באמל`ח. בהחלטתו הוא קבע שהיו פגמים בפסק הדין של השופט הצבאי רס`ן שלמה כ`ץ, שהרשיע בינואר 2013 את צדקה בערכאה הראשונה. סא`ל לקח קבע שהיו מחדלי חקירה שהתביעה הצבאית לא הסבירה, היו סתירות מהותיות בשלוש גרסאות שונות שמסר העד המפליל היחיד במשטרה ובשב`כ, לא סופקו ראיות נוספות והשופט כ`ץ לא הסביר את הרציונל שמאחורי ההרשעה. `הסנגור (עו`ד לביב חביב) הצליח להצביע על בעיות משמעותיות בתשתית הראייתית שהוצגה, עד כדי קיום ספק סביר באשמתו של המערער`, כתב לקח. מיד כשהודיע סא`ל לקח על החלטתו, התובע הצבאי סרן אשר סילבר אמר שאפשר ויוצא מיד צו מעצר מינהלי נגד צדקה — כלומר מעצר שאינו מחייב בירור ראיות בבית משפט. בכך, לדברי עורך הדין חביב הוא חשף את כוונת התביעה הצבאית — שנכשלה בהוכחת אשמתו של צדקה — לחפש מסלול עוקף כדי להמשיך ולהחזיקו במעצר.9/10/2014
...
אל תגידו לא ידענו - 423: צה"ל מבצע הריסות חוזרות ו 9/10/2014
שקט תמורת שקריונתן מנדל, haaretz בנוגע לעזה, נראה שאין ביטוי שרווח אצלנו יותר מהדרישה ל`שקט תמורת שקט`. על פניו, דרישה הגיונית: אנחנו לא נקשה על החיים שלהם, והם לא יקשו על שלנו; בואו נשמור על הסטטוס קוו, שלפיו החיים של תושבי ישראל יימשכו בשקט, ובמקביל גם תושבי עזה יוכלו להמשיך לחיות בשקט. הכל טוב במשוואה הזאת, חוץ מהעובדה שבעזה אין שקט. כבר שבע שנים שהחיים של תושבי הרצועה הם הכל חוץ משקטים. המזל`טים לא מפסיקים לזמזם, וספינות חיל הים מפטרלות מול החופים. המשוואה הישראלית, לפיכך, היא לא יותר מלהטוט מילולי, תרגיל הסברתי של ההנהגה הישראלית. אם בצד אחד יש מדינה ובצד השני יש מצור, איך אפשר להתל באזרחי ישראל ולהבטיח להם ש`שקט ייענה בשקט`? שהרי בעת שהם נהנים מחופש תנועה בכל רחבי הארץ, תושבי עזה כלואים בתוך 350 קמ`ר, ויכולים רק לחלום על ביקור ברמאללה או בשכם, שלא לדבר על תפילה במסגד אל־אקצה. ובזמן שדייגים יוצאים כל בוקר מנמלי חיפה, עכו, יפו, ואשדוד אל הים הפתוח, לפרוס רשתות ולהביא פרנסה לביתם, דייגי עזה מוגבלים לכ–5 ק`מ בלבד, ונגזר עליהם לשוב עם דגה מועטה, תוך שהם מסתכנים בירי ספינות חיל הים עליהם. ובעוד שמאות אלפי ישראלים ניצלו במלחמה האחרונה את חופשת הקיץ לבילוי בחו`ל, תושבי רצועת עזה לא יכלו להימלט לשום מקום, כי שדה תעופה אין, נמל ימי אין, מעבר בטוח לגדה אין, ומעבר רפיח היה סגור כמעט לחלוטין. אז אפשר להתווכח מי אשם, אפשר לכעוס על כך שדווקא חמאס נבחר בבחירות הדמוקרטיות ברשות, אפשר לנסות ולהיזכר מה היו ההצדקות הישראליות להטלת הסגר לפני שבע שנים. אך תהיינה התשובות אשר תהיינה, בלי שינוי אמיתי ומהותי בעזה, לא יהיה שם שקט. ולכן, אם הסטטוס קוו יימשך, המשוואה של `שקט תמורת שקט` — בשימוש הישראלי הנוכחי — היא שקרית. ראשית, משום שהיא לא לוקחת בחשבון שגם כשבישראל שקט, בעזה התסכול רועש; ושנית, משום שאינה מסתירה מאזרחי ישראל את העובדה, שכל עוד לא יתחלף הייאוש העזתי בתקווה — לא יהיה לאיש, אף פעם, שקט. בנוגע לגדה המערבית, ישנו ביטוי אחר המעצב בעבור אזרחי ישראל את המציאות: `הפרות הסדר`. לפי ההנהגה והתקשורת הישראלית, `הפרות הסדר` התרבו מאוד בגדה המערבית, ובעיקר במזרח ירושלים, בחודשים האחרונים. שוב, על פניו, הגדרה ניטראלית. צירוף שמצוין בדרך כלל בהקשר של הפגנה נגד חיילי צה`ל, מחאה מול שוטרי מג`ב, או יידוי אבנים. אבל ההגדרה הזאת, שמתארת פעולות של פלסטינים, לא מספרת רק עליהם אלא גם, ובעיקר, עלינו. כי ההפגנה, או האבן, לא מפרה את הסדר הפלסטיני, אלא את הסדר הישראלי. והסיבה לכך היא, שבחיי הפלסטינים היום — בסילוואן, או במחנה הפליטים ג`נין, או בדרום הר חברון — אין סדר. `הפרות הסדר`, אם כן, לפי ישראל, מפרות את הסדר הקיים, את הסטטוס קוו. ובשם סדר זה, בזמן שברצועה נהרגים 2,200 פלסטינים על ידי כוחות צה`ל, הפלסטינים בגדה המערבית אמורים להישאר בבתיהם. זהו הסדר הישראלי: שפלסטינים יקבלו בשקט, ואם אפשר בהכנעה, את פעולות ישראל. הסדר הישראלי הוא ניתוק בין עזה לגדה; הסדר הוא מחסומים בשטחי הגדה המערבית; הסדר הוא הקמתה של חומת הפרדה, שברובה נבנתה שלא בשטח ישראל; הסדר הוא צו הרחקה לחברת פרלמנט פלסטינית שמתבקשת לעבור מעיר אחת בגדה המערבית לעיר אחרת; הסדר הוא פעולות ביטחוניות של צה`ל בשטחים פלסטיניים שבהם אין לו שליטה ביטחונית; הסדר הוא מעצרים מדי יום ביומו; הסדר הוא הפקעה של 4,000 דונם באזור גוש עציון כעונש קולקטיבי; הסדר הוא המשך המצב הקיים והעדר יוזמה מדינית; הסדר הוא מחסור של 738 כיתות לימוד במזרח ירושלים; הסדר הוא עוד ועוד הרוגים מאמצעים לפיזור הפגנות; הסדר הוא אפליה ברורה וזועקת בין יהודים לערבים; הסדר הוא הפרדה בין ישראלים לפלסטינים. ומי שמגדיר סדר מהו, חשוב לציין, זו תמיד ישראל, ולכן ישראל אף פעם לא יכולה להפר אותו. ב"זמן הצהוב" של דויד גרוסמן, ספר שבאחרונה חטף ביקורת לא מפתיעה מימין, כתב הסופר על השפה הפוליטית שנוצרה בישראל בשנות ה–80, על המלים שמסייעות לא רק לתאר את המציאות, אלא גם, ובעיקר, למחוק אותה. "מדינה במבוכה משכזבת לעצמה אוצר מלים חדש", כתב גרוסמן; "לאט לאט מתפתח פה זן חדש של מלים מגויסות, בוגדניות, מלים שאיבדו את משמעותן המקורית, מלים שאינן מתארות מציאות אלא משתדלות להסתיר אותה". אל תהרגו את השליח. גרוסמן כתב על המלים, אבל לא רק "חישוף" ו"כיתור" ו"ריכוך" ו"טיהור" ו"סיכול" — כולן בנותיו של בניין פיעל האימתני — לא רק הן גויסו לכיבוס המציאות. גם צירופי המלים, שנהפכו לאקסיומות ישראליות, גם "שקט תמורת שקט" וגם "הפרות סדר", היו לתבניות לשוניות שמשרתות היטב את השלטון ומנקות את המצפון שלנו. הן נקראות אל הדגל חדשות לבקרים, הן אבני הבניין של הלשון המוסרית בעולם, זו שממשיכה למסגר את תפישת המציאות של אזרחי ישראל, ולהרחיק אותנו מסיכוי אמיתי לחיים של שקט, או ליהנות ולו מדקה אחת של סדר.9/10/2014
...
המראה שהציב לנו עבאסעודה בשאראת, haaretz בריצת אמוק, ניסיתי לתפוס מחסה מפני רעידת האדמה שגרם נאומו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) במליאת האו"ם, ביום שישי. מה מעולל לנו אבו מאזן, הידוע בפזיזותו ובקיצוניותו, שהקים על הפלסטינים את הישראלים, מימין ומשמאל. בדקתי בין שורות הנאום, חיפשתי מתחת למלים, ריחפתי מעל למשפטים, ולא מצאתי את הפצצה המדוברת. אחר כך נפל לי האסימון. התברר שסיבת הכעס של הישראלים נעוצה בסך הכל בעובדה שהאיש הציב מראה מול עיניהם. נא לא להיבהל, זוהי רק תסמונת המראה המוכרת: אתה חושב את עצמך לאליל היופי, משהו כמו מרלון ברנדו, והנה, כשאתה עומד מול המראה, בא לך לברוח מהדמות הלא מאוד מצודדת שעומדת לפניך, במיוחד אם כבר עברת גיל 67 ואתה עדיין מתנהג כילד מופרע. אכן, אבו מאזן איש אכזר. במקום ללטף את האגו, להעלים את הקמטים, להחביא את הכרס הכדורית, הוא בא, וטראח, אומר לישראלים שבעזה היה רצח עם. וכאן קמה זעקה: בסך הכל 2,200 אנשים, וזה כבר רצח עם? באמת אבו מאזן, בישראל יכולים להאשים את הפלסטינים במלחמת השמד נגדם, שהם ממשיכי דרכו של היטלר, אך אתה אסור לך להתרגז לנוכח הדם הזורם. וכך, רק פני החברה הישראלית ניבטים מתוך המראה, והנה צעקות הקוזק הנגזל: אנא ממך, אבו מאזן, שבור את המראה, תן לנו לישון בשקט בלי המולה של בכיינות ומריטת שערות. הרי מדינה גורמת למותם של 2,200 עזתים לא בשביל שתזכיר לה את העניין בחלוף חודש. הרי זה כבר תם ונשלם. 48` תם ונשלם, "עמוד ענן" תם ונשלם, וכי למה יהיה גורלו של "צוק איתן" שונה. גם בערבית אומרים "אללי פאת מאת" (מה שעבר מת). המצחיקה ביותר היתה התגובה האמריקאית, שכינתה את הנאום פרובוקטיבי. אפשר להבין תגובה זו, כי מדובר בהחלט בנאום פרובוקטיבי. הרי שר החוץ האמריקאי ג`ון קרי כבר רטוב מהיריקות שיורק עליו נתניהו, והוא עומד על כך שזה סתם גשם. בא אבו מאזן האכזר ומזכיר, ברוב חוצפתו, שישראל הפרה הסכם עם ארה"ב בעניין שחרור האסירים. באמת, אבו מאזן, זו מכה מתחת לחגורה, שתשלם עליה ביוקר. אם בודקים את דברי הנשיא הפלסטיני, קשה להצביע על דבר אחד שאינו נכון. מה פסול באמירה ש"לא ניתן שהפושעים יינקו מעונש". הרי גם ישראל צריכה לדרוש את זה. הוא אומר שאינו מוכן לחזור לסגנון הקודם של המשא ומתן. כל שוחר שלום צריך לתמוך בעמדה זו. הוא אומר שאינו רוצה כי בני עמו יהיו בני ערובה להתניות הביטחוניות של ישראל, הרי כל אסון ההתנחלות החל ב"דרישות ביטחוניות". וחשוב, במעמד זה, להסביר שבתוך ישראל, התירוץ הביטחוני הוא אבי אבות האפליה נגד האקדמאים הערבים.2/10/2014
...
האם בוצע רצח עם בעזה?ג`ון בראון, mekomit בשנים האחרונות הרגה ישראל אלפי פלסטינים חפים מפשע, ושללה זכויות ממליונים. האם זה נחשב רצח עם? ולמה נפתלי בנט אמר שבעזה מתבצע רצח עם? אני לא כל כך מבין את רגישות היתר של הימין סביב התבטאות ה"רצח עם" של אבו-מאזן. ב-17.7 נפתלי בנט התראיין ל-CNN ואמר "אני חושב שזה נורא שחמאס טובח בילדיו שלו…חמאס מבצע רצח עם עצמי בהיקפים אדירים". (באותו זמן הוא ניסה לתרץ את טבח ארבעת הילדים בחוף עזה, שזכה לסיקור נרחב). נתניהו ושאר הימין לא קפצו כלאחר נשיכת נחש וגינו את דבריו, ולכן מותר להניח כי בתור שר בכיר בממשלת ישראל הוא אכן ייצג אותה, וזו האחרונה מסכימה שבוצע רצח עם בעזה, רק לא מסכימה מי אשם בכך. הכוונה, אני מניח, היא לא שעזתים מתו מפצצות חמאס, אלא שהפצצות האוכלוסיה האזרחית שבוצעו בידי צה"ל נגרמו לאחר התגרות חמאס, כלומר בוצע רצע עם אבל יש תירוץ. ולגבי החלק הזה – כמו הדובר עצמו – אני חושב שזה לא ראוי להתייחסות אלא רק בוז. ברור שייתכן כי אדם בור כמו בנט אינו יודע מה הוא שח, אבל שבועיים לפני בנט חברת המפלגה שלו קראה לרצוח פלסטינים חפים מפשע כי כל פלסטיני הוא אויב, משמע קריאה מפורשת לרצח עם. כך כתבה, כשהיא מצטטת את אורי אליצור: 2/10/2014
מוחמד מתעמר שץ, haaretz קשה כביכול להסביר את ההחלטה להעלים את השם מוחמד מן המקום הראשון ברשימת השמות הפופולריים בישראל ("הארץ", 21.9), ובאותה מידה קשה להבין על מה נרעש השמאל הקטנטן. הרי מסביב לרשימה לכבוד החגים, מתנת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שברגיל אין היא יותר מאשר קוריוז לגיליון החג, מודפסים כבר שנים חוקים המעמיקים את האפליה והגזענות ואת מחיקת זיכרון האסון הפלסטיני. לא רק הזיכרון הרחוק מתפוגג — זה שאין לו שום ביטוי לא בספרי הלימוד ולא בשמות הרחובות — אלא גם האסון המתמשך, הקרוב, שהוא בעצם ההווה הפוליטי שלנו. משהו עוד מוכרח להדהד מאותו קיץ. זיכרון פסטורלי, כמעט מומצא, מציאותו נעוצה אולי בתמונה אחרת, המאיימת לצוץ בכל עת. בתמונה ההיא מאות ילדים חיים מתאיידים בבת אחת מבתי המשפחות, מבתי הספר, מהסמטאות, מהשווקים, וממשחקי הכדורגל על חוף הים. ככה זה. גם הזיכרון הפנטסטי הזה הולך ומתעמעם, ולא חשוב כמה נאומים נוקבים ופתטיים יישא אבו מה־שמו באו"ם. והנה התעורר עניין מסוים דווקא במחיקת שמות ערביים מהסטטיסטיקה, והוא בהחלט חריג לעומת האדישות היום יומית, המאפשרת (באישור בג"ץ) את חוקי האזרחות והנכבה, חוק נכסי נפקדים וועדות הקבלה. או הפרקטיקות המקובלות של מעצרים מינהליים, חיסולים ופשעי מלחמה שלא ייחקרו לעולם, ומעבר לקו הירוק הן גם חוקיות על פי בית המשפט. אבל המאמץ למחוק את השם מוחמד דווקא מסתדר היטב, וגם כישלונו והמהומה זוטא שהתחוללה בעקבותיו. מפני שלא את שמות הילדים מחקנו, אלא את חיי הילדים עצמם. וכך, לקראת ימי תשובה, עלה ויצא מרשומות משרד הפנים הלא־מודע הישראלי, הטבול עד מעל הראש באשמה, שעם השנים נעשה כה עלוב, עד שהוא נוגע ללב. כבר שלושה חודשים השם "מוחמד" חי ודופק בראש הקולקטיבי שלנו, והדיבוק הזה ירדוף ולא ירפה. זה הולך בערך ככה: היה היה ילד, מוחמד אבו חדיר שמו, שהועלה באש בעודו חי.2/10/2014
...
סיפורה של משפחת ג`ודה: "הדבר האחרון ששמעתי היעאוני פרחאת, mekomit תקיפה של מזל"ט ישראלי סיימה את חייהם של חמישה בני משפחת ג`ודה מעזה. האב עיסאם נותר עם בן נכה, בת שמתמודדת עם טראומה קשה ועם התמונות של אשתו וארבעת ילדיו שמתו2/10/2014
מה אנו רוציםספי רכלבסקי, haaretz תגובתו של בנימין נתניהו לנאום אבו־מאזן באו״ם היא חלק חשוב במהלך שלו לקראת הפיכה בישראל. זהו המשך הפוטש הזהותי שבקמפיין ״המדינה היהודית״. תמצית היצירה הציונית היה בניסיון נוסף לחילוץ זהותם של היהודים מידיהם של לא־יהודים עוינים, והפקדתה בידיהם שלהם. מבחינת ״מה אנו רוצים?״. המהלך של נתניהו עושה את ההפך הגמור. הוא לא ״רק״ ואפילו לא בעיקר, משתמש בהפחדות כדי להשיב את היהודים לגטו שנתחם בידי גזענות לא־יהודית. נתניהו, בהתרכזותו המוחלטת ב״חשיפת״ כוונות האחרים, מפרק את הזהות הישראלית העצמאית ואת הבחירה הישראלית. השאלה ״מה אנו רוצים?״ הועלמה לה. כמעט כמו שהועלם יצחק רבין שהיה ממסמליה, יחד עם הבחירה בסדר העדיפויות שלו. יש עניין סמלי בהתרכזות נתניהו באו״ם ובשפה האנגלית כדי לעשות זאת. לא עוד רעיונות יהודיים אוניברסליים על משפחת העמים, לא עוד בן גוריוניזם עברי של ״או״ם שמו״ם״ ו״לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים״, אלא ההפך: זהות שמוכתבת בידי האחרים ומוצגת כפעולת תגמול אין סופית למהלך העיקרי של חשיפת הגזענות הלא־יהודית. ומאחורי כל זה מסתתרת הונאה גדולה. אין הצלחה גדולה של נתניהו כשאלה ששואלים עליו, ״מה הוא רוצה?״, יחד עם הקביעה שהוא רוצה רק שלטון. האמת שונה לגמרי. שהרי מפעל ההתנחלויות, המפעל הקוקיאני, מפעלם של הרב דב ליאור ונפתלי בנט, הוא כולו בחירה ישראלית. מבחינתם, בחירה יהודית. בחירה משיחית גזענית יהירה של ״העם הנבחר״. אך כיוון שהבחירה הזאת בחברה יהודית גזענית משיחית, חברה של אי־שוויון קיצוני, חברה ללא גבולות, חברת התנחלויות, אינה מקובלת עדיין על רוב הישראלים, מעדיף נתניהו, טקטית, להסתירה בינתיים, ולהציג את מעשיו כפעולת תגמול מתמשכת. תגובה של קורבן יהודי נצחי לאיבה אנטי־יהודית נמשכת. מובן שבמציאות כל פועלו של נתניהו מכוון ומתוכנן — מגיבוי מוחלט למפעל ההתנחלויות, דרך הייהוד של ישראל, התמיכה ביותר מקריצה בהסתה נגד הערבים והשמאל, ריסוק התקשורת החופשית, השלטת קפיטליזם קיצוני שמביא לשיאנות אי־שוויון. רק שיש מבחינתו עדיין צורך להסוותו בשל קיצוניותו. 2/10/2014
...
להשקיע כל מאמץ לשבור את המעגל הסגור והאינסמרזוק אלחלבי, haokets המלחמה בעזה היתה צפויה. המוות, ההרס והיגון שהיא יצרה – ידועים מראש. ובכל זאת, אי אפשר לא לתהות על גודל ההפתעה של אלה העוסקים במלאכה ושל אלה הצופים מהצד, ומהיכולת הבלתי-נלאית שלהם להמר (שוב) על סגולותיה של המלחמה כדרך האולטימטיבית לישועה וגאולה. יהודים כפלסטינים ממחזרים את המלחמה שעברה, מעתיקים ומדביקים אמרות ודברי הבל מן הסבב הקודם, בהתנצחות אין-סופית שהביאה שוב מראות מזוויעות של ירי הרקטות ושעטת הטנקים, מהולים בנהרות של דם. כל צד מתבוסס בצדקתו עד זוב דם ודמעות. מעגליות הזורעת מוות והרס. ישנם אנשים בשני הצדדים, צרכני מלחמה קשים, המתנהלים כאילו לא היו מלחמות ולא שפיכות דמים והרס במספר סבבים קודמים, לא ועידת מדריד ולא שיחות שלום ולא אוסלו ולא הסדרים ותיאומים ביטחוניים.2/10/2014
בגדי האשליין הישניםיוסי גורביץ, friendsofgeorge האם ה”מסתננים” תמיד היו איום לאומי? לא, לא ממש. כי, הנה, זה מה שהיה לבנימין נתניהו לומר עליהם לפני שבע שנים בלבד: “הפליטים שהגיעו הנה מסודן זקוקים להגנה ומקלט, וקליטתם היא חובה מוסרית עליונה נוכח ההיסטוריה של העם היהודי וערכי הדמוקרטיה וההומניות.” אני מודה לאורי קידר על התגלית. העמדה הישנה של נתניהו נעלמה, כיוון שיש לנו זכרון קולקטיבי של יתוש על ספידים ולתקשורת יש נטיה להתיישר מיד עם עמדות הממשלה. תמיד היינו במלחמה עם הפליטים. ומה אפשר ללמוד מזה? שכאשר נתניהו מנפח בפומבי איום, מאיראן ועד הפליטים, במקרים רבים מדובר באיום סרק. את איראן, אחרי הכל, השטן הגדול, הוא לא תקף. ואנחנו למדים שהוא גם מוכן להוציא הון עתק על הדחלילים שלו: מחנה הריכוז בנגב עלה בערך חצי מיליארד, ועל התקפת העצבים בנושא איראן הוא היה מוכן לשפוך כ-11 מיליארדים. מה המטרה של כל האיומים הללו? כמו כל אשליין טוב, נתניהו מסיח את דעת הקהל. כשאתם מסתכלים על איראן, אתם לא מסתכלים על המלחמה האמיתית שמנהל נתניהו – מלחמת המעמדות הישראלית, שבה הוא שוקד על העברת העושר מידי מעמד הביניים והמעמדות התחתונים לידי שכבה צרה של מאיון עליון. כשאתם מבועתים מהפליטים, עיניכם מופנות פנימה, ולא אל הסיפוח הזוחל של הגדה המערבית, סיפוח שנתניהו יודע שלא יוכל להחזיק ללא טיהור אתני של ממש שם. 2/10/2014
בגדי האשליין הישניםיוסי גורביץ, friendsofgeorge בנימין נתניהו ינסה לשווק לנו סכנה לאומית חדשה. שימו לב לתנועות הידיים, ולמה שהן מנסות להסתיר. ראש הממשלה החליט לשחק אותה בן דרור ימיני: הוא טס כדי לשאת את נאומו המייגע השנתי, שכבר הפך למשחק שתיה פופולרי בחוגים מסוימים, בעצרת הכללית של האו”ם – והפעם, הוא הכריז, הוא יתמודד עם “נאום השקרים.” הנאום הספציפי הזה הוא נאומו של יו”ר הרש”פ, אבו מאזן, שאכן לקה בהפרזה ניכרת. ישראל לא ביצעה רצח עם ברצועת עזה: היא ביצעה “רק” פשעי מלחמה ואולי גם פשעים נגד האנושות. אפשר היה להסתפק בכך. אבו מאזן החליט שלא, והעניק לנתניהו כלי יקר מפז: מופע תעמולה מתקרבן כלפי היהודים. אבו מאזן, כשדיבר על “ג’נוסייד”, דיבר אל קהל הבית שלו; נתניהו יעשה כנ”ל. אבו מאזן יסומן מעתה כאויב הלאומי החדש. שר הבגויים-לא-יתחשב שלנו, המכונה עדיין מטעמי נוסטלגיה “שר החוץ,” כבר מיהר להודיע שאבו מאזן הוא “טרוריסט דיפלומטי,” כי הוא מתעקש להשיג את היעדים שלו באמצעות הקהילה הבינלאומית ולא מכון להכנע לתכתיביה של ישראל. האיש שכל מדיניותו בנויה על אי-אלימות מוכתר כעת כטרוריסט. 2/10/2014
המדינה מאיצה את הרס בתי הבדואים הפלסטינים עמירה הס, haaretz המינהל האזרחי הגביר מאז אפריל השנה את פעולות ההריסה של מבני המגורים והמבנים החקלאיים של קהילות בדואיות פלסטיניות ממזרח לירושלים ובאזור E1, המיועד להרחבה של מעלה אדומים. כך מדווחים נציגים של הקהילות וכך עולה מניתוח נתונים שעשה AIDA, ארגון גג של סוכנויות פיתוח בינלאומיות, על בסיס עבודת התיעוד של משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים (OCHA). מספר המבנים שנהרסו עד אוגוסט השנה, מספר האנשים שאיבדו את קורת הגג שלהם ומספר התקריות שבהן בוצעו ההריסות היו הגבוהים ביותר זה חמש שנים. בארבעה חודשים השנה שבהם בוצעו ההריסות (מארס, אפריל, מאי ואוגוסט) כמעט הוכפל מספר המבנים שהרס המינהל האזרחי בקהילות שממזרח לירושלים, בהשוואה לשנת 2013 כולה (35 מבנים לעומת 21). מספר האנשים שאיבדו את קורת הגג שלהם כמעט שולש (156 לעומת 57). ב-2013 ההריסות בוצעו בשתי פעולות ואילו באותם ארבעה חודשים ב–2014 - ב-13 פעולות. העלייה הגדולה במספר האנשים שאיבדו את קורת הגג שלהם, ביחס למספר המבנים שנהרסו, מלמדת שהיתה עלייה בהרס של מבני מגורים (פחונים, אוהלים וקרוואנים) לעומת מבנים חקלאיים (דירים ומחסנים). לשם השוואה, בכל שטח C הרס המינהל האזרחי בשמונת החודשים האחרונים 346 מבנים ו-668 פלסטינים איבדו את קורת הגג שלהם. ב-2013 הוא הרס 565 מבנים בכל שטח C ו-805 פלסטינים איבדו את בתיהם. נציגי הבדואים בשטח שממזרח לירושלים מעריכים שעם התקדמותה של תוכנית המינהל האזרחי לרכזם בעיירת־קבע (רמת נויעמה), מצפון ליריחו, הוא מעוניין להקשות עליהם וללחוץ עליהם להסכים למעבר ולכן הגביר את פעולות ההריסה. התוכנית היא לפנות אלפי בדואים החיים ב-23 קהילות ממזרח לירושלים וליישב אותם בעיירת קבע, יחד עם בני שבטים אחרים שמתגוררים באזור יריחו. פינוים יאפשר הרחבה של התנחלויות רבות, ובייחוד מעלה אדומים, קידר, כפר אדומים ומצפה יריחו. המבנים נהרסים משום שהמינהל האזרחי מסרב לתת לקהילות הבדואיות אישורי בנייה וחיבור לתשתיות, אף שרובן חיות באזור מאז שנות ה-50.25/9/2014
...
לא נפריע, העיקר שתהרסויצחק לאור, haaretz כמעט החלה המלחמה בדאעש, וכבר מעליב אותנו העולם, כלומר המערב. נשיאים משגרים מטוסים וקומנדו, ומאתנו, שקראנו "טרור" לכל גרילה בדרום לבנון, לכל יידוי אבן על נגמ"ש, לכל הנפת דגל פלסטין; שכלאנו ילדים, שגידלנו טרור איסלאמי בבתי הכלא שלנו, במרתפי החקירות, במחסומים; שהרסנו מסגדים כבר ב–48` — מאתנו מתעלמים? כמה שנים עוד נהיה הידועה־בציבור של המערב, נבוא לחגיגות הללו רק בחשיכה, מהדלת האחורית, כי לא נעים להם? שיא ההשפלה היה בהתקפה האמריקאית על עיראק, בינואר 1991, זו שהחלה את חורבנה, בשם החופש, כמובן. עיתונינו גילו אהדה למתקפה המתארגנת כבר מקיץ 1990, בלי לשאול שאלות מוסריות או תועלתניות. בעלי הטורים, כיאה לדמוקרטיה, נחלקו, בכל העיתונים, בין האופטימיסטים, שהבטיחו לנו כי בוש (האב) יתקוף, לפסימיסטים, שהזהירו, כבר אז, מפני שקיעתה של אמריקה. כמה שמחנו כשההתקפה החלה. חשובי סופרינו ואמנינו, בשם האיבה לסדאם ולהיטלר, תקפו את השמאל האירופי, שנהג עוד להפגין נגד תוקפנות אמריקאית, במין רפלקס מימי וייטנאם. אבל המערב הורה לנו לשבת בשקט, אפילו אם יירו עלינו, בניגוד לאתוס הגבורה, ובניגוד לאסטרטגיה — עד אז, בת יותר מיובל — של מאמץ השתלבות פעיל במערך הצבאי המערבי, בכל מחיר. חילקו לנו מסיכות. ישבנו בחדרים אטומים והרגשנו כמו קורבנות עיראקים. וכשנגמרה המתקפה, החלו הסנקציות על עיראק. עיתונינו לא דיווחו, אלא על הפרותיהן. 12 שנות כותרות על הפרת סנקציות. עורכי החדשות מתו מרוב שעמום, אבל דיווחנו והפצרנו להדק, ובניגוד לעיתוני המערב הצבועים, לא דיווחנו על תמותת התינוקות שגאתה בעיראק בין 1991 להחרבתה הסופית ב–2003, לא שאלנו שאלות על הזוועה, אפילו לא הזהרנו שמדינות לאום מתפוררות אינן טובות לביטחוננו. תמכנו בחופש האמריקאי להפציץ, בחורבן המזרח התיכון, בתעשיית הנשק, בטיפוח ארגונים מפלצתיים — מאל־קאעדה, דרך ג`בהת אל־נוסרה, עד דאעש; בטחנו בדולר האלוהי, ובנכונות הנוער להחריב את עזה בשם המערב, כי המערב הוא אנחנו. ואנחנו, שהתפללנו לניצחון צרפת באלג`יריה, לניצחון ארה"ב בווייטנאם, ייחלנו גם לניצחון בוש (הבן) על סדאם ב–2003. האם יכולנו לדעת שדאעש יצמח מהריסת עיראק? האם ידענו שלא היה ולא נברא ה"נשק להשמדה המונית", התירוץ לרבבות הרוגי הכיבוש בעיראק? האם ידענו שתעשיית הנשק האמריקאית אף פעם אינה מפסידה, אפילו לא במלחמות נגד ארה"ב? ידענו. אנחנו לא באמת טמבלים. שתקנו. אהבנו את אדוננו המפציץ.25/9/2014
...
הכלכלה הפלסטינית דוהרת מטהעמירה הס, haaretz 63.3% מהצעירים (בני 15 עד 29) בכוח העבודה ברצועת עזה הם מובטלים. זהו נתון אחד מבין רבים שמוזכרים בשני דו"חות תקופתיים - של הבנק העולמי ושל קרן המטבע הבינלאומית - ושמצביע על המשבר הכלכלי החמור שבו נמצאת החברה הפלסטינית, עוד לפני המלחמה האחרונה בעזה. בגדה המערבית שיעור הצעירים המתוסכלים משום שאינם מוצאים עבודה הוא קטן יותר - 25%, אבל עדיין גבוה מכלל שיעור המובטלים בגדה, שעומד על 16%. לשם השוואה, שיעור כלל המובטלים ברצועת עזה עומד על 45%. הדו"חות, המסכמים את נתוני הכלכלה הפלסטינית בשנה החולפת, הוכנו לקראת ישיבה של ועדת הקישור של המדינות התורמות לרשות הפלסטינית, שתתקיים היום בניו יורק. השנה, כינוס קבוע זה יהיה פגישת הכנה לוועידה גדולה שתתקיים בקהיר בחודש הבא ותדון בשיקום רצועת עזה. בשקלול הנתונים משני האזורים הפלסטיניים, שיעור האבטלה עומד על 26.3%, ושיעור האבטלה בקרב צעירים הוא 39.5%. "כפי שמלמדים הניסיון הבינלאומי וההיסטוריה הטרייה בעזה, מצב כה חמור עלול להצית עוד אלימות", נכתב בדו"ח הבנק העולמי. "אי־ביטחון פוליטי והגבלות על תנועה וגישה הם הסיבות העיקריות לכך שהכלכלה הפלסטינית אינה יכולה להמריא". קצב הצמיחה השנתי של הכלכלה הפלסטינית ירד מ–6.3% ב–2012 ל-1.9% ב–2013 - ובשנה זו רצועת עזה הצילה את המצב, כיוון שמנהרות ההברחה בגבול עם מצרים עוד פעלו. שיעור הצמיחה ברצועה ירד מ–7% ב–2012 ל–6% ב–2013 ובגדה הוא צנח מ–6% ל–0.5%. קרן המטבע הבינלאומית מעריכה שהמגמה תימשך ושב–2014 הכלכלה הפלסטינית תתכווץ עוד יותר. לפי ההערכות, התוצר הלאומי הגולמי בגדה המערבית יקטן ב–3.7%, וברצועת עזה יקטן ב–15%.25/9/2014
...
אינתיפאדת הילדים: החמרה במדיניות כליאת קטניר חסון, haaretz פרקליטות מחוז ירושלים החמירה בתחילת חודש יולי את המדיניות כלפי עצורים פלסטינים במזרח ירושלים, ובהם עצורים קטינים. על פי המדיניות החדשה, בכל מקרה שבו פלסטיני שמעורב בידויי אבנים או בעבירה אחרת הקשורה למהומות בשכונות הפלסטיניות, תבקש הפרקליטות מעצר עד תום ההליכים. התוצאה היא שעשרות קטינים פלסטינים נותרים במעצר במשך חודש או חודשיים, לפני פתיחת משפטם. כפי שפורסם ב"הארץ", בחודשיים האחרונים נעצרו 260 קטינים בבירה. נכון להיום, לפחות 58 קטינים פלסטינים עצורים בשל המהומות במזרח העיר, כך על פי נתונים שאסף עו"ד מוחמד מחמוד, שמייצג חלק ניכר מהעצורים. לדברי סנגורים ועובדים סוציאליים, למעצר יש השפעה מכרעת על סיכויי ההרשעה ואפשרויות השיקום של הנערים. במקרים רבים, הנערים מודים בעבירות רק כדי לקצר את זמן מעצרם. בפרקליטות מסבירים כי המדיניות אינה מפלה בין ערבים ליהודים. עם זאת, בתי המשפט לרוב נוטים להיענות לבקשות לחלופות מעצר לעצירים יהודים ודוחים את ההצעות הנוגעות לעצורים פלסטינים. חשודים יהודים, לעומת זאת, ישתחררו ברוב גם כאשר מיוחסות להם עבירות חמורות בהרבה, למרות בקשת הפרקליטות למעצר עד תום ההליכים. כך למשל, אתמול הורה בית המשפט העליון לשחרר למעצר בית ארבעה נאשמים קטינים יהודים, תושבי השטחים, שהואשמו בהצתת בית קפה בכפר דורא, כחלק מפעילות "תג מחיר". במקרה אחר שחרר בית המשפט המחוזי לחלופת מעצר 11 מבין 12 הנאשמים היהודים בפרשת הלינץ` בנווה יעקב, שבה נפצעו שני צעירים פלסטינים, אחד מהם קשה. במקרה הזה הנאשמים ברובם בגירים, שמואשמים בעבירות חמורות ולפחות לאחד מהם יש גם עבר פלילי בעבירה דומה. 25/9/2014
...
ניוזלטר בצלם ספטמבר 2014 24/9/2014
...
סרבנים אידיאולוגים, סרבנות אפורה, ומי שלא יכולים לסרבנועם שיזף, mekomit אחת התלונות שנשמעו שוב ושוב כנגד מכתב הסרבנים של 8200 הייתה על האליטיזם וההתנשאות של החותמים עליו. אבל האם יש בכלל דרך להבדיל בין פעולה פוליטית "אמיתית" לכזאת שנעשית "ממניעים אישיים"? חמש הערות על סרבנות ופריבילגיות. הרוב היהודי בישראל מחליט כבר ארבעים שנה להמשיך את הכיבוש. גם בתקופות בהן אנחנו יותר נכונים לפשרה, אנחנו מציבים כל מיני תנאים (תקראו להם "גושי התנחלויות" או "מעמד ירושלים" או "סידורי ביטחון"), וכל עוד הפלסטינים אינם מוכנים לעמוד בהם אנחנו ממשיכים לשלוט בהם בכח. הכיבוש נמשך מרבית שנות קיומה של מדינת ישראל, ואין סיבה להאמין שהוא ייגמר בקרוב. הכיבוש הוא דיקטטורה צבאית. לא רק שהפלסטינים לא מצביעים, גם אין להם חופש תנועה, אין להם חופש התארגנות פוליטית, הם נשפטים בבתי משפט צבאיים, והם נורים למוות בכמויות של דיקטטורה. בהבט הזה מנסחי מכתב 8200 צודקים לחלוטין – ישראל שולטת על אוכלוסיה ומפעילה נגדה את שיטות הפעולה של שירותי הביטחון בדיקטטורות: סחיטה, עינויים, איומים וכו`.18/9/2014
היתה מלחמה? העיקר נינטגדעון לוי, haaretz מתישהו בקיץ, בין כניסתה להריון של נינט לנישואיה, היתה כאן מלחמה. היא נגמרה ונשכחה. ככה זה בחברה דו־קוטבית, שמיטלטלת בין מאניה לדפרסיה, בין סקנדל לפסטיבל, בין הנצחה להשכחה. ככה זה כשחיים בהכחשה מתמדת. רגע אחד כל העם צבא ומלחמה, ורגע אחרי — היה כלא היה. אפילו הקורבן הישראלי נשכח — שלא לדבר על ההרג וההרס של עזה, שמעולם לא נזכרו כאן באמת. זולת קורבנותיה הישירים, נדמה שאיש לא זוכר שהיתה כאן מלחמה. על מסקנות ולקחים (זולת הסחטנות התקציבית של מערכת הביטחון) אין כמובן מה לדבר. ישראל שבה לצהול; היא שבה להבליה כאילו לא היתה כאן מלחמה, כאילו היא לא עלולה לפרוץ שוב; כאילו במרחק שעה נסיעה מתל אביב אין חבל ארץ חרב והרוס, מעשה ידיה המחפיר של ישראל, שתושביו שרויים במצוקה איומה — והיא חוגגת. בעזה לא שכחו. שם אי אפשר לשכוח, לעולם לא. 1,500 הילדים שהתייתמו; 3,000 הילדים שנפצעו; 1,000 הילדים שייוותרו נכים; 110 אלף התושבים שעדיין מצטופפים במקלטי אונרוו"א בתנאים לא אנושיים; דיירי 18 אלף הבתים שנהרסו או ניזוקו קשות והותירו 2.5 מיליון טונות של הריסות שאיש אינו יודע מה לעשות בהן; 450 אלף התושבים שנותרו בלא אספקת מים; ו–360 אלף התושבים, להערכת ארגון הבריאות העולמי, שנותרו פגועי נפש, הלומי ההפצצות וההפגזות של צה"ל — אלו לא שכחו ולא ישכחו. אי אפשר לצפות מהם שימחלו למי שעוללו להם זאת, ולא לראשונה. לא רק ישראל שכחה מקיומם, עכשיו מתגבר החשש שגם העולם עומד להפקירם. זולת שר החוץ הנורווגי, בורגה ברנדה, אף מדינאי זר אפילו לא טרח לבקר ברצועה ולראות את ממדי אסונה. בגלל החמאס, אתם יודעים, זה שהקוורטט החליט פעם, באחת מהחלטותיו האוויליות ביותר, שלא מדברים אתו, והתעמולה הישראלית השוותה אותו לדאעש. ה"מנצחת" תמשיך לדחוק את ה"מנוצחת" לפינה, מותירה אותה בהריסותיה ובמצוקותיה, שיביאו אותה לעוד מעגל אלים, במוקדם או במאוחר. העולם, מצדו, גם הוא לא נוקף אצבע — לא בדמות לחץ על ישראל (ומצרים) להביא לסיום המצור, ולא למען שיקומה הדחוף של עזה. החורף מתקרב, ומה יהיה על רבבות חסרי הבית? תאריך היעד למו"מ מתקרב, ומה יהיה אם הוא לא יתחדש או יתפוצץ? הלו, מישהו חושב על זה? כשהרקטות ישובו לשמי הארץ — והן ישובו אם המצור לא יסתיים — ישראל שוב תעמיד פני מופתעת, נעלבת ונזעמת: איך הם מעזים. אחר כך המטוסים יפציצו והתותחים יפגיזו, בעוד סיבוב "בלתי נמנע", שגם הוא יוביל לשום מקום. זו השאננות של ישראל ויהירותה. היתה מלחמה, היא כמובן "נכפתה" עליה, והיא ניצחה. בקרוב אולי תהיה עוד אחת, גם היא שלא באשמתה, והיא תשוב ותנצח. ובין לבין, ישראל עם נינט. 18/9/2014
...
כולנו שותפים במפעלקרולינה לנדסמן, haaretz במכתב הסרבנות של יוצאי יחידת 8200 מנמקים חותמיו את סירובם בהתפכחותם מה"תפישה שהשירות בחיל המודיעין נטול דילמות מוסריות ותורם אך ורק לצמצום האלימות והפגיעה בחפים מפשע". הם מספרים, שבשירות הצבאי למדו "כי המודיעין הוא חלק בלתי נפרד מהשליטה הצבאית בשטחים". התפישה שממנה התפכחו הסרבנים היא המפתח להבנת מה שמאפשר למדינה להמשיך את השליטה והדיכוי של מיליוני פלסטינים במשך 47 שנה. האשליה, שבתוך המציאות הישראלית קיימים איים המנותקים מהשליטה הצבאית בשטחים וכי מי שהמזל שיחק לו להתברג לתוכם נקי מראש מאחריות לעוולותיה, הרדימה את המצפון של המתנגדים לשליטה זו ועצרה בעדם מלהתקומם נגדה. השליטה הצבאית בשטחים, על מיליוני הפלסטינים החיים בהם, אינה פעילות חשאית של צה"ל — זהו המפעל הגדול, הגלוי, שמעגל המשתתפים בו הוא הרחב ביותר מכל המפעלים של ישראל. ומעל לכל אלה דרוש מנגנון פוליטי מסור, המנהל את המפעל ומפקח על כל זרועותיו. השליטה הצבאית בשטחים היא, במובנים רבים, מפעל חייה של המדינה. איש לא יוכל לומר "לי אין חלק בזה": ישראל היא מדינה, שמבנה השלטון בה דמוקרטי. כלומר, ממשלתה נבחרת על ידי אזרחיה, והמדיניות שלה, שהשליטה הצבאית בפלסטינים היא נדבך מרכזי בה, מייצגת את רצון העם. לכן קשה שלא לחוש מבוכה לנוכח האמונה הרווחת בקרב רבים מאזרחיה, כי יש מערכות שלמות בישראל, ובהן המודיעין הצבאי, המתקיימות בנפרד מהשליטה בפלסטינים. 18/9/2014
...
הגיהנום שמעבר לגדרנעמי בן בסט, haaretz אני כותבת את הדברים האלה מפני שלמדתי על בשרי שכל "סבב", כל מבצע, כל מלחמה, מביאים רק לעוד אלימות, לא לביטחון. כל תקיפה של צה"ל רק מגבירה את החשש ולא משקיטה אותו, וכבר ידענו אינספור פעולות "מוצלחות" ש"פתרו את הבעיה". אני כותבת כי יש הבדל תהומי בין להיות בתל אביב או בירושלים ולשמוע על "30 יעדים שהופגזו הלילה על ידי חיל האוויר" ובין להיות כאן ולשמוע את ההפגזות יומם ולילה, בעיקר בלילה, ולנסות לדמיין כיצד הבום הזה, המחריש אוזניים ומרעיד קירות, נשמע במרחק חמישה קילומטרים מכאן, ואיך מגיבים הילדים, ומה עושות האימהות. הקירבה מחדדת את הפער הבלתי נתפש בין החיים כאן לבין החיים שם. אני כותבת, כי את הבית שלי בנו קבלן מרפיח וצוות עובדיו המעולים, וכי עד שנת 2000 עשרות אלפי עובדים יצאו מעזה לעבוד ברחבי הארץ. כעת כולם אויבים צמאי דם אני כותבת כי מי כמונו, תושבי האזור, מודעים לגיהנום המתמשך מעבר לגדר. לפני כשש שנים הצטרפתי לקבוצת "קול אחר", של אנשים משדרות ומיישובי עוטף עזה אשר לא ראו בהתקפות הצבאיות פתרון לירי הטילים המתמשך. יצרנו קשר עם אנשים בעזה אשר גם הם, כמונו, ביטאו את רצונם לחיות חיים נורמליים ולגדל את ילדיהם בביטחון, וקראנו להסרת המצור ולפתיחה במשא ומתן. וכך כתבנו לראש הממשלה בנימין נתניהו ב–27 באפריל 2010: "במרחק דקות ספורות מבתינו אנשים חיים בתנאים בלתי אנושיים בכלא הגדול ביותר בעולם. למצור המתמשך זה שנים שישראל הטילה על עזה אין שום הצדקה ביטחונית. ההיפך הוא הנכון: המצור רק פוגע בביטחון ישראל מפני שהוא מעמיק את האיבה והשנאה של תושבי עזה לישראל ומעודד מעשי נקם וטרור. זוהי חבית חומר נפץ שהייאוש, התסכול והזעם יכולים להבעירה בכל עת. האזרחים הפשוטים הם הסובלים מהמצב בעוד הקיצוניים ניזונים ממנו ומתחזקים מדי יום. במציאות הנוכחית, מעגל האלימות הבא באזורנו הינו רק עניין של זמן".16/9/2014
...
פליטים פלסטינים שברחו מעזה לאיטליה טבעו בים התיכוןחגי מטר, mekomit ספינה שיצאה מאלכסנדריה ביום שבת האחרון טבעה בים התיכון ועליה כמאה פליטים פלסטינים וסורים שניסו להגיע לאיטליה. 15 מהפליטים, שכולם ברחו מעזה לאחרונה במנהרות תת קרקעיות למצרים, טבעו ומתו. הרשויות במצרים הודיעו שינפיקו אישורי מעבר לבני משפחותיהם כדי שיוכלו לצאת לקהיר דרך רפיח, לזהות את המתים ולקחת את גופותיהם לקבורה ברצועה. 15/9/2014
הכונו ל"בטון מזוין"אורי משגב, haaretz אילו הליכים של בדיקה, חקירה וחשבון נפש מתבצעים מאז המלחמה מחוץ למערכת הביטחון? האם ומתי מתכוונת החברה האזרחית בישראל לדרוש דין וחשבון מהרשות המבצעת ומהרשות המחוקקת על המלחמה הארורה הזאת? איך בכוונתה לברר אם הוגדרו למלחמה יעדים אסטרטגיים, כיצד היא נוהלה לאור אותם יעדים ואם הם הושגו עד לסיום הלחימה. ובכלל, לשאול אם ישראל התקדמה או נסוגה לאחר 20 ימי "שובו אחים" ו–50 ימי "צוק איתן". במדע המדינה ובפוליטיקה המערבית קיים מושג מפתח בשם Accountability — נכונות להכיר בתוצאות לאשורן ולשאת באחריות להן. אחרי מאמצים הוא תורגם לעברית — אחריותיות. תרגום יפה, שלא השתרש. אולי לא במקרה נדרש זמן לתרגום המושג, אולי לא במקרה הוא לא השתרש. יש איזה פער בלתי נתפש בין התשוקה וההתלהבות שבהן התמסרו הישראלים לפעולה צבאית, לבין חוסר העניין המוחלט שהם מגלים בה מרגע שהסתיימה. בין חרדת הקודש של מצב החירום לאפיקורסיות המופקרת ממש של השגרה. די לבחון כמה אינצ`ים ודקות מסך הוקדשו כאן השבוע לסידורי החתונה של נינט (חינה, מוזמנים, מעגלי אבטחה, שמלה), בהשוואה למלחמה עתאסור לטעות: זה לא סימן לנורמליות, אלא גן עדן של שוטים. ובעיקר גן עדן לפוליטיקאים. אלה יצאו לחופשות וחזרו ללהג במרץ בפייסבוק, כאילו אין מחר ולא היה אתמול. בצדק מבחינתם, מאחר שאיש אינו תובע מהם להכיר בתוצאות ולשאת באחריות להן. אין ועדת אגרנט או ועדת כַּהַן, אין אפילו וינוגרד. אין הפגנות ותהלוכות ומשמרות מול מעון ראש הממשלה. אין מחאת מילואימניקים ואין זעקת הורים שכולים. אין מבקר מדינה שמכריז על התעניינות, גם לא דיון חירום בכנסת.ירת הרג, הרס ונזק כלכלי משני צדי הגבול. 14/9/2014
...
`כולם היו מתים`. החורבן של משפחת אבו ג`ראד מעזה עאוני פרחאת - עזה, mekomit שמונה מבני משפחת אבו ג`ראד נהרגו כאשר שני פגזים ישראלים פגעו בבית שבו מצאו מקלט. אבתסאם שחזרה לבית למצוא ניצולים: "הייתי בהלם. זה משהו שאי אפשר לתאר. הם היו מפוזרים בחתיכות סביבנו". דיברתי גם עם מוסא אבו ג`ראד, אביו של עבד. שאלתי אותו בן כמה הוא. "מנכבה לנכבה. נולדתי בנכבה של 1948 ומתתי בעודי בחיים בנכבה של 2014 כשנהרגו ארבעה מילדיי וארבעה מנכדיי", הוא נאנח. "כשהפגיזו את הבית ישבתי בחדר השני עם מחמד. לא שמעתו את קול הפגזים. אומרים שאינך שומע את קול הפגז שהורג אותך. איכשהו הייתי חסר הכרה אך ער. ראיתי את אשתי מכוסת אבק ואת הבית מלא עשן. כולם היו מתים. הרבה יותר טוב למות מאשר לראות את אהוביך מתים לנגד עיניך. באותו הרגע מתתי". 14/9/2014
למה סרבני 8200 לא פנו רק למפקדים שלהם? ג`ון בראון, mekomit הם לא פנו רק למפקדים כי לא מדובר בפגמים במדיניות, אלא במדיניות עצמה. האם כששר הביטחון פוקד לרצוח 89 שוטרים בדם קר, החייל אמור ללכת למפקד האישי שלו ולהתלונן על אהוד ברק? באמת הכסילים הגמורים הללו בימין מצפים שהחיילים יגשו למפקד האישי שלהם ולאחר שהיתלוננו על העונש שקיבלו בשל הגעה מאוחרת יפנו אליו "סליחה המפקד, יש לי בעיה עם 47 שנות שלילת זכויות האדם של מיליוני בני אדם, תעביר את זה הלאה בבקשה? 14/9/2014
מכוניות מפלסטינים במבצעגדעון לוי ואלכס ליבק, haaretz בימים ההם כמעט הכל היה מותר בארץ ההפקר. במבצע "שובו אחים", הקדימון ל"צוק איתן" (שגרם לו במידה רבה), השתולל צה"ל בגדה. חיילים פלשו לאלפי בתים באישון ליל ועצרו קרוב ל-500 פעילי חמאס, רובם עצירים פוליטיים שלא היה להם קשר לרצח של שלושת הנערים הישראלים. הם גם החרימו רכוש: לעתים החרימו מחשבים, לא אחת החרימו כסף מזומן ועכשיו מסתבר שגם מכוניות פרטיות לקחו, במסגרת המלחמה בטרור כמובן. רכושם של הפלסטינים מעולם לא נחשב בעיני צה"ל, עכשיו חוזרים גם להחרמה של מכוניות פרטיות, כפי שהרבו לעשות בימי האינתיפאדה. בית הספר לקרקס של שכם נמצא בבניין שהיה פעם קולנוע ריבולי, בכניסה לעיר העתיקה, היא הקסבה. מול ריבולי "קאפרי", בית החרושת לממתקים של זאהי שובארו, שישראל חושדת כי הוא פעיל חמאס. השבוע, עם בוא הסתיו, חידש שובארו את ייצור הקרמבו במפעלו הקטן. בישראל קראו פעם לקרמבו "כושי", בגדה קוראים לו ראס אל־עבד, ראש העבד (ובשמו המסחרי: קרמיש). כך או אחרת, המכונות של שובארו יצקו השבוע קציפה לבנה על ביסקוויטים חומים, וציפו אותם בשוקולד. ילד עטף כל קרמבו בעטיפת זהב. ריחו עמד באוויר והלמות המכונות, שהושבתו לחודשי קיץ, נשמעו היטב. הוא בן 57, יצרן הקרמבו משכם, ובגדיו מוכתמים משוקולד. פעמים רבות הוא נעצר במהלך השנים, בידי ישראל וגם בידי הרשות הפלסטינית, בדרך כלל לתקופות קצרות. גם בנו הבכור, מען, נעצר לא אחת, כולל ב"שובו אחים". מען שוחרר מאז. ב–14 ביוני, בשתיים בלילה, באו חיילים לביתם שבעיר. עשרות חיילים פשטו על הבניין של המשפחה המורחבת, ובמשך כשעתיים הם הפכו את הבית. לבסוף הם מצאו את מפתחות מכוניתו המסחרית של שובארו, פז`ו פרטנר 2012. "ניקח את המכונית", אמר אחד החיילים, לאחר שנועץ עם מישהו בטלפון וכמובן גם את הסלולרי, גלאקסי S3 לקחו לו. למחרת פנה שובארו למפקדת התיאום והקישור בחווארה, לבקש שישיבו לו את מכוניתו. איש לא הסכים אפילו לשמוע אותו. עוד שלוש או ארבע פעמים הוא פנה לשם - ולשווא. שובארו שכר לבסוף את שירותיו של עורך דין ישראלי שניהל משא ומתן על החזרת המכונית. המו"מ הסתיים בכי טוב: שובארו אולץ לשלם 15 אלף שקלים כדי לשחרר את מכוניתו. אחרי 34 ימי החרמה, הוא נסע ליריחו, שם קיבל את האוטו, במצב טוב. עכשיו מחלק מען את הקרמבואים שלהם בין חנויות המכולת של שכם, במכונית שהושבה לבעליה. תחקירנית "בצלם" באזור שכם, סלמה דבעי, יודעת על עוד ארבעה מקרים דומים של החרמת מכוניות ב"שובו אחים" בשכם. לאברהים סבאח מהכפר עוריף החרימו את המיניבוס שבו הסיע תלמידים לבית הספר. הוא הוחזר, אחרי שגם בעליו שילם 15 אלף שקלים, לא ברור על מה.14/9/2014
...
מרד בשטאזיגדעון לוי, haaretz הטובים לסרבנות: 43 בוגרי יחידה 8200, שהודיעו שלא יסכימו עוד לשרת את הכיבוש, העלו תרומה כפולה לחברה בישראל. כמו סרבני מצפון אחרים, חיילים וטייסים, גם הם אמיצים ומוסריים; אבל לסרבנותם של יוצאי 8200 יש עוד ממד, שכמותו טרם נראה בישראל. הם חשפו עוד צלקת בפניו המכוערות של הכיבוש הישראלי, והיא עמוקה מקודמותיה, כי היא עוסקת בצדדים הכי אפלים ושפלים של שגרתו הממארת. בחברה בריאה היו צעדם וגילוייהם גורמים לזעזוע של ממש. אבל בישראל כבר גויסו כל מערכות ההגנה, ההתקפה והתעמולה, ההגחכה וההכחשה, שיקברו עד מהרה גם את מכתב המרגלים־הסרבנים החשוב הזה. בניגוד למנגנון הביון המזרח גרמני, ממשיכו הישראלי לא מכוון נגד אזרחי המדינה, אלא נגד נתיני הכיבוש שלה. להם מותר לעולל הכל, באמצעים שהשטאזי היה מתקנא בהם. בדיוק כמו בשטאזי, לא מדובר רק באיסוף מידע ובביון, אלא במנגנוני שליטה, סחיטה וניצול של עם שלם, שמבוססים על הקמת צבא ענקי של משתפי פעולה, מודיעים ומלשינים, שמגויסים תוך ניצול אכזרי של חולשותיהם, צרכיהם, מחלותיהם ונטיותיהם המיניות. בזכות 8200, עם שלם חי ללא צנעת פרט. תרומתם הגדולה של הסרבנים החדשים שהם סיפרו לנו על כך. בקורס לערבית לימדו אותם את כל הטיות המלה "הומו" בערבית — הם נזקקו לכך. הם היו צריכים להתחקות אחר נטיותיהם המיניות ובעיותיהם הבריאותיות והכלכליות של רבבות תושבים חפים מפשע. כזו היא ישראל: כל עוד הצעירים הללו מ–8200 שלחו את ידיהם ברקב ובסחי, בוחשים במיץ הזבל של הכיבוש, הם נחשבו ערכיים ומוערכים. ברגע שהחליטו שקצה נפשם, הם הפכו למושא ללעג ולנידוי. אבל צעדם הוא אבן דרך. בעקבותיהם אולי גם כמה מיוצאי השב"כ, הצלע הנוספת של השטאזי הישראלי בשטחים, יספרו סוף סוף מה הם עשו במקום העבודה שלהם. מפקדיהם כבר עשו את זה חלקית ב"שומרי הסף". המערכת הצבאית והתקשורתית תדרוס עד מהרה את 43 הסרבנים, אבל אולי דווקא הם לא יישכחו: הם שברו שתיקה, מתוך המחשכים הכי אפלים. 14/9/2014
...
השר הפלסטיני לענייני אסירים: העציר אלג`עברי לא התאבד, הוא הוכה למוות ג`קי חורי, haaretz השר הפלסטיני טוען כי על גופת העציר שהתאבד בתלייה נמצאו חבלות. המשפחה, שטרם קיבלה את דו"ח הנתיחה, אומרת שעדיין מוקדם להסיק מסקנות. השר לענייני אסירים ברשות הפלסטינית, עיסא קראקע, טען היום (שישי) שעל גופת העציר הביטחוני ראיד אלג`עברי - שנמצא תלוי השבוע בתאו שבכלא אשל בבאר שבע - התגלו סימנים וחבלות. לעומת זאת, לפי מידע שהתקבל במשרד לענייני אסירים, על צווארו לא נמצאו סימני חניקה או כאלה המעידים על נוכחות של חבל שנכרך סביבו. לדברי קראקע, אלג`עברי הוכה בראשו ולא התאבד כפי שטענו מוקדם יותר השבוע בשירות בתי הסוהר (שב"ס).14/9/2014
...
למה לא נקשיב לחאלד משעל?שמואל אמיר, hagada את המאבק הפלסטיני ניתן לראות בשלושה מעגלים. הראשון עצירת צה"ל מכניסתו לרצועה. השני בהסרת המצור מעל רצועת עזה והשלישי בהקמת מדינה פלסטינית מאוחדת של הגדה והרצועה. ההתנגדות ( חמאס וארגונים אחרים) ניצחה בשלב הראשון ב"צוק איתן". לא ניצחון סופי – רחוק מזה. ניצחון כזה הוא הקמת מדינה פלסטינית עצמאית על אמת, לא "מפורזת" כאשר מטוסי ישראל יתעופפו בשמיים כרצונם. הניצחון היה בכך שהצליחה לעצור את הצבא החזק והגדול של ישראל על סף הרצועה והכריחה אותו גם לסגת משם. הגנרלים היושבים ימים ולילות אובדי עצות מול לוחמת החמאס ותחת לחץ הקהל מוסת של "עליהום" - ומחליטים לא להיכנס לתוך הרצועה, מספרים את כל הסיפור. הגנרלים מסבירים אחר כך שכניסה לתוך עזה הייתה מביאה לנפילתם של מאות אם לא אלפי חיילים. אכן ניצחון ההרתעה הפלסטינית. גם השלב האחרון, שלב ההתשה היה בעליונות החמאס. הפצמ"רים – שכל הזמן סיפרו המומחים שלנו שהם אוזלים – צנחו בעוצמה מלאה על יישובי עוטף עזה והימנעות שר הבטחון לבקר בישוב מופגז הייתה הדגמה למצב. הכישלון הסופי היה במלחמת ההתשה. הדרום לא היה יוכל לשאת יותר את המצוקה האיומה בה הוא נמצא אחרי 50 יום של "צוק איתן". רוב התושבים נטשו את הדרום. שלום עושים עם אויבים. ישראל יודעת זאת, אך היא גם יודעת ששלום אמיתי כרוך ביציאה מן השטחים הכבושים. לכן היא מציגה את החמאס כ"ארגון רצחני" שאינו מוכן לעשות שלום. בדיוק כך הציגו גם את הפת"ח בזמנו.11/9/2014
מושבת העונשין שלנו: הסגר שהטלנו עליהם נהפך בסופו של דבר לסגר שלנואיריס לעאל, haaretz באלגוריה קאפקאית משתקף במדויק המצב הטרגי של החברה הישראלית בשבועות האחרונים. אפשר לומר, שכולנו היינו מרותקים למתקן אבסטרקטי במושבת עונשין, שהפעילה הנהגה שהחלטותיה היו חסרות שחר. באופן אירוני, מצב החברה הפלסטינית קל יותר אף על פי שממדי ההרס שעליהם להתמודד אתו גדולים יותר: להם נותרו האתוס והמשמעות, ששמה התנגדות. ואילו אנחנו נותרנו במצב של תדהמה, טשטוש ובלבול עמוק — כלומר, פתולוגי — המשותף לרבים. אפתיה מלנכולית רובצת מעלינו כמו ענן רעיל, ומכסה גם את אלה שהולכו שולל אחרי תקוות השווא שנטעה בהם הנהגה חלשה ורברבנית, אלה שתוצאות המלחמה שדדו אותם מהאשליה שיש בכוחו של צה"ל להכריע את הקונפליקט, וגם את אלה שקיוו שתוצאותיה יובילו, לכל הפחות, להבנה בנחיצות של תהליך. כמעט כל מי שנאלץ לחוות על בשרו את התקופה האחרונה — זו שהתחילה בחטיפת שלושת הנערים והסתיימה בהסכם הפסקת אש, שאינו אלא שתי וערב סבוך של קווים שאינם אומרים דבר — מרגיש, שמכלול האירועים העצומים שהתרגשו עליו מסתכם בסופו של דבר בלא כלום. במקום שבו חשבנו למצוא היגיון מצאנו חוסר משמעות, ובמקום שבו קיווינו למצוא תכלית מצאנו לופ אינסופי. וכך, במציאות שבה שולט מאבק על גבולות וטריטוריה — רבים, בדומה לנידון, נסוגים לדה־טריטוריאליזציה פנימית, עושים רי־לוקיישן סימבולי של הנפש, הגירה נייחת, שהיא סוג של קו מילוט יצירתי ומדומיין. או אז, דיון בשאלת העזיבה — או כפי שמכנים אותה כאן, הירידה — מתעורר ומתחמם. כי במין תנועה היסטורית הפוכה מתגלה, שדווקא בציון אנו יושבים ובוכים, בזוכרנו בגעגועים את אדמת הניכר. למעשה אנחנו בסך הכל חופרים באינטנסיביות בור ליד הגדר הסוגרת עלינו, גם כדי להמציא לעצמנו עיסוק בשממת הקיום השוררת אחרי קונפליקט הרסני וחסר פשר, וגם כדי ליצור לעצמנו אשליה של מוצא. הפלא ופלא: אנחנו מפתחים תסמינים דומים לחופרי המנהרות מהעבר השני, ואין זה צריך להפתיע איש, שהסגר שהטלנו עליהם נהפך בסופו של דבר לסגר שלנו — מושבת עונשין. 11/9/2014
...
לפתוח את מעבר ארזקנת מן, haaretz מדינת ישראל אינה רוצה לפגוע באוכלוסייה האזרחית החפה מפשע בעזה — כך חזרה הממשלה והצהירה בזמן מבצע "צוק איתן". הצהרה זו ראויה, וראוי שתשקף את המדיניות הישראלית גם ביתר ימות השנה. למרבה הצער, כבר שנים רבות וגם בשנה האחרונה משתמשות ממשלות ישראל בשליטתן בתנועה מעזה ואליה כדי להחליש את האוכלוסייה האזרחית. ישראל מנעה הוצאת סחורות מהרצועה לשווקים בישראל ובגדה, ובכך סיכלה כל אפשרות שחקלאים ותעשיינים יפתחו את הכלכלה. למעט מספר קטן של מקרים חריגים, ישראל גם מנעה כניסה של פלסטינים תושבי עזה לגדה ולמקומות אחרים למטרות מסחר, חינוך, השתלמות מקצועית, תעסוקה, ואפילו השתתפות באירועי ספורט ותרבות. ל–30% מתושבי עזה יש קרובי משפחה בגדה, במזרח ירושלים או בישראל, אולם ביקורי משפחות, ואיחוד משפחות בגדה, נאסרים. שיעור הפלסטינים העוברים במחסום ארז כיום הוא פחות מ–1% משיעורם בספטמבר 2000. מאז הפצצת תחנת הכוח של עזה ב–2006 (ואחריה הגבלות שהוטלו על כניסת דלק וחשמל, והפצצת מאגרי הדלק של התחנה שוב במבצע האחרון), הרצועה סובלת ממחסור כרוני בחשמל. גם כיום מסופק לה פחות מ–50% מהחשמל הדרוש לתושביה. צעדי הפגיעה באוכלוסייה האזרחית בעזה הם חלק מ"מדיניות הבידול" שממשלות ישראל מיישמות, ומקורה ברעיון המוטעה ביסודו, כי אם תינקט מדיניות של ענישה כלכלית מתמשכת כלפי עזה, האוכלוסייה שם תתארגן ותדרוש שינויים מהותיים במדיניות המשטר כלפי ישראל. אלא שמדיניות הבידול לא רק פוגעת בזכויות האדם הבסיסיות של אוכלוסיית עזה, אלא גם מחלישה אותה ומחזקת את השלטון המרכזי. כך טופחה תלות במנהרות בין מצרים לרצועה, שאיפשרה את ההתעשרות של שכבה דקה של בעלי כוח וצימצמה את היוזמות האישיות. גם גורמים ביטחוניים ישראלים בכירים החלו לדרוש לשים קץ להגבלות על תנועה אזרחית מעזה ואליה משום שהן פוגעות באינטרסים ישראליים. כבר בזמן הלחימה הצהיר הרמטכ"ל, בני גנץ, שיש לסייע לאוכלוסייה לשקם את ההריסות. לפני שבוע צוטט קצין בכיר כאומר, ש"לישראל יש אינטרס שרצועת עזה לא תהיה תחת לחץ כלכלי וחברתי כה כבד" ("הארץ", 31.8). הצמרת הביטחונית מכירה בצורך לחזק גורמים בעזה הסבורים ששיתוף פעולה עם ישראל חיוני לעתיד הרצועה. ואכן, דומה שברור לכל בר דעת, שבטווח הארוך שיתוף פעולה כזה הוא תנאי בל יעבור לפיתוח עזה כמקום שאפשר לחיות בו בכבוד ולשמירה על ביטחון התושבים בשני צדי הגבול. 11/9/2014
...
ארגון זכויות אדם בינלאומי: ישראל מפרה את הדין ביחסה למבקשי מקלט אילן ליאור, haaretz בדו"ח Human Rights Watch נכתב שגורל אריתריאים ששבו לארצם לא ידוע, בעוד אזרחי סודאן עברו התעללות; עד יוני יצאו מהארץ 6,700 בני אדם. "דו"ח זה מתעד כיצד קבעה ישראל כללים משפטיים נפתלים על מנת לסכל את ניסיונותיהם של פליטים מאריתריאה ומסודאן להבטיח לעצמם את ההגנה שלה הם זכאים מתוקף המשפט הבינלאומי והישראלי", נכתב בתקציר הדו"ח. "כן מראה הדו"ח כיצד השתמשה ישראל במעמד המשפטי הלא בטוח שיצרה כאמתלה לעצור אנשים אלה, או לאיים עליהם במעצר ללא הגבלת זמן, ובכך כפתה על אלפים לעזוב את שטחה". הדו"ח מתייחס בהרחבה לכליאה בסהרונים ולהחזקה במתקן חולות. הדו"ח מציין כי ישראל העניקה עד כה מעמד פליט רק לשני אזרחי אריתריאה ואף לא לאזרח סודאני אחד. "את השימוש שעושה ישראל במעצר כדי לכפות על אנשים לעזוב את שטחה, מתגברת מערכת מקלט השוללת בשיטתיות מאריתראים וסודאנים גישה להליכי מקלט הוגנים ויעילים. עובדה זו מסייעת לישראל להימנע מלהעניק להם מעמד של פליט, שמתוקפו יהיו זכאים להישאר בישראל וליהנות מחופש תנועה ומהזכויות הנלוות לכך עד שיוכלו לשוב בבטחה לארצות מוצאם". 11/9/2014
...
אדם חייב לשאול עצמו אם אלפר צודקדניאל בלטמן, haaretz אלפר פתח דיון חשוב, שבבסיסו השאלה היכן הגבול בין תחושת ההשתייכות למולדת ולחברה אשר עוברת שינוי קיצוני ומתנהלת בניגוד מוחלט למערכת ערכים אוניוורסלית שבה מאמין הפרט, ובין ההחלטה שהמאבק אבוד, לא ניתן עוד לעשות דבר כדי להחזיר את הגלגל אחורה, ולכן יש צורך, בכאב רב, לקחת את המיטלטלין ולבנות בית במקום אחר. סברה ושתילה 1982: 32 שנים חלפו מאז. היום, לאחר שצה"ל טבח בעזה מאות ילדים ואזרחים, כמה אלפי ישראלים אמיצים שהביעו את מחאתם נתקלו באלימות של בריוני רחוב, הרשתות החברתיות מלאות בקריאות לרצוח ערבים ושמאלנים, ועיתונאים הכותבים על הזוועה בשם המצפון האנושי הפשוט נזקקים לשומרי ראש. ומיד אחרי שוך הקרבות, מעמיקה ממשלת ישראל את משטר האפרטהייד בשטחים על ידי הפקעת אדמות מכפרים פלסטיניים לטובת ההתנחלויות. במציאות הזאת אדם בעל מצפון לא רק זכאי אלא חייב לשאול את עצמו, אם הוא יכול להמשיך לחיות במדינה שבה שולט הרשע הזה. השאלה אם אין כבר דרך חזרה היא תיאורטית, אבל את הפרט המתלבט יש לכבד כמו את ההחלטה של מי שהגיעו למסקנה כי הגבול נחצה. השאלות שהעלה אלפר טורדות את מנוחתי. לא מעט עמיתים וידידים מסביבי כבר החליטו לעזוב, אחרים נשארים וממשיכים לפעול ולנסות לעצור את הסחף. אני מקווה, כי גם אם אחליט באופן שונה מיהודה באואר, הוא ימשיך לראות בי ידיד ועמית. 11/9/2014
...
ההמלצות כיצד לחקור הפרת דיני מלחמה בצה"ל מיושמות חלקיתגילי כהן, haaretz שנה וחצי לאחר פרסום מסקנות ועדת טירקל, שביקשה לבדוק את מנגנון הבדיקה והחקירה של תלונות בדבר הפרות של דיני הלחימה, מתברר כי לא כל מסקנות הוועדה יושמו עדיין בצה"ל ובפרקליטות הצבאית. ארגוני זכויות האדם "בצלם" ו"יש דין" מותחים ביקורת על מנגנון החקירות וטוענים כי אין להם אמון באופן בדיקת החשדות לעבירות שביצעו כוחות הביטחון כלפי פלסטינים. שני הארגונים טוענים כי "מערך החקירות הקיים לא מאפשר חקירה רצינית ואפקטיבית וכי המנגנון סובל מכשלים מבניים חמורים ההופכים אותו לחסר יכולת לקיים חקירות מקצועיות". לכן, החליט "בצלם" לדחות את בקשתו של הפרקליט לעניינים מבצעיים בפרקליטות הצבאית, סא"ל רונן הירש, להעביר לצבא מידע על אירועים חריגים שהתרחשו במהלך הלחימה האחרונה בעזה. "עמדתנו זו נובעת מהעובדה שמנסיוננו בעקבות אירועי לחימה קודמים ברצועת עזה עולה כי החקירות עליהן אחראית הפרקליטות הצבאית אינן מאפשרות מתן דין וחשבון בקרב האחראים להפרות של החוק והן אינן מגיעות לחקר האמת", כתב מנכ"ל "בצלם", חגי אלעד, אל סא"ל הירש, בסוף השבוע האחרון. "מאחר שלא נעשה כל שינוי משמעותי במערכת אכיפת החוק בישראל — שהפרקליטות הצבאית היא חלק ממנה — נראה שחשדות אלה לא ייחקרו גם הפעם וכי אין כל כוונה לחקור את חוקיותן של ההוראות שניתנו לצבא ואת אחריותם של הדרג המדיני ושל הדרג הפיקודי הבכיר". 11/9/2014
...
ישראלים, תפסיקו כבר לשחות בחרא שלנו !סם בחור, mekomit 95 אחוז מהמים בעזה אינם ראויים לשתייה, וההתקפות הישראליות רק מדרדרות את המצב. אם זה לא מעניין אתכם, אולי יעניין לחשוב מה קורה לכל הביוב שנשפך מעזה לים. הפלסטינים בעזה מתחילים להתעורר מהלם הקרב של טבח הרמדאן בן 51 הימים שביצעה ישראל, שבו נהרגו 2,160 פלסטינים (למעלה מ-515 מהם ילדים), למעלה מ-11,000 נפצעו (לפי ההערכה יותר ממחציתם הפכו נכים לצמיתות), ואלפי בתים ועסקים נהרסו. המציאות עגומה מתמיד. אף אחד מגורמי העומק שהובילו להתפרצות מרחץ הדמים בעזה לא השתנה. ישראל ומצרים ממשיכות להטיל סגר על גבולותיה של עזה. ואולם, יש מוצר אחד שעובר את הגבול לישראל בחופשיות. למען האמת, מוצר זה זורם בלי שיתגלה על ידי צה"ל הכל-יכול ומתגלגל היישר אל חופי תל אביב. מוצר זה הוא החרא הפלסטיני, או ליתר דיוק, לפי ההטייה התקשורתית המקובלת בימים אלה, חרא של מחבלים פלסטינים. למרבה הצער, סכסוך זה אינו עומד להסתיים בקרוב. בינתיים, ישראלים, אנא בקשו מילדיכם לא לבלוע את מי הים. 11/9/2014
איזה ימין תרצו היום?גדעון לוי, haaretz הדמוקרטיה הישראלית מגוונת מאוד. כמו במטבח עילי היא מציעה תפריט עשיר, תשובה לכל טעם, מענה לכל חיך. האם תרצו את מנת היום, ימין מתון? בנימין נתניהו. את המיוחדת של היום, ימין בתחפושת? יאיר לפיד. משהו עם שורשים ימניים וארומה מתעתעת? ציפי לבני. ימין טרי מהתנור? משה כחלון. ימין חזק גברי? נפתלי בנט. ימין גזעני? אביגדור ליברמן. ימין מוגז עדין? בוז`י הרצוג. ימין הגון, עם נגיעות פמיניסטיות וסוציאליסטיות? שלי יחימוביץ`. ימין מטורלל, ימין דתי, ימין חרדי, ימין מתנחלי, ימין משיחי, ימין אכזרי, ימין לא אנושי, ימין פסיכי, ימין בתחפושת, ימין בתחבושת — רק תגידו. מבחר עצום של סוגי ימין, 50 גוונים, שכולם צבע אחד ואחיד. אז איזה ימין תרצו היום? חוץ ממנו — אין לנו כמעט כלום. מהעבודה ועד האיחוד הלאומי בבית היהודי, כמעט רק קול אחד. אבן מקיר לקיר לא תזעק. התופעה המוזרה הזאת הגיעה כמובן לשיאה בתקופת המלחמה בעזה, אבל היא תקפה גם ביתר הימים. ההבדלים? רובם תעתוע. "תהום" בין העבודה לליכוד? נא לבדוק. וכי מה עשו ממשלות העבודה, שלא עשו ממשלות הליכוד? מלחמות והתנחלויות, פעם בסדר הזה ופעם בסדר הפוך. במלחמה האחרונה, למשל, היה ראש ה"אופוזיציה" הרצוג מוטרד מאוד בעיקר ממערכת היחסים עם ארצות הברית. זה מה שהיה לראש האופוזיציה לומר בעיצומה של אחת ההתקפות הכי ברוטליות ואכזריות של ישראל. על זה הוא סבב מאולפן לאולפן. כמותו גם לפיד, שרק הוסיף ממד משלו: הוא גם התרברב, ש"נחסל" את מוחמד דף; לבני רק דקלמה "לא" לחמאס, שאר חבריהם שתקו, וה"שמאל־מרכז" הריע להרג ולהרס, על ממדיהם המבעיתים; הם הסתפקו בדם שנשפך, הקיצונים יותר רצו עוד, אבל אלה אינם הבדלי עיקרון. אפשר לטעון, שהפוליטיקה החד־דעתית הזאת משקפת את דעת הקהל; שאחדות העם ואחידותו הן תופעות חיוביות — אבל זה לא. האחידות המדכדכת הזאת משקפת שיתוק מחשבתי וקיפאון רעיוני.11/9/2014
...
ערבי דבר ערביתסלמאן מצאלחה, haaretz כחלק מהדה־לגיטימציה של האזרחים הערבים, המונים כחמישית מאוכלוסיית המדינה, בשנים האחרונות נהפכה השפה הערבית לשק חבטות חביב, המשמש לפיתוח שרירי הימין הישראלי. ההתעמרות בשפה הערבית איננה רק מצד הממסד הימני, אלא גם, לצערי, מצד הערבים עצמם. הצעת החוק המבקשת לבטל את המעמד הרשמי של השפה הערבית מוסברת כניסיון להגן על השפה העברית ולעגן בחוק את מעמדה כשפת המדינה. אין שטות גדולה מזאת. שכן אין חולק על כך, שהעברית היא שפת הרוב היהודי השולט. רוב הקיים רק בתוך הקו הירוק. באופן טבעי, שפת הרוב השליט נעשית דומיננטית במרחב הציבורי, בלא כל מאמץ ובלא צורך בחוקים. ככלל, אם הרוב מתחלף — השלטון מתחלף גם הוא, ואז גם השפה הדומיננטית מתחלפת. גם הערבים מזלזלים בשפת אמם ונותנים יד לדחיקתה מהמרחב הציבורי. עדות לכך ניבטת מכל פינה ביישובים הערביים. השלטים והמודעות המתנוססים על בתי עסק ומשתלטים על הנוף העירוני הם כמעט על טהרת השפה העברית. הח"כים הערבים הם חסרי דמיון. אם בהצעת חוק עסקינן, הנה הצעת חוק שמן הראוי שתוגש על ידם לכנסת: ״עקרון שיווי הזכויות לכל האזרחים מכל הגזעים, האמונות, הלשונות או המעמדות יונהג בלי כל הגבלה, בכל המגזרים של חיי הציבור במדינה. הלשון העברית והלשון הערבית תהיינה שוות בזכויותיהן ובתוקפן החוקי. שום חוק מדינה, או מנשר, או פקודה; שום מטבע או שטר כסף, או בול של המדינה, שום פרסום או רישום שהופקו על חשבון המדינה, לא יהיו בעלי תוקף אלא אם כן יוצאו באורח זהה הן בעברית והן בערבית. השימוש בעברית ובערבית יהיה בעל תוקף חוקי שווה בכנסת, בבתי המשפט, בבתי הספר, ובאופן כללי — בכל משרד או מוסד של המדינה, וכן בכל בית ספר מכל דרגה שהיא.11/9/2014
...
אסון הומניטארי מתהווה מול עינינוhaokets http://www.haokets.org/2014/07/31/אסון-הומניטארי-מתהווה-מול-עינינו 11/9/2014
שקרי המתנחליםאורי משגב, haaretz חבל הבשור והכבישים המובילים ליישובי עוטף עזה מעוטרים בימים אלו בהמוני כרזות אריג אחידות: "תושבי גוש קטיף מחזקים את חיילי צה"ל". למישהו היה כסף לממן ייצור ותלייה של השלטים הללו. גוש קטיף לא קיים ואין בו תושבים כבר תשע שנים, אבל המלחמה על הנראטיב נמשכת בעוז, וקרובה להכרעה. על מצבתו הצבאית של רס"ן בניה שראל, מפקד פלס"ר גבעתי שנהרג במבואות רפיח, נחקק כי "נפל בקרב בפאתי מורג". ההתנתקות היא טראומה מכוננת של הימין המתנחלי. שורשי הכאב, עוד יותר מהפינוי עצמו, נעוצים בעלבון הכבד. השמים לא נפלו. את הלחימה בעזה ואת איומי הטילים והמנהרות מנצלים המתנחלים לצריבה תודעתית. החגיגות האחרונות כללו אפילו שמחה לאידם של קיבוצי הגדר. לא מדובר רק בעורך באתר "סרוגים", שרגע אחרי מותו של הילד דניאל טרגרמן הסביר לתושבי נחל עוז ש"מגיע להם לחיות תחת אש". גם בקיבוץ נירים, למחרת מותם מפצמ"ר של שניים מחבריו, התקבלו מסרים אנונימיים דומים. גורמים מתוחכמים יותר, בעודם מטיפים מוסר לאנשי עוטף עזה על "הבכי והנהי", שבים ומסבירים איזה כישלון נורא מהווה ההתנתקות, ובאיזה פשע נגד האנושות מדובר. הם קוראים לה "טרנספר", "טיהור אתני", "גירוש ועקירה". המטרה היא לא רק שכתוב ההיסטוריה, אלא מניעת מהלך דומה בגדה. אבל שקר נותר שקר גם אם חוזרים עליו תשע שנים. ולכן הגיע הזמן להזכיר את האמת: מורג לא קיימת ולא תיבנה מחדש. איננו מתגעגעים למורג, לא נקים מחדש את גוש קטיף ולא נחזור לעזה. זו אינה ארצנו ואין לנו מה לחפש שם. בעזה נהרגו מתנחלים וחיילים ללא תכלית ותוחלת, והושקעו משאבים לאומיים וביטחוניים מיותרים. טוב שיצאנו מעזה. הלוואי שנצליח בשארית כוחותינו לסגת גם מיהודה ושומרון, ולהציל את עצמנו מהפוסט־ציונות של מפעל הכיבוש וההתנחלות. ההיסטוריה לא תסלח לנו אם ניכשל. 5/9/2014
...
לא תיסע לארץ אויב ולא תדבר איתו בערביתלא למות טיפש ,עידן לנדו אני קורא את גזר הדין ומתקשה להבין במה פשע נפאע. עצם הנסיעה לסוריה? דרוזים ישראלים חוצים את מעבר קונייטרה לתוך סוריה דרך שגרה. פוליטיקאים ואנשי-סוד ישראלים פוקדים את בירות ערב במשך עשרות שנים. על כן האישום בדבר "ביקור בארץ אויב" הוא קשקוש בלבוש. ואיזה "מגע" בדיוק קיים נפאע עם "הסוכן הזר", טלאל נאג`י מהחזית העממית? ברור לכל שהמפגש הזה לא היה עילת הנסיעה; נפאע יצא בראש משלחת של 300 דרוזים לביקור דתי ומשפחתי. המדינה גם אינה טוענת שיש בידה ראיות להעברת מידע רגיש או סודי לידי נאג`י. שימו לב ללשון הנפתלת של השופטים, שכל מטרתה לעמעם ולטשטש את היעדרן של כל ראיות מפלילות נגד נפאע: "דומה כי נסיבות המקרה שלפנינו מגלמות בצורה מובהקת סוג מפגש, אשר מאפייניו מהווים בפועל סיכון לביטחון המדינה או לכל הפחות דבר העשוי להביא לפגיעה כזו. הכוונה היא לסיכון ביטחון המדינה הנובע מפגישה של אישיות ישראלית בכירה מאוד, נבחר ציבור, בעל נגישות מירבית למידע - עם בכיר בארגון טרור". "מגלמות בצורה מובהקת סוג מפגש". כלומר, ההפללה היא על בסיס סוג המפגש שקיים נפאע, ולא על בסיס המפגש הקונקרטי. "לכל הפחות דבר העשוי להביא לפגיעה כזו" – ולא, בפשטות, מפגש שהביא לפגיעה כזו. גזר הדין הזה הוא תועבה משפטית. הוא עצמו תועבה והוא שייך לסוג של תועבה משפטית מוכרת – חריצת דין גזענית נגד ערבים באשר הם ערבים. לא דוגמה בודדת, ולא מהיום. והאמת היא שנפאע חטף רק כי הוא ערבי.5/9/2014
מלחמת עזה כאירוע מכונןדניאל בר-טל, on-the-left-side כדי להבין את ההווה חשוב לזכור שהחמאס הוקם בעידוד ישראל בשנות השמונים, כמשקל נגד אש"ף ופת"ח החילוניים והלאומיים, שהוגדרו כטרוריסטים, כאויב אכזר וטוטאלי, שאין לשאת ולתת איתו ויש לאסור כל מגע עם אנשיו. חמאס היה אמור לקיים את תפקידו כמפצל את החברה הפלסטינית, לפי עיקרון ה"הפרד ומשול". חמאס מילא תפקיד זה בהצלחה, אלא שהוא גם קם על יוצרו. הוא התרחב מאד. לא מדובר בארגון טרוריסטי בלבד (כהגדרת הממשלה ומדינות נוספות), אלא בתנועה חברתית רחבה עם מאות אלפי חברים ואוהדים, ועם מוסדות בכל התחומים – כולל חינוך, בריאות וסעד. הזרוע הצבאית, גדודי עז א-דין אל-קסאם, שקיימת בנוסף לזרוע פוליטית, המבצעת פעולות טרור, מהווה יחסית חלק קטן ממניין החברים. מבטו של חמאס אינו מצטמצם לראיה מקומית. מטרותיו לאומיות ונוגעות לאזור כולו. בעיני הפלסטינים, ובעיני חלק מהקהילה הבינלאומית, חמאס נלחם גם נגד הכיבוש, ומציע דרך חלופית לדרכו של פת"ח. עם זאת, חייבים לדעת שחמאס אינו הומוגני, כפי שמציגה אותו ממשלת ישראל. גם בו יש מרחב דעות, יש מאבקי כוח ויש קיצוניים פחות וקיצוניים יותר. גם בחמאס יש מנהיגים שנוטים לקבל מטרות מתונות. בהתנתקות שביצע ראש ממשלת ישראל המנוח אריאל שרון ב-2005 ישראל לא התנקתה מעזה. היא לא הפסיקה למעשה את הכיבוש, אלא שינתה את אופיו ויצרה מערכת חדשה של שליטה ופיקוח על אנשים וטריטוריה, ובהמשך אף הטילה מצור כבד עליה. אי אפשר לשכנע אנשים בעולם שישראל מונעת פגיעה באזרחים. העדויות הרבות שזורמות מוכיחות מעל לכל ספק שאחת המטרות של ישראל בסיבובי האלימות בעזה היא פגיעה רחבה בתשתיות אזרחיות של הממשל בעזה ופגיעה רחבה במרקם החיים האזרחיים. המטרה של זריעת ההרס המרבי היא לצרוב בתודעת הפלסטינים ששלטון חמאס אכזר, שאינו מתחשב בהם, ולכן יש להפסיק לתמוך בו ואף להתנגד לו, בגלל ההרס שהוא מביא על עזה. 4/9/2014
אני צריך לעזוב את הארץרוגל אלפר, haaretz אני לא מדבר פה על מוסר. לא רוצה שהמאמר הזה יהיה עוד ויכוח עקר על הכיבוש. אני מדבר בשפה פרקטית ומפוכחת. אני מנסח מבט מציאותי, בסגנון השר אורי אורבך. הוא טוען שעלינו להסכין עם העובדה שבתקופת חיינו וחיי ילדינו ניאלץ מדי כמה שנים לנהל מלחמות שבהן גם אזרחים נהרגים. הוא צודק. אלה נסיבות קיומנו. טילים ימשיכו ליפול על ראשינו. גם בגלל מתנחלים כמוהו. וגם בגלל ארגונים קיצוניים ערביים כמו חמאס, חיזבאללה וארגון "המדינה האיסלאמית". הגורל שלי וגורלם של ילדי נקבע פה על ידי גורמים שיש להם אלוהים, והם משוחחים אתו, ופועלים בשמו. אני חושב שהם משוגעים. מה החלופות? הכוחנות הגזענית של אביגדור ליברמן? המלים הריקות של יאיר לפיד? הפסימיזם חסר התוחלת של בנימין נתניהו? בשבילם, ובשביל בוחריהם, להיות יהודי שחי בישראל זה הדבר הכי חשוב, ושווה למות בשבילו. ולפי העיקרון הזה הם מעצבים את הווייתנו. הם חיים ב"יד ושם". אני משתייך לזן נכחד בישראל. אין לי יכולת להשפיע על המצב. אין לי עניין להתמסר למאבק בכיבוש. אני סבור שזה מאבק חסר סיכוי. לא תהיה פשרה. לא תקום מדינה פלסטינית, ומדינה דו־לאומית תהיה גיהינום.4/9/2014
...
"המתקפה הסתיימה, ונשארתי בבית הספר, חסר בית ואלמן" עאוני פרחאת, שיחה מקומית למרות שהמתקפה של הכיבוש על העם הפלסטיני בעזה נגמרה לפני כשבוע, הסבל, האבל והכאב של מי שאיבדו את יקיריהם ואת בתיהם ממשיך. סיפורה של ראשה אבו-עודה הוא אחד מאינספור סיפורים שוברי לב שהייתי יכול לכתוב. ראשה מתה בלידה, שהתרחשה תוך כדי המתקפה הישראלית בעזה. בת 30 הייתה במותה. ראשה אבו-עודה ברחה מביתה, ברחה מבית הספר שהופצץ, נפצעה בבית ספר נוסף שהופצץ, ומתה בלידה. מאה אלף עזתים עדיין עקורים, רק לעשרה אחוז מהתושבים יש גישה יומיומית למים.4/9/2014
דייגים-וחיילים: חיילים ירו על שתי סירות דייגים, עצרו דייגים והחרימו סירהשיחה מקומית, שיחה מקומית סוכנות הידיעות "מען" מדווחת שהדייגים מוחמד זייד ומוסא אל-סולטאן נעצרו הבוקר בים לא רחוק מבית להיה בצפון הרצועה. השניים הועברו לחקירה ,וסירתם הוחרמה. אתמול חיילים ירו למים סביב סירות דיג שלטענת הצבא יצאו מתחום הדיג המותר שקבעה ישראל. 4/9/2014
למות אתמול או למות מחר, יומן מלחמהסלמאן נאטור, haokets 6. הוכרזה הפסקת אש הומניטרית למשך 12 שעות. כך יוכלו תושבי תל אביב לצאת אל הים ותושבי עזה לחלץ את הגופות מבין ההריסות. ברי המזל הם אלה שמותם נדחה למלחמה הבאה. מה ארור הזמן הזה. עצרו את הטבח! מנעו את הפשע הבא! 7. לו היה רוצה העולם למנוע את הטבח, היה עולה בידו. לו היו רוצים הערבים למנוע את הטבח, היה עולה בידיהם. מדוע הם שתקו לפני 65 שנים? אין מוסר במלחמה: התוקפן מרוויח את המלחמה במעט הצדק שיש בידיו, הקורבן מפסיד את המלחמה במעט האי-צדק שיש בידיו. מדינה דמוקרטית חילונית אחת מן הים עד הירדן – זהו האופק לאחר שיתפזר האבק. מאזן הכוחנות יתערער ובמקומו יבוא מאזן המוסר. 4/9/2014
שעון-החול-של-חולותסיגל אביבי, mekomit בוקר טוב שופטי בג"ץ, משיכת הזמן שלכם עולה בחיים של אנשים כבר חמישה חודשים שאתם יושבים על המדוכה, בזמן שאלפיים איש יושבים בכלא חולות, נשברים ועוזבים לגורל לא ידוע ומסוכן. השבוע שני חברים שלי עוזבים גם הם. ושעון החול אוזל. אתמול נפרדתי מחבר יקר, הוא בישראל כמעט ארבע שנים, הוא זומן לחולות, לא בפעם הראשונה. חברי הגיע לישראל מסודאן. בדומה לרבים הוא חווה זוועות שאין לתארן: כפרו הותקף, הוא ראה כיצד נשים וילדות נאנסות באכזריות, הוא ראה כיצד מעמידים את חברי הילדות שלו ואת הנערים הצעירים בשורה ושוחטים אותם. בדומה לאחרים שבאו מחבל הארץ המדממת הזה, הוא נמלט והגיע למחנה פליטים המנוהל על ידי האו״ם, שם חייו היו קשים מנשוא, ובשל ידיעתו את השפה האנגלית הוא סומן כ״אויב פוטנציאלי״ של עומר אל-בשיר נשיא סודאן, המבצע טיהור אתני למעלה מעשור בחבל דארפור. מגיל 18 הוא בורח, אחרי שכוחות מיליציית הג`נג`וויד הפעילה בדארפור, תקפו את כפרו. תושבי הכפר שיכלו לברוח ברחו, אך הזקנים והנכים נאלצו להישאר. כאשר שבו לכפר לאחר ההתקפה מצאו את הזקנים והנכים ערופי ראש, והכפר כולו שרוף עד היסוד. מאז הוא במנוסה ולא יודע מה עלה בגורל אחיו.חברי שהה בישראל כמעט ארבע שנים. הוא לא ביקש מישראל דבר, פרט לכך שתניח לו, שלא יהיה נרדף, הוא עבד בחריצות יתרה בכל עבודה שמצא, עבד שעות ארוכות ולא ביקש טובות מאיש. 4/9/2014
`הפסטיבל הבינלאומי השני לסרטי נכבה ושיבה` : 3/9/14 בשעה 19:00 במכללת מנשר בתל אביב 3/9/2014
דוח OCHA השבועי על המצב בשטחים הכבושים 3/9/2014
...
ארכיון מאמרים
8/2014
7/2014
6/2014
5/2014
4/2014
3/2014
2/2014
1/2014
12/2013
11/2013
10/2013
9/2013
8/2013
7/2013
6/2013
5/2013
4/2013
3/2013
2/2013
1/2013
12/2012
11/2012
10/2012
9/2012
8/2012
7/2012
6/2012
5/2012
4/2012
3/2012
2/2012
1/2012
12/2011
11/2011
10/2011
9/2011
8/2011
7/2011
6/2011
5/2011
4/2011
3/2011
2/2011
1/2011
12/2010
11/2010
10/2010
9/2010
8/2010
7/2010
6/2010
5/2010
4/2010
3/2010
2/2010
1/2010
12/2009
11/2009
10/2009
9/2009
8/2009
7/2009
6/2009
5/2009
4/2009
3/2009
2/2009
1/2009
12/2008
11/2008
10/2008
9/2008
8/2008
7/2008
6/2008
5/2008
4/2008
3/2008
2/2008
1/2008
12/2007
11/2007
10/2007
9/2007
8/2007
7/2007
6/2007
5/2007
4/2007
3/2007
2/2007
1/2007
12/2006
11/2006
10/2006
9/2006
8/2006
7/2006
6/2006
5/2006
4/2006
3/2006
2/2006
1/2006
12/2005
11/2005
10/2005
9/2005
8/2005
7/2005
6/2005
5/2005
4/2005
3/2005
2/2005
1/2005
12/2004
11/2004
10/2004


עמוד הבית  חזרה