| אנחנו הרעים? | | קרולינה לנדסמן, haaretz
הקביעה ש"אין פרטנר" מבטאת בצורה הטובה ביותר את הבון־טון הישראלי: אנחנו רוצים ומוכנים להגיע לפשרה מדינית, אבל אין עם מי לדבר. רוב הישראלים מאמינים ש"הפלסטינים יכלו לקבל מדינה מזמן לו הסכימו לפשרות שהוצעו להם, ואת כולן הם דחו". לא הרבה השתנה מאז האמירה המיוחסת לגולדה מאיר, "לעולם לא אסלח לערבים על שאילצו את ילדינו ללמוד להרוג אותם". השיח הפוליטי הקנוני בישראל לא מכחיש את האי־לגיטימיות של כיבוש כשלעצמו, אלא מבטא אמונה כנה בכך שבישראל מתקיימות נסיבות מיוחדות שמצדיקות החרגה בשיפוט המוסרי: במקרה של הסכסוך הישראלי־פלסטיני, הנכבש הוא האקטיבי והכובש הוא הכוח הפסיבי. "הבית היהודי" בראשות נפתלי בנט מובילה בשנים האחרונות ניסיון למהפכה פרדיגמטית: זניחת הפרדיגמה השלטת שהמשך הכיבוש נכפה על הישראלים על ידי הסרבנות הפלסטינית, לטובת פרדיגמה חדשה שלפיה אין כיבוש, כי "אין עם כובש בארצו". גם הצעד של "בצלם" מבקש לחולל שינוי פרדיגמטי, ולכן הוא מעורר התנגדות כמעט מקצה לקצה. הישראלים נדרשים לזנוח את הפרדיגמה שהגדירה את זהותם ב–50 השנה האחרונות — שתוקפנותם למעשה נכפתה עליהם — ולקבל את עצמם כ"פושעים היסטוריים" מן השורה. בצלם לא מספק להם עובדות חדשות, אלא הבנה מחדש של מקומם בסיפור: מגורם פסיבי נטול אשמה לכוח אקטיבי הנושא באחריות. כמעט כל הישראלים, מלבד אלה המכונים "שמאל קיצוני", מאמינים שהנסיבות כיום אינן מצדיקות אי־ציות. המעשה של בצלם יכול להיות מוצדק רק בנסיבות חמורות, ואלו לא מתקיימות לדידם. למעשה, בצלם חשף את הקונסנזוס הרחב השורר מתחת לוויכוח הפוליטי הסוער לכאורה בין ימין, מרכז ושמאל: הכיבוש לא נעים, אבל הוא לא נורא. רוב הציבור היהודי לא רואה דגל שחור שמתנוסס מעליו: אין פרטנר, הפלסטינים לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנויות, בפועל יש להם סוג של אוטונומיה, מצב אחיהם במדינות השכנות רע יותר, ההתנחלויות הן לא מכשול לשלום, צה"ל הצבא המוסרי בעולם.בצלם אומר לישראלים שחגיגת ההחרגה נגמרה. הוא כופה עליהם להתמודד עם חומרת הכיבוש, ולא רק עם עוּבדת הכיבוש. גם לנסיבות המקילות יש גבול, אומרים בבצלם. 50 שנה זה הגבול. בצלם אומר לישראלים, שמי שנדרשים הפעם לפעולה שמעמידה למבחן את מחויבותם המוסרית כבני אדם זה הם עצמם. לכן בצלם מערער את הישראלים; הוא כופר בחסינותם המוסרית.
| 30/10/2016 |
