| גדעון ספירו - סמרטוט אדום, 10 במרץ 2015 | |
לאחרונה צפיתי שוב, בפעם המי יודע כמה, בסרטו של ערן טורבינר
"הבונדאים", סרט שכל אימת שאני צופה בו,אני מתבודד קמעה, שהרי אם
יראה אותי ילד וישאל, סבא, למה אתה בוכה? מה אומר לו? שאני מתרגש
כשאני שומע את ותיקי הבונד, דור הולך ונעלם, שרים ביידיש את
האינטרנציונל או את המנון הפרטיזנים היהודים "אל נא תאמר הנה דרכי
האחרונה", או את מחויבותם לרעיון הסוציאליסטי של בני ה-80 וה-90
שרבים מהם ניצולי מחנות ההשמדה? המסר שהם משדרים בקליפת אגוז: אין
סוציאליזם בלי דמוקרטיה ואין דמוקרטיה ללא חלוקה צודקת והוגנת של
העושר הלאומי. אילו היה הבונד מתמודד בבחירות הייתי ממקמו בין מרצ
לחד"ש, לא ציונים מחד ולא קומוניסטים מאידך, אלא פועלים לפי נוסחה
שדמוקרטיה פלוס צדק שווה סוציאליזם במיטבו. מתאים לי בול.
| 10/3/2015 |
