חיים תחת כיבוש
|
כותרת | | תאור | תאריך |
החוק להסדרת האמת בגדה | | דוד זונשיין, haaretz
"החוק להסדרת ההתיישבות ביהודה ושומרון", המוכר בשמו המקוצר "חוק ההסדרה" או בשמו הפופולרי "חוק ההפקעה", נועד אמנם להסדיר את מעמדם של בתים בהתנחלויות בגדה המערבית, שנבנו על קרקעות בבעלות פרטית של פלסטינים. אבל ככל שהשם מתאר את מהות החוק המקומית, השם המדויק יותר הוא "החוק להסדרת האמת בגדה". זה כשני דורות שממשלות ישראל משחקות משחק כפול: מצד אחד הן משתמשות בזכויות הרבות המוקנות לצבא הכובש בחוק הבינלאומי, ומצד שני נוזפות בעולם שאין כיבוש. מצד אחד, מקימות עוד התנחלויות, מעבירות אליהן עוד אזרחים וסוללות עוד כבישים, ומצד שני מספרות שהכיבוש זמני, כפי שדורש החוק הבינלאומי. מצד אחד עושות שימוש בזכויות באופן יצירתי, ומצד שני מתעלמות מהחובות באופן מלא. והנה, פחות מארבעה חודשים למלאות 50 שנה לכיבושה של הגדה המערבית, מבצע הימין הישראלי מהלך רדיקלי אמיתי ומצמיד סוף סוף חוק בספר החוקים אל הרטוריקה, ואת הרטוריקה ל–D9 שמבקע את הגדה המערבית לאינספור תאי שטח קטנים ללא יכולת קיום עצמי, ולאינספור צווים שמכוונים כולם לפרק את החברה הפלסטינית מהיסוד. לא עוד מאחזים בלתי חוקיים. לא עוד הכשרת מאחז לא חוקי והפיכתו למאחז חוקי, ואז להתנחלות, ולהרחבת התנחלות, ולידה עוד התנחלות ועוד אחת, והנה — גוש. ועל הגושים, כך קבעו גם רבני השמאל, הסכימו גם הפלסטינים לוותר תמורת שטחים אחרים.
החוק להסדרת האמת מבטל את המשחק הכפול. הוא תוקע מסמר 10 בבלון הכיבוש הזמני על פי החוק הבינלאומי כשהוא קובע בחוק מדינה — שאינו אמור, לכאורה, לחול על השטחים כלל — כי לישראל יש זכויות ריבוניות בגדה המערבית. וחשוב יותר: הוא מסדיר את האמת כשהוא נותן מלים למעשיהן של כלל ממשלות ישראל. אין ולא היו לממשלות ישראל כוונות של כיבוש צבאי זמני כפי שהעולם והחוק הבינלאומי תופשים אותו, אלא כוונות סיפוח מלאות. | 24/2/2017 |
... |
23 שנים לטבח ברוך גולדשטיין: `לפתוח את רחוב השוהדא` | | מיקו פלד, mekomit
הטבח שביצע גולדשטיין במסגד איברהימי גבה את חייהם של 29 מתפללים. מאז משלמים עליו כל תושבי חברון הפלסטינים במגבלות תנועה קשות והפרדה. בצהרי שישי יפגינו התושבים ולצידם פעילים בינלאומיים וישראלים בקריאה לפתוח את רחוב השוהדא לפלסטינים מחדש. מחר, שישי, החל מהשעה 12 בצהרים יקיימו תושבי חברון ולצידם פעילים בינלאומיים וישראלים את ההפגנה השנתית המתקיימת בעיר לציון טבח ברוך גולדשטיין תחת הכותרת "לפתוח את רחוב השוהדא". ההפגנה היא חלק מקמפיין שיזם ומוביל משנת 2010 עיסא עמרו, תושב חברון ומרכז הפעילות של קבוצת "צעירים נגד התנחלויות". הקמפיין קורא לפתיחה מחדש של החנויות ובתי העסק בעיר העתיקה בחברון, ומבקש לשים את מציאות האפרטהייד הקשה בחברון, אותה מבקשים ישראל ותומכיה להחביא, על סדר היום הציבורי. | 24/2/2017 |
|
דמיינו את נתניהו נעצר בלונדון | | גדעון לוי, haaretz
ביום שני השבוע נפל הפור: הוכרזה מדינת האפרטהייד השנייה, היא מדינת ישראל. בצהריים בלונדון לא הסכים ראש הממשלה לתמוך עוד בפתרון שתי המדינות, ובכך סימן בנימין נתניהו ביושר את קצו הסופי של הפתרון הזה. בערב הצביעה הכנסת על חוק ההפקעה, וסימנה את המשטר החדש שהיא מכוננת תחתיו. ישראל אמרה את דברה, והוא ברור ונחרץ: מדינה אחת, מהים ועד הירדן, ומשטרה — אפרטהייד. שני עמים, אחד מהם עליון. איש לא יכול עוד לטעון, שהרוק המוטח בפרצוף הוא גשם. והרוק הזה מחייב תגובה, ועליה לבוא במעשים.
נחמד שגרמניה מגנה ו"המחנה הציוני" מצביע נגד, גם התגובות של תרזה מיי ופדריקה מוגריני מעודדות, אבל אין עוד די בכך. הקץ למלים הריקות, די למס השפתיים הנבוב. סוף המשחק. את ההשתוללות הזאת חובה לעצור, והיא תיעצר רק במעשים. שום הודעות גינוי לא יועילו עוד; ישראל שועטת, ומלים לא יבלמו את שעטתה, בעיקר אם וושינגטון תמשיך להריע, לקרוץ, או לשתוק. גם בג"ץ לא יועיל עוד כמשכך הכאבים הלאומי: הימין ימצא את הדרך לעוקפו.
ספק אם בישראל חילחלה מלוא ההבנה בעניין חומרת החוק: מעכשיו מותר לגנוב מערבים. בינתיים רק אדמות ורק בשטחים הכבושים, אבל אין סיבה שהחוק ייעצר בכך. למה מותר לגנוב אדמות ולא מכוניות, תכשיטים או כסף? מה ההבדל? ולמה מותר להרוג ערבים רק בשטחים? הם תת־אדם. וישראל מפהקת.
בעולם, שאינו חשוף למערכות שטיפת המוחות כאן, מבינים את משמעות החוק: סוף הדמוקרטיה הישראלית, לא פחות. בפעם הקודמת שבה קם משטר שהפריד בין עם לעם, בין גזע לגזע, ידע העולם איך לנהוג בו. גם לשלטון הלבן בדרום אפריקה היו תירוצים והסברים למכביר, דתיים וביטחוניים, אבל העולם לא קנה אז את שקריו. אסור שיקנה אותם כאן. חובתו, לא זכותו, לפעול. לא צריך לחכות לסיפוח. עוד מדינת אפרטהייד קמה במאה ה–21 — לא סתם מדינה, אלא בבת עינו של העולם — והוא לא יפעל נגדה? | 11/2/2017 |
... |
לשדוד, אבל רק על פי חוק | | haaretz, צבי בראל
אישורו של חוק ביזת הקרקעות הפלסטיניות, שעבר שלשום בכנסת, הוא רק הליך שולי בסאגה שליוותה את המחלוקת הציבורית סביב העבירה החוקית הזאת. מעין אישור ביורוקרטי מעצבן, שבקרוב יהיה בלתי נחוץ. ה"חקיקה" האמיתית והחיונית לא התקבלה בכנסת. היא נקבעה בעת שראש הממשלה "עידכן" את הממשל האמריקאי על כוונתו לירוק בעינה של הקהילה הבינלאומית. עדכון שנשמע כעת כמו I put you on notice, לשון האזהרה שהשמיעה ארה"ב כלפי איראן. לא ברור מה היתה תגובתו של הממשל האמריקאי, מה שכן ברור הוא שנתניהו השתמש בסמכותו של הנשיא האמריקאי, כדי לקבוע את אופיה של מדינת ישראל כמדינה פורעת חוק.
בושה או חשש מאימת החוק הבינלאומי אינם טורדים את מנוחתם של ישראלים, ודאי לא של ממשלתם. רובם אינם יודעים מה אומר החוק החדש. כי כמו בכל מזימה של עבירה נדל"נית, החוק הזה מסובך, מפותל, ובכלל, הוא נוגע לכאורה רק למה שקורה במציאות מקבילה, שרוב הישראלים לא ביקרו בה וכנראה לא יבקרו בה לעולם.
ישראלים שלצערם חיים בגבולות הקו הירוק יכולים רק לחלום על חוק כזה, שיתיר להם להשתלט על מגרשים של שכניהם, או אפילו רק לבנות מרפסת שתסתיר את הנוף לשכן. כי מדינת ישראל היא מדינת חוק קפדנית בכל הנוגע לאזרחיה, בעיקר אלה הערבים. כללי המאפיה תקפים רק במדינה האחרת שלה, מדינת המתנחלים.
ככלל, חקיקה תחת הממשלה הנוכחית הפכה למעשה פקידותי שמוכתב על ידי דונים. בתרגום לרוסית היו הממשלה ותומכיה בכנסת נקראים "ווֹרי וִי זַקוֹנֶה", "גנבים בחוק", כינויים של חברי האליטה העבריינית שהתמסדה ברוסיה אחרי התפרקות ברית המועצות ופעלה על פי קודים פנימיים. תואר זה בהחלט הולם את המחוקקים הישראלים שתמכו בחוק ההפקעה. כמו שם גם כאן, מי שהעז להתנגד לחוק החדש ימצא עצמו במהרה מעבר לגדר. מתאבד פוליטי. נכון, חקיקה כפולה איפיינה את המשטר הישראלי בשטחים מאז 1967, אבל שלשום התחולל מהפך חוקתי: עקרון הפרדת הרשויות התרסק. אוכלוסייה של חצי מיליון ישראלים הוצאה בחקיקה אל מחוץ לסמכות החוק, ואפילו בית המשפט לא יוכל לה, אלא אם יפסול את חוק ביזת הקרקעות ויביא בכך לחקיקה נוראה עוד יותר.
אבל מה זה בכלל נוגע לנו? שהרי מה בסך הכל קרה כאן, עבירה על החוק הבינלאומי? והיכן נימנמה לה הקהילה הבינלאומית במשך 50 שנה? וחשוב מכך, חקיקת הוודו הזאת נעשתה באופן הכי דמוקרטי. אנחנו הרי לא סעודיה או רוסיה.
| 11/2/2017 |
... |
דמיינו את נתניהו נעצר בלונדון | | גדעון לוי, haaretz
ביום שני השבוע נפל הפור: הוכרזה מדינת האפרטהייד השנייה, היא מדינת ישראל. בצהריים בלונדון לא הסכים ראש הממשלה לתמוך עוד בפתרון שתי המדינות, ובכך סימן בנימין נתניהו ביושר את קצו הסופי של הפתרון הזה. בערב הצביעה הכנסת על חוק ההפקעה, וסימנה את המשטר החדש שהיא מכוננת תחתיו. ישראל אמרה את דברה, והוא ברור ונחרץ: מדינה אחת, מהים ועד הירדן, ומשטרה — אפרטהייד. שני עמים, אחד מהם עליון. איש לא יכול עוד לטעון, שהרוק המוטח בפרצוף הוא גשם. והרוק הזה מחייב תגובה, ועליה לבוא במעשים.
נחמד שגרמניה מגנה ו"המחנה הציוני" מצביע נגד, גם התגובות של תרזה מיי ופדריקה מוגריני מעודדות, אבל אין עוד די בכך. הקץ למלים הריקות, די למס השפתיים הנבוב. סוף המשחק. את ההשתוללות הזאת חובה לעצור, והיא תיעצר רק במעשים. שום הודעות גינוי לא יועילו עוד; ישראל שועטת, ומלים לא יבלמו את שעטתה, בעיקר אם וושינגטון תמשיך להריע, לקרוץ, או לשתוק. גם בג"ץ לא יועיל עוד כמשכך הכאבים הלאומי: הימין ימצא את הדרך לעוקפו.
ספק אם בישראל חילחלה מלוא ההבנה בעניין חומרת החוק: מעכשיו מותר לגנוב מערבים. בינתיים רק אדמות ורק בשטחים הכבושים, אבל אין סיבה שהחוק ייעצר בכך. למה מותר לגנוב אדמות ולא מכוניות, תכשיטים או כסף? מה ההבדל? ולמה מותר להרוג ערבים רק בשטחים? הם תת־אדם. וישראל מפהקת.
בעולם, שאינו חשוף למערכות שטיפת המוחות כאן, מבינים את משמעות החוק: סוף הדמוקרטיה הישראלית, לא פחות. בפעם הקודמת שבה קם משטר שהפריד בין עם לעם, בין גזע לגזע, ידע העולם איך לנהוג בו. גם לשלטון הלבן בדרום אפריקה היו תירוצים והסברים למכביר, דתיים וביטחוניים, אבל העולם לא קנה אז את שקריו. אסור שיקנה אותם כאן. חובתו, לא זכותו, לפעול. לא צריך לחכות לסיפוח. עוד מדינת אפרטהייד קמה במאה ה–21 — לא סתם מדינה, אלא בבת עינו של העולם — והוא לא יפעל נגדה? | 11/2/2017 |
... |
תודעת הסבבה | | נמרוד אלוני, haaretz
הנחת היסוד היא, שלהתנהגות הבלתי מוסרית הזאת אין שורש גזעי, דתי או לאומי. זאת משתי סיבות: האחת עקרונית — ישראלים יהודים, באשר הם בני אדם ובדומה לכל שאר בני האדם, נולדים עם הכושר הבסיסי לרגישות מוסרית; והשנייה היא, שמן הבחינה העובדתית ישראלים ציונים רבים, בדומה ליהודים ברחבי העולם, מגלים בנסיבות חיים רבות ומגוונות רגישות מצפונית גבוהה ואף אקטיביזם חברתי ופוליטי לתיקון עולם ולקידום צדק חברתי. לפיכך אציע כמה הסברים על מקורותיה ומאפייניה של החבלה העצמית הזאת: הפקעת המצפון, שכל כך הרבה ישראלים חוטאים בה ושפלסטינים כה רבים הם קורבנותיה.
בקרב הימין האידיאולוגי־המשיחי — מובילי מדיניות גזל האדמות, הנצחת הכיבוש ונרמול האפרטהייד — ההסבר נראה פשוט יחסית: המצפן הערכי שלהם לא עולה בקנה אחד עם המצפן המוסרי אלא מקוטב לו. דהיינו, השקפת עולמם היהודית־הלאומנית בדבר עם בחירה אשר לפי התורה הקדושה לו הובטחה הארץ, זוכה בעליונות מוחלטת על ההשקפה ההומניסטית־המוסרית בדבר שמירה על צלם אנוש, כבוד האדם ושוויון ערך חיי האדם. בקרב הימין האידיאולוגי־המשיחי — מובילי מדיניות גזל האדמות, הנצחת הכיבוש ונרמול האפרטהייד — ההסבר נראה פשוט יחסית: המצפן הערכי שלהם לא עולה בקנה אחד עם המצפן המוסרי אלא מקוטב לו. דהיינו, השקפת עולמם היהודית־הלאומנית בדבר עם בחירה אשר לפי התורה הקדושה לו הובטחה הארץ, זוכה בעליונות מוחלטת על ההשקפה ההומניסטית־המוסרית בדבר שמירה על צלם אנוש, כבוד האדם ושוויון ערך חיי האדם. כך הקנאות האמונית והרעיונית מעוורת את המצפון ומקריבה את שיקולי המוסר ההומני, על מזבח הפונדמנטליזם הדתי והשוביניזם הלאומני.
בקרב הציבור הרחב, הנורמטיבי והפרגמטי, ניתן להסביר את השבתת המצפון בנרטיב התרבותי שעליו כולנו מתחנכים ואשר מציב אותנו במעמד הנחשק של "מעל ומעבר לכל חשד". על פי נרטיב זה, אנחנו, הישראלים הציונים, לא יכולים להיות בלתי צודקים בכל מה שנוגע לסכסוך הלאומי על ארץ ישראל: הן משום שזוהי ארץ אבותינו ששייכת לנו ורק לנו מכוח הבטחה אלוהית, והן משום שאנחנו לעולם קורבנות של עוולות הגויים, ואף פעם לא מחוללי עוולות.
כפי שהתברר לי באינספור שיחות עם סטודנטים, תודעה זו משותפת גם לרבים מאלה המזהים עצמם כחילונים, ובצורה הטבעית ביותר נותנים לגיטימציה למעשים שבשום מקרה לא היו נכונים לסבול אותם מקולקטיב לאומי או דתי אחר. זה כולל סובלנות לגזענות יהודית כלפי ערבים אך לא לאנטישמיות בגולה, התפישה כי תקיפה שלנו היא לעולם הגנתית ושל האחר תוקפנית, לגיטימציה לסיפורי אבות מלפני 3,000 שנה, אך שלילת הלגיטימציה לנכבה הפלסטינית מהעבר הקרוב.
הסבר נוסף שתקף לכל ציבור, לא רק הישראלי, מסתמך על הבחנתו של הפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי גאסט, בספרו "מרד ההמונים" בין "אלה התובעים מעצמם תביעות גדולות, מערימים על עצמם קשיים וחובות, ואלה שאינם תובעים מעצמם דבר מיוחד ולדידם לחיות משמעו להיות תמיד מה שהם, מבלי שיכפו עליהם מאמץ כלשהו להתקדם לכיוון השלמות". כלומר, ברירת המחדל של הרוב או ההמון, היא העדפת ה"ראש הקטן", שלא אכפת לו להיגרף עם הזרם, והוא דבק בנינוחות של הדרכים המוכרות והבידור המרדד דילמות. אפשר לכנות זאת תודעת ה"סבבה".
זוהי האמת הפסיכולוגית של האנוכיות והתועלתנות, ובכלל זה העדפת שקרים מנחמים על פני אמיתות מאתגרות, תשובות פשטניות ונחרצות על פני דילמות מורכבות ומטרידות, והונאה עצמית פונקציונלית על פני דין וחשבון עצמי וביקורתי — ערעור כואב של המובן מאליו המחייב "איתחול ערכי" וחישוב מסלול מחדש.
בדומה לקנאה הרגשית והרומנטית — "המפלצת ירוקת העיניים" כדברי שייקספיר — שמשבשת ומטריפה את דעתם של אנשים ביחסים הבינאישיים, כך הקנאות האמונית והרעיונית מעוורת את המצפון ומקריבה את שיקולי המוסר ההומני, על מזבח הפונדמנטליזם הדתי והשוביניזם הלאומני.
בקרב הציבור הרחב, הנורמטיבי והפרגמטי, ניתן להסביר את השבתת המצפון בנרטיב התרבותי שעליו כולנו מתחנכים ואשר מציב אותנו במעמד הנחשק של "מעל ומעבר לכל חשד". על פי נרטיב זה, אנחנו, הישראלים הציונים, לא יכולים להיות בלתי צודקים בכל מה שנוגע לסכסוך הלאומי על ארץ ישראל: הן משום שזוהי ארץ אבותינו ששייכת לנו ורק לנו מכוח הבטחה אלוהית, והן משום שאנחנו לעולם קורבנות של עוולות הגויים, ואף פעם לא מחוללי עוולות.
ברירת המחדל של הרוב או ההמון, היא העדפת ה"ראש הקטן", שלא אכפת לו להיגרף עם הזרם, והוא דבק בנינוחות של הדרכים המוכרות והבידור המרדד דילמות. אפשר לכנות זאת תודעת ה"סבבה".
זוהי האמת הפסיכולוגית של האנוכיות והתועלתנות, ובכלל זה העדפת שקרים מנחמים על פני אמיתות מאתגרות, תשובות פשטניות ונחרצות על פני דילמות מורכבות ומטרידות, והונאה עצמית פונקציונלית על פני דין וחשבון עצמי וביקורתי — ערעור כואב של המובן מאליו המחייב "איתחול ערכי" וחישוב מסלול מחדש. | 11/2/2017 |
... |
מיסטר פיגי | | ב. מיכאל, haaretz
העולם הפוליטי עוצר את נשימתו. האם יהיה כתב אישום? האם תהיה הרשעה? האם ייקבע שזאת עבירה שיש עמה קלון? אך אין צורך בכל אלה. לא באישום, לא בהרשעה, ואפילו לא בתהייה אם יש קלון בעבירה. איך זה שלא עולה בדעתו, בעודו מפיח ענני עשן, כי במחיר תיבה אחת של סיגרים ניתן אולי לחלץ מן העוני ילד אחד למשך חודש אחד? ובדמי בקבוק שמפניה אחד אפשר לשלם את חשבונות החשמל של אם חד־הורית, או את דמי החימום של קשיש אחד לכל החורף הזה. ובסך כל דמי השתייה והעישון הללו היה אפשר לממן עוד כמה מיטות אשפוז, וכמה מלגות לנערים מוכשרים, ועוד קצת סיוע לפגועי גוף ונפש. ללמדנו, כי לא רק "קפיטליזם חזירי" יש בעולמנו. יש גם הֶדוניזם חזירי, ואטימות חזירית, וגרגרנות חזירית, והתנשאות חזירית, וקמצנות חזירית, וצדקנות חזירית. ממש עשרה קבין של חזיריזם ירדו לעולם. למרבה הכלימה, נתניהו וכמה מבני ביתו נטלו מהם מלוא חופניים. זהו בדרך כלל הרגע שבו ראש הממשלה מפעיל את יכולת הצדקנות החזירית שלו, ובהבעה מזועזעת מוחה על עירוב משפחתו ברצח האופי הבולשביקי שעושים לו. אבל לא הבולשביקים הרשעים גררו את משפחתו לעניין. הוא עצמו עשה זאת. עם כל שאכטה קובנית, כל שלוק ורוד וכל לילה במעון של ברון, הוא גרר אותם עוד ועוד אל מעמקי השערורייה הנהנתנית שלו.
כך שאין צורך בהרשעה. אין אפילו צורך בכתב אישום.
| 11/2/2017 |
... |
דו"ח חדש של ארגון "גישה" מזהיר: התשתיות האזרחי | |
שלום רב,
אני גאה להציג בפניכם דו"ח חדש של גישה – יד על השאלטר: מי אחראי למצב התשתיות האזרחיות
ברצועת עזה. הדו"ח מציג, לראשונה, תמונה מלאה של מצב תשתיות האנרגיה, המים והתקשורת
ברצועה, ועל האחראים לו, ומציג פתרונות מידיים למניעת קריסה, לשיקום ולפיתוח | 1/2/2017 |
|
הטאבו שלנו הוא מאלוהים | | עמירה הס, haaretz
"התיישבו בתום לב; קונסנזוס לגבי גושי ההתיישבות; בעבר הקפידו הממשלות לבנות רק באדמות מדינה; בכל אשם החוק הפלסטיני נגד מכירת אדמות ליהודים; הקדושה של זכויות קניין". אלו מקצת מהעמדות שנזרקו בימים האחרונים לחלל האוויר, לפני ואחרי ההצבעה בכנסת על חוק ההפקעה. הוויכוח הפנים־ישראלי יצר קקופוניה של הטעיות משני הכיוונים: המצדדים בחוק והמתנגדים לו מגוש המרכז־ימין (המחנה הציוני, יש עתיד). שני המחנות מדברים כביכול בשני ערוצים מקבילים שלא נפגשים. אבל רק כביכול.
התומכים בחוק מדברים על תום לב והתיישבות בלא זדון. אם כל כך בתום לב, איך זה שבוני המאחזים בנו מעגלים מעגלים של התנכלויות אלימות, ובסיוע צבאם הפרטי (צה"ל) מונעים מהחקלאים הפלסטינים להגיע לאדמות שעליהן עוד לא הוקמו הקרוואנים והווילות החפים מזדון?
המתנגדים לחוק אומרים, שעד כה הקפידו הממשלות שלא להקים התנחלויות על אדמות פרטיות. נו, באמת. כמה פעמים אפשר לכתוב שזו בדיה. בית אל בנויה כולה על אדמה פרטית, כנ"ל עפרה. עוד עשרות התנחלויות משגשגות ומאחזים מעתירים נבנו בחלקם או ברובם על שטח פלסטיני פרטי שנתפס לצרכים צבאיים. גם אחרי בג"ץ אלון מורה, שאסר ב–1979 בנייה על אדמה פרטית. אדמות חקלאיות פוריות נכלאו בגבולות התנחלויות, כמו אלקנה ואפרת, ונהפכו לאתרי רוגע לצועדים ולאוהבים.
המתנגדים לחוק מבחינים בין אדמת מדינה לאדמה בבעלות פרטית. הבה נזכיר: כל בנייה והשתלטות על אדמה בשטח כבוש, בניגוד לרצון האוכלוסייה הנכבשת — היא בלתי חוקית לפי הדין הבינלאומי. המוח היהודי המציא אינספור פטנטים כדי להכריז על אדמה פלסטינית כאדמת מדינה. המקדשים רק את הקניין הפרטי הפלסטיני מזלזלים בחוק הבינלאומי ובמסורות השיתוף באדמה ציבורית. הם מוכיחים שבשבילם הפלסטינים הם אוסף מקרי של פרטים, ולא קולקטיב בעל זכויות היסטוריות, חומריות ותרבותיות במרחב שבו הוא נולד וחי מאות בשנים, בלי קשר לסיווגים נדל"ניים. ההבדלה הזאת, שבג"ץ עושה בחדווה, בין פרטי לציבורי, מדמיינת את הפלסטינים כזכאים לחיות רק בתאי שטח צפופים הרשומים בטאבו. הטאבו שלנו, היהודים, הוא מהאלוהים ואצלו.
המתנגדים אומרים שיש קונסנזוס לגבי גושי ההתיישבות, וחוק ההפקעה מקלקל לנו בחו"ל. קונסנזוס? של מי? לא רק המתנחלים, גם המתנגדים לחוק לא סופרים כשישה וחצי מיליוני בני אדם, כלומר הפלסטינים — משני עברי הקו הירוק (ואִתם אנחנו, קומץ יהודים־ישראלים). בשני המחנות, הימין שבעד החוק והמרכז־ימין שמתנגד לו, בכלל לא מבינים מה הבעיה עם העובדה שמי שמחליט מה יקרה ליהודים ולערבים הוא רק הקונסנזוס היהודי. הרי זה המצב כבר עשרות שנים, וזוהי מהות הדמוקרטיה היהודית המהוללת. אבל כן, זו בעיה. בפיסת האדמה שבין נהר הירדן לים התיכון חיים שני עמים.
| 11/2/2017 |
... |
ארכיון מאמרים |
מאמרים נוכחיים |
1/2024 |
12/2023 |
11/2023 |
10/2023 |
9/2023 |
8/2023 |
7/2023 |
6/2023 |
5/2023 |
4/2023 |
3/2023 |
2/2023 |
1/2023 |
12/2022 |
11/2022 |
10/2022 |
9/2022 |
8/2022 |
7/2022 |
6/2022 |
5/2022 |
4/2022 |
3/2022 |
2/2022 |
1/2022 |
12/2021 |
11/2021 |
10/2021 |
9/2021 |
8/2021 |
7/2021 |
6/2021 |
5/2021 |
4/2021 |
3/2021 |
2/2021 |
1/2021 |
12/2020 |
11/2020 |
10/2020 |
9/2020 |
8/2020 |
7/2020 |
6/2020 |
5/2020 |
4/2020 |
3/2020 |
2/2020 |
1/2020 |
12/2019 |
11/2019 |
10/2019 |
9/2019 |
8/2019 |
7/2019 |
6/2019 |
5/2019 |
4/2019 |
3/2019 |
2/2019 |
1/2019 |
12/2018 |
11/2018 |
10/2018 |
9/2018 |
8/2018 |
7/2018 |
6/2018 |
5/2018 |
4/2018 |
3/2018 |
2/2018 |
1/2018 |
12/2017 |
11/2017 |
10/2017 |
9/2017 |
8/2017 |
7/2017 |
6/2017 |
5/2017 |
4/2017 |
3/2017 |
2/2017 |
1/2017 |
12/2016 |
11/2016 |
10/2016 |
9/2016 |
8/2016 |
7/2016 |
6/2016 |
5/2016 |
4/2016 |
3/2016 |
2/2016 |
1/2016 |
12/2015 |
11/2015 |
10/2015 |
9/2015 |
8/2015 |
7/2015 |
6/2015 |
5/2015 |
4/2015 |
3/2015 |
2/2015 |
1/2015 |
12/2014 |
11/2014 |
10/2014 |
9/2014 |
8/2014 |
7/2014 |
6/2014 |
5/2014 |
4/2014 |
3/2014 |
2/2014 |
1/2014 |
12/2013 |
11/2013 |
10/2013 |
9/2013 |
8/2013 |
7/2013 |
6/2013 |
5/2013 |
4/2013 |
3/2013 |
2/2013 |
1/2013 |
12/2012 |
11/2012 |
10/2012 |
9/2012 |
8/2012 |
7/2012 |
6/2012 |
5/2012 |
4/2012 |
3/2012 |
2/2012 |
1/2012 |
12/2011 |
11/2011 |
10/2011 |
9/2011 |
8/2011 |
7/2011 |
6/2011 |
5/2011 |
4/2011 |
3/2011 |
2/2011 |
1/2011 |
12/2010 |
11/2010 |
10/2010 |
9/2010 |
8/2010 |
7/2010 |
6/2010 |
5/2010 |
4/2010 |
3/2010 |
2/2010 |
1/2010 |
12/2009 |
11/2009 |
10/2009 |
9/2009 |
8/2009 |
7/2009 |
6/2009 |
5/2009 |
4/2009 |
3/2009 |
2/2009 |
1/2009 |
12/2008 |
11/2008 |
10/2008 |
9/2008 |
8/2008 |
7/2008 |
6/2008 |
5/2008 |
4/2008 |
3/2008 |
2/2008 |
1/2008 |
12/2007 |
11/2007 |
10/2007 |
9/2007 |
8/2007 |
7/2007 |
6/2007 |
5/2007 |
4/2007 |
3/2007 |
2/2007 |
1/2007 |
12/2006 |
11/2006 |
10/2006 |
9/2006 |
8/2006 |
7/2006 |
6/2006 |
5/2006 |
4/2006 |
3/2006 |
2/2006 |
1/2006 |
12/2005 |
11/2005 |
10/2005 |
9/2005 |
8/2005 |
7/2005 |
6/2005 |
5/2005 |
4/2005 |
3/2005 |
2/2005 |
1/2005 |
12/2004 |
11/2004 |
10/2004 |
עמוד הבית  חזרה |