קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
חיים תחת כיבוש

כותרתתאורתאריך
דיווח וידאו על ההפגנה בנבי סאלח, יום ששי 29.8.2014מאת דוד ריב30/8/2014
...
דיווח וידאו על ההפגנה בנבי סאלח, יום ששי 29.8.2014מאת ישראל פוטרמן30/8/2014
...
אדום של דם ילדיםקובי ניב, haaretz מה זה הטמטום הזה? מה זאת ההפקרות הזאת? מנין הזלזול הזה בחיי אדם? מדוע קוראים קברניטי המדינה לאזרחים לחזור לאזור מלחמה הנמצא תחת אש, בלי שהמלחמה הסתיימה ובלי שיש באפשרות המדינה להגן על עליהם מפני פגיעות, פציעות, וחלילה מוות? התשובה ידועה, ברורה ועלובה: כי הישראלים — מראשון העם ועד אחרון המנהיגים — אינם מכירים באויב החי לצדנו כיצורי אנוש כמונו, אלא רק כאויב שנלחמים אתו, אותו הורגים, והוא הורג אותנו. אבל לבד מתפקידו זה, כאויב, הפלסטינים אינם קיימים. וכמו שאין בבדיחה הנושנה חיה כזאת ג`ירפה, אין בעינינו אדם כזה, עם כזה, פלסטינים. וגם אם נעשה אתם הסכם — זה בכאילו. הם לא יקבלו מאתנו לא נמל ולא גמל. הם לא יקבלו ולא כלום, כי זה מה שהם, לא כלום. זה ההיבריס שלנו, שאותו אנחנו נושאים בתרמילינו, ועל חרבו גם נמות. ברגע שאנחנו החלטנו שהמלחמה הזאת הסתיימה, המלחמה הסתיימה. זה ברור, לא כן? מה, האם אנחנו צריכים הסכמה של הפלסטינים לסיום המלחמה? למה, מי הם בכלל, מה הם חושבים לעצמם, שהם בני אדם או משהו, שאנחנו בכלל נחשוב לדון על הדרישות שלהם? ח־ח־חה, הצחקתם אותנו.28/8/2014
...
וידאו: בחור פלסטיני יוצא להביא מים לביתו, בדרך עוצרת אותו משטרה, הוא מוכה ומרוסס בפניו בגז פלפל. השוטרים טוענים שרשיונו אינו מתאים לטרקטור ומחרימים את הטרקטור ל-30 יוםבחור פלסטיני יוצא להביא מים לביתו, בדרך עוצרת אותו משטרה, הוא מוכה ומרוסס בפניו בגז פלפל. השוטרים טוענים שרשיונו אינו מתאים לטרקטור ומחרימים את הטרקטור ל-30 יום, טנק המים נשאר באמצע הדרך הנהג נלקח לביה"ח לטיפול רפואי ולא יהיו היום מים.. שגרת הכיבוש שכל פלסטיני/ת מכיר/ה26/8/2014
השגרה בגדה ממשיכה גם בזמן הלחימה בעזהעמירה הס - הארץ - " בין ה-12 ל-18 באוגוסט פצעו חיילי צה"ל 139 פלסטינים בהפגנות בגדה. 37 מהם (27%) נפצעו מירי חי, מדווח אוצ`ה, משרד התיאום של האו"ם לעניינים הומניטאריים. השאר נפצעו מפגיעות כדורי מתכת מצופים בגומי, ומגז מדמיע. מאז התחילה המלחמה בדרום, ב-8 ביולי, חיילים ושוטרים פצעו 2,139 פלסטינים. מתחילת 2014 פצעו חיילי צה"ל בסך הכל 3,995 פלסטינים בגדה. בכל 2013 פצעו חיילים 3,736 פלסטינים. חיילי צה"ל הרגו מאז 8 ביולי שני ילדים בגדה המערבית ו-15 מבוגרים, רובם בהפגנות תמיכה בעזה. מתחילת השנה הרג צה"ל 38 פלסטינים בגדה. זוטות. הוראת גירוש היא בלתי שגרתית, אבל פשיטות צבאיות הן שגרתיות ועוד איך: ילדים מתעוררים בבעתה בבתיהם מחבטות בדלת ורובים מכוונים וחיילים רעולי פנים או שפניהם צבועות בשחור. בין 12 ל-18 באוגוסט בוצעו 91 פשיטות כאלו על כפרים ושכונות. כ-13 בלילה בממוצע. ולפי מועדון האסיר הפלסטיני, בשבוע שעבר עצרו חיילי ושוטרי צה"ל 111 פלסטינים בגדה המערבית הכבושה, בהם 20 בירושלים. מתחילת אוגוסט עצרו צה"ל והמשטרה 477 פלסטינים בגדה. ואפילו לא הגענו להריסות בתים, להשתלטות על אדמות, להתנכלויות מתנחלים. אוצ`ה מדווח על 6 התנכלויות מתנחלים לפלסטינים, כולל ירי, ונדליזם, יידוי אבנים ומניעת גישה לאדמה. ישראלים גם השתלטו על אדמה פלסטינית בשני כפרים. בקרוב כרם ליין בוטיק, מן הסתם, או מחלבה לחלב עזים אורגני לאניני טעם. "24/8/2014
...
רשות המים בעזה: ל 40% מהאוכלוסיה אין נגישות למים זורמיםגישה - " מוערך כי הנזקים לרשת המים ולמתקניה השונים עומדים על כ-33 מיליון דולר. במהלך הלחימה במבצע "צוק איתן" ניזוקו 63 מתקני מים, מתוכם 23 נהרסו כליל. נזק רב נגרם גם לרשת המים בעזה, הן בצינורות פנימיים בערים, והן בצינורות מרכזיים, שמובילים מים ושפכים.. "24/8/2014
...
חברון, 3 סרטונים: הצבא עומד מנגד מול אלימות מתנחלים, נוקט אמצעים רק נגד מיידי אבנים פלסטיניםבצלם -24/8/2014
...
דיווח וידאו על הפגנת המחאה בנעילין, יום ששי 22.8.2014מאת ישראל פוטרמן23/8/2014
...
דיווח וידאו על הפגנת המחאה בואדי סליח, יום ששי 22.8.2014 מאת דוד ריב23/8/2014
...
ניסה למנוע מילדים ליידות אבנים בהפגנה - ונורה למוותגדעון לוי, haaretz צלף של צה"ל ירה בהאשם אבו מאריה, עובד האגודה הבינלאומית לזכויות הילד, דקות אחרי שזה הסביר: "הפגנות הן למבוגרים". מיד אחריו נהרגו שניים נוספים. אייהאם התעורר משנתו וטילפן לאביו. האשם אמר לבנו שהוא עוד מעט חוזר הביתה, להשלים את מלאכת בניית כלוב הברווזים החדש בגינת ביתם. כעבור כעשר דקות ירה צלף של צה"ל כדור אחד בלבו של האשם והרגו. אחר כך אסף הצלף את רובהו והסתלק ממרפסת הבית ממנה ירה בהאשם - כך סיפרו לבני המשפחה בעלי הדירה, שהחיילים השתלטו עליה. "החייל השלים את משימתו והסתלק", אומרים עכשיו בסרקזם בני משפחתו של המת. אחר כך ירו החיילים עוד שני כדורים באש חיה והרגו עוד שני מפגינים, שהתקהלו למטה ברחוב, במרכז העיירה בית אומר, בין בית לחם לחברון. בעיצומה של המלחמה בעזה, עם קרוב ל-2,000 הרוגיה, מי בכלל ספר שלושה הרוגים בבית אומר? ולמי אכפת? ובכל זאת, סיפורו של האשם אבו מאריה מטריד במיוחד. בן 45 ואב לשלושה ילדים, עבד אבו מאריה ב-14 השנים האחרונות ב"אגודה הבינלאומית לזכויות הילד" (DCI - Defence for Children International) ארגון שמרכזו בז`נבה. עובד סוציאלי שהקדיש את חייו להגנה על הילדים הפלסטינים. גם ביום מותו עשה כן: לדברי עדי ראייה ובני משפחתו, הצטרף אבו מאריה להפגנת ההזדהות עם קורבנות עזה שיצאה מהמסגד הראשי של בית אומר, כדי לגונן על הילדים ולמנוע מהם ליידות אבנים בחיילים שפשטו על העיירה, כמנהגם. הוא עמד בירכתי ההפגנה, לא בקדמתה, ונופף בידיו לילדים להסתלק משם. היו ששמעו אותו אומר לילדים: "תלכו הביתה. זה מסוכן. זה לא בשבילכם, אתם ילדים. הפגנות הן למבוגרים. לכו הביתה ושחקו עם המחשב שלכם". כזה היה התפקיד שנטל על עצמו בהפגנות. כעבור כמה דקות פילח כדור הצלף את לבו, יצא מגבו ופגע בראשו של עוד מפגין שעמד לידו ונפצע קל. אבו מאריה התמוטט על הכביש, הספיק להתרומם לרגע ולזעוק: "הם הרגו אותי", ונפל אל מותו.22/8/2014
...
על ישראל לסיים את מדיניות הבידול בין עזה לגדהעקיבא אלדר, al-monitor כדי שהמשא ומתן בקהיר יצליח, ישראל צריכה להיפרד מהאשליה שההתנתקות החד-צדדית מעזה הפרידה את הרצועה מהבעיה הפלסטינית ומפתרונה העתידי. עד אשר נגיע להסכם קבע, ואף בלי קשר להסדרה עם חמאס, ישראל צריכה לבחון מחדש את היקף הסגר על עזה ולשים קץ למדיניות הבידול. ראשית, הבידול לא הניב לישראל שום דיווידנדים מדיניים. המציאות טפחה על פניהם של אלה שהאמינו שההתנתקות החד-צדדית מעזה תנתק אותה גם מהגדה, תדלל את הבעיה הדמוגרפית ותקל על השגת הסדר. הקמתה של ממשלת הפיוס הפלסטינית מעידה כי הניתוק הפיזי, הקהילתי והכלכלי בין שני חלקי היישות הפלסטינית לא הביא לניתוק פוליטי ביניהן. חיזוק לכך ניתן בשיתוף הפעולה בין הפתח לחמאס והג`יהאד האיסלאמי במו"מ עם ישראל בקהיר. 22/8/2014
התעמולה משחקת במספרי ההרוגים בעזה, והתקשורת נופלת בפח ג`ון בראון, mekomit בימים האחרונים מתפרסמות בעיתונים חשובים בעולם תהיות על הפלסטינים, האו"ם וארגוני זכויות אדם, טוענים כי בין 72 אחוז ל-86 אחוז מההרוגים הם חפים מפשע, והם מגבים את טענותיהם ברשימות שמיות של ההרוגים בעזה. צה"ל לעומתם טוען כי רק כ-50 אחוז מההרוגים הם חפים מפשע, אך מסוגל לספק פרטים רק לגבי 328 לוחמים, ואינו מספק אפילו רשימה מספרית של הרוגים בקרבות ספציפיים. שיעור החפים מפשע שצה"ל הרג בעזה בחודש וחצי האחרונים. לגבי הנתונים עצמם אין כמעט ויכוח משמעותי: במבצע "צוק איתן" צה"ל הרג בעזה כ-1,943 בני אדם, מתוכם 415 ילדים, 243 נשים, ו-90 קשישים. רובם נהרגו בהפצצות, אם מדוייקות בידי חיל האוויר ואם סטיסטיות בפגזים ותחמושת לא מדוייקת. מעטים נורו בנשק קל בקרבות מטווח קרוב.21/8/2014
כשדובר צה”ל מרקיד אתכם על הדםיוסי גורביץ, friendsofgeorge התבוננו בסרטון הזה. הוא קצר. הוא מופיע בחשבון הרשמי של דובר צה”ל הסרטון, לצלילי מוזיקה קופצנית, חוגג את ההפצצה של רצועת עזה. נניח עכשיו לשאלה מה זה אומר על ה”צבא המוסרי ביותר בעולם,” שהוא מציג את ההפצצות שלו על רקע מוזיקת ריקודים; הרי אף אחד לא מאמין בשטות הזו יותר. אפילו הישראלים לא. הם חוזרים על השקר לצרכי hasbara, אבל כפי שיעידו הצעקות בהפגנת הימין – “כל עזה בית קברות!”, “אין מחר לימודים, כי לא נשארו ילדים” – הציבור היהודי יודע יפה מה נעשה בשמו, אם כי הוא אוהב להעמיד פנים אחרת. ומי שטוען שאינו יודע, עוצם עיניים במכוון. מה אומר לנו צה”ל בסרטון הזה? שלהפציץ אזרחים זה כיף, זה מדליק, זה מגניב, בואו תרקדו איתנו על הדם. מי קהל היעד של הסרטון הזה? או. כאן הגענו לשאלת המפתח. אפשר להתמיל במי איננו קהל היעד: לא הרוב המוחלט של המין האנושי שדוחה את הכיבוש היהודי בשטחים ושדוחה את המשך הנכבה והטיהור האתני האיטי שמבצעת המדינה היהודית שם. רוב בני האדם ידחו את הסרטון בשאט נפש. היחידים שעשויים לאהוב אותו, וגם זה בספק, הם מעריציה המושבעים של המדינה היהודית. 21/8/2014
הערבים התחזקו, בואו ניכנס בהםרון גרליץ, haaretz היחסים בין ערבים ליהודים בישראל הולכים ומידרדרים. מאז תחילת המלחמה בעזה גדל בדרמטיות מספר ההתקפות נגד האזרחים הערבים, אופיין ועוצמתן. היו בהם שדיווחו על חשש להסתובב ברחובות. ברצוני להציע הסבר לא נפוץ להתפרצות זו של גזענות כלפי ערבים. למרות האפליה הממשלתית השיטתית, למרות הגזענות, החברה הערבית בישראל הצליחה — בשותפות עם גורמים בחברה היהודית, כולל כמה משרדי ממשלה — לשפר משמעותית את מצבה החברתי־הכלכלי, לצמצם את האי־שוויון, ולשמור על ייצוג פוליטי אותנטי בכנסת. בשנים האחרונות היינו עדים לניצני השתלבותה במוקדי הכוח, הכלכלה והחברה בישראל. בעבר, יהודי שלא הסתובב ביישובים ערביים לא ראה ערבים, אלא כעובדי כפיים. היום המצב שונה לחלוטין. אזרח יהודי שנכנס לבית המרקחת, יראה שם כמעט תמיד רוקח ערבי (על פי נתונים שפירסם בזמנו TheMarker, ב–2011 היו כמחצית מהרוקחים בישראל ערבים); אם ייאלץ להגיע לחדר המיון, ייתכן מאוד שרופא ערבי יטפל בו, ובתעשיית ההיי־טק מספר הערבים גדל פי חמישה בתוך כמה שנים — מכ–250 ב–2008 לכ–2,000 היום. לסטודנטים יהודים כבר יש מרצים ערבים, ולעתים ראש חוג או אפילו ראש מכללה ערבי. לא מדובר בהשתלבות כנועה ומתרפסת, אלא בכזו הכוללת גם את חיזוק הזהות הלאומית הפלסטינית ותביעה אסרטיבית לזכויות אזרחיות לערבים, כיחידים וכקולקטיב. ההתחזקות גלויה, בולטת, ויוצרת עוד ועוד נקודות נוכחות, מגע וקשר יום־יומי בין יהודים לערבים — הרבה יותר מכפי שהגורמים שרוצים לשמור על ההגמוניה היהודית המוחלטת מוכנים לספוג. תגובת הנגד הפוליטית, בהובלת אביגדור ליברמן ומשתפי הפעולה עמו ממפלגות הקואליציה השונות, היתה גל חקיקה והסתה חסר תקדים נגד האזרחים הערבים, ובחודש האחרון אותם פוליטיקאים ניצלו את הזדהותם של האזרחים הערבים עם הפלסטינים בעזה, כדי להסית נגדם ולהציגם כתומכי טרור. כמו במערכות קודמות, גם הפעם רוב האזרחים הערבים הזדהו, באופן טבעי, עם בני עמם הפלסטינים ולא עם צה"ל שנלחם בהם. ובדיוק כאן פקעה סבלנותו של הימין הקיצוני האנטי־ערבי. הרחוב החוליגני, הכהניסטי, לא היה מוכן לקבל מצב שבו הערבים גם מתחזקים מבחינה חברתית וכלכלית, וגם מתנגדים לצה"ל ולנרטיב הלאומי. הוא קרא לממשלה ללכת עד הסוף בעזה, ובעצמו יצא למלחמה ברחובות עם הפלסטינים מבית — אזרחי ישראל הערבים. בחסות שתיקתה ו/או עידודה של הנהגתו הפוליטית, הוא יצא להוריד לערבים את הראש ולנסות להעלים אותם מהמרחב התעסוקתי והציבורי המשותף.21/8/2014
...
איך משכנעים בצדקתנו? משקריםיזהר באר, haokets אין להתפלא, אם כן, שהתנהלותה של התקשורת הביאה להתדרדרותה של ישראל למקום ה-112 בעולם בדירוג חופש העיתונות ב-2013, הרבה מתחת למדינות כמו קטאר, כווית, אוגנדה, לבנון קוסובו ומונגוליה. מחקר שיטתי מראה כיצד התקשורת הישראלית מציגה תמונת עולם דומיננטית, שבמסגרתה ישראל היא הצד החיובי, ה"בסדר" בסכסוך, בעוד הפלסטינים שהם התוקפנים והאכזריים, ה"לא בסדר". תמונת העולם הכללית שמציגה התקשורת הישראלית בפני קוראיה היא מוטה וחד-צדדית, סובלת מייצוג-יתר חיובי של ישראל ושלילי של הפלסטינים, ומתת-ייצוג של אירועים ומעשים המאירים את ישראל באור לא חיובי או את הצד השני באור חיובי. תמונת עולם זו מבנה את המציאות כמסוכנת ואלימה, שבה אין סיכוי לפתרון מדיני. זוהי הצגה מתמשכת של תמונת עולם, החוזרת על עצמה שוב ושוב בנסיבות שונות, לאו דווקא בזמן מלחמה. זוהי תמונת עולם המשפיעה על הציבור, שמאמץ אותה באופן אוטומטי כמעט, ללא הטלת ספק, ומגבש על בסיסה את דעותיו. זוהי תמונת עולם חלקית ומסולפת, שתורמת גם לעיצוב המציאות, על כל המשמעויות הכרוכות בכך. כך למשל עולה בבחינה ביקורתית של הסיקור התקשורתי בעופרת יצוקה.21/8/2014
עדות מעזה: נהג מספר על תקיפת האמבולנס שבה נהרג החובש עאאיד אל-בורעיראמי עלי, hagada המוקד עשה תיאום נוסף עם הצלב האדום הבינלאומי וקיבל אישור לצאת לסייע לצוות שנפגע ולחלץ אותו. אני נהגתי באמבולנס ואיתי היו שני החובשים – מוחמד חרב, בן 31, ויוסרי אל-מסרי, בן 54. תוך כמה דקות הגענו לשם. המרחק מהמוקד קצר, לא יותר מ-200 או 300 מטר. כשהגענו לכניסה לרחוב אל-מסריין הופתענו לראות שלוש טנקים ודחפור צבאי ברחוב. הם עמדו במרחק של 100 מטר בערך מהאמבולנס. פתאום, בלי אזהרה, הם פתחו עלינו באש מקלעים מסיבית. הקליעים חדרו לתוך האמבולנס. ניסיתי לסובב את האמבולנס כדי לברוח, אבל כנראה שההגה נפגע מהירי. פתאום הרגשתי כאב חד ברגל והבנתי שנפגעתי מקליע או רסיס. אחר כך השמשה הקדמית נופצה. בגלל שלא יכולתי לסובב את האמבולנס, החלטתי לנסות לנסוע לאחור. הירי נמשך תוך כדי נסיעה אחורה, עד שהתרחקנו. כשהירי פסק הצלחתי להסתובב כדי לחזור לכיוון המוקד. בדרך למוקד, פגשנו את חאתם שאהין, אחד החובשים מהאמבולנס הראשון. חאתם נפגע מרסיסים בכתף וברגל. הוא סיפר לנו שטנק ירה פגז שפגע בחלק הקדמי של האמבולנס. הוא אמר שהוא הצליח לברוח ושעאאיד, החובש השני, נפגע. הוא סיפר שאחרי שהוא ברח, הוא ראה שהטנק ירה פגז נוסף על האמבולנס והשמיד אותו לגמרי. הוא הבין שעאאיד כנראה נהרג, אבל לא ידענו את זה בוודאות. למחרת, ביום שבת, הוכרז על הפסקת אש בין הצדדים מהשעה 8:00 ועד 20:00 בערב. צוות אמבולנס שהגיע למקום האירוע מצא את הגופה של עאאיד באמבולנס השרוף.21/8/2014
עזה חזרה אלף שנים לאחורסלאח חאג` יחיא, haaretz ביום שישי לפני שבוע, בשבע וחצי בוקר, הגענו נרגשים וחוששים למעבר ארז. את האישור להיכנס קיבלנו מהצבא רק ביום חמישי לפנות ערב, ולא היה לנו הרבה זמן להתארגן. התייצבנו, כמה רופאים, חברים בארגון רופאים לזכויות אדם (רל"א), פסיכולוג ואנוכי. היחידים מלבדנו במעבר היו עיתונאים זרים, בשכפ"צים וקסדות. לא ידענו שבעוד כמה דקות תקרוס הפסקת האש בין ישראל וחמאס. האזעקה הראשונה תפסה אותנו באולם הכניסה בשעה שמונה. התבקשנו להיכנס למרחב מוגן. תרחיש שחזר על עצמו לפחות עוד שלוש פעמים. לאחר המטח הראשון כמה מחברי המשלחת החליטו לחזור. המשכנו, רופא הילדים ד"ר ראיד חאג` יחיא, האורתופד ד"ר מוסטפה יאסין, הפסיכולוג מחמוד מנסור, ואנוכי. בתשע וחצי עברנו אחד אחד לצד הפלסטיני. 1,300 מטר מפרידים בין הצדדים, 1,300 מטר של מעבר חשוף, ופתאום ירי — לא ברור של מי ולאיזה כיוון. הירי תופס אותי באמצע המעבר, ואני רץ למצוא מחסה. הסתכלתי החוצה בדרך. זו לא היתה עזה שאני מכיר, אותה עזה שאני מבקר כל כמה חודשים כבר כמה שנים במסגרת המשלחות של רל"א. קשה במיוחד היה מראה החורבן באזור בית חנון. חוץ מאתנו אין כמעט כלי רכב על הכביש. צפון הרצועה, שבו התחוללו קרבות רבים, נחשב למסוכן במיוחד. אנחנו דוהרים ומפחדים. לא נותר לנו אלא להתפלל שנגיע בשלום לבית החולים. הגענו. גם את בית החולים אני מתקשה להכיר: החצר נהפכה למחנה פליטים. בכל מקום נמתחו חוטים, שעליהם סדינים וכל פיסת בד שיכולה ליצור מחסה וצל. 250 משפחות מתגוררות ברחבת בית החולים שיפא. אנחנו מתקרבים לחדר המיון, אבל מתקשים לראות את הכניסה: גדודי עיתונאים בכל מקום. פגישה עם ראשי בית החולים. נקבעה לנו תוכנית עבודה לשלושת הימים הבאים. ירדנו לסיור בחדר המיון. לא הספקנו להתקדם, ופתאום המולה: אמבולנס ראשון מגיע, והצוות מספר שהיתה הפגזה באזור שייח רדואן ויש פצועים. בזה אחרי זה מגיעים אמבולנסים עם פצועים מהתקרית שבה, לפני הדיווחים, נהרג ילד כבן 12. חדר המיון עמוס. 26 פצועים הגיעו בתוך זמן קצר. ד"ר חאג` יחיא וד"ר יאסין מפשילים שרוולים ומצטרפים לצוות המטפל. קשה שלא לכעוס לנוכח מספרם הגדול של הילדים הפצועים, ולנוכח התנאים שבהם עובדים הצוותים הרפואיים. במחלקת הילדים יש חדרים שבהם שוכבים כמה ילדים מאותה משפחה. כל אחד מבקש לספר כמה הרוגים במשפחה וכמה פצועים, ואני כותב את הכל במחברת. הם נראים חזקים, אין בכי, ואני לא מוצא מלים לתאר את הרגשתי באותם רגעים. מחמוד מנסור, הפסיכולוג, מעודד את הילדים ואת בני משפחותיהם לדבר על הטראומה, ומנחה את המבוגרים לא לטשטש את הדברים. במחלקת הכוויות אני פוגש ילדה בת תשע, חנין, עם כוויות על גופה ועל פניה. למרות מצבה היא מנהלת אתנו שיחה ערה, שואלת מאיפה אנחנו ואם באנו לעזור. אמרנו לה שהיא ילדה יפה ושהיא תהיה בסדר גמור. לידה יושבת אחותה, יסמין, בת 11. שתי האחיות היו בחצר ביתן במחנה הפליטים שאטי, עם אמן שאפתה לחם בטאבון. יסמין מספרת שפגז שנחת בקרבת מקום פגע בהן. האם ושתי אחיות נוספות נהרגו. בערב, בפגישה עם שירותי ההצלה והכבאות, מספר לנו המנכ"ל שאיבד תשעה מאנשיו ו-36 נפצעו, מהם ארבעה עדיין בסכנת חיים. שני אמבולנסים מתוך השמונה שיש להם יצאו מכלל פעולה, ושניים נוספים נהרסו חלקית. 21/8/2014
ישראל מונעת מארגוני זכויות אדם לבצע תחקירים עצמאיים ברצועת עזהעמירה הס, haaretz ישראל מונעת מארגוני זכויות האדם Amnesty International ו–HRW (Human rights watch) להיכנס לרצועת עזה כדי לבצע תחקירים עצמאיים על הלחימה, תוך שימוש בנימוקים ביורוקרטיים שונים. מאז שבעה ביולי ניסו הארגונים לתאם את כניסת אנשיהם לעזה באמצעות המינהל האזרחי, אך נדחו בשתי טענות חלופיות: שמחסום ארז סגור ולפיכך לא מטופלות הבקשות עד להודעה חדשה, וכי הם אינם רשומים במשרד הרווחה. יש לציין שמחסום ארז היה פתוח ברוב ימי הלחימה לעיתונאים, לעובדי או"ם ולפלסטינים שיצאו לטיפולים רפואיים או אחרים עם אישורים מיוחדים. בשני הארגונים קיוו שחוקריהם יוכלו להיכנס לעזה בזמן אמת ובלוויית מומחים לנשק ולתחמושת, בעלי עבר צבאי. בעוד שעדויות יכולים לגבות גם תחקירנים מקומיים, אין ברצועה בעלי ידע מקצועי צבאי שיכולים לנתח ממצאים ולהתמודד עם הטענות הפלסטניות והישראליות. כמו כן, עדויות אפשר לגבות גם לאחר האירועים, ואילו ממצאים צבאיים נעלמים במהירות מהשטח - כמו נפולת תחמושת או מכתשים שנוצרו בקרקע. 21/8/2014
...
הפסיכולוג העזתי שהולך יחףעמירה הס, haaretz חסן זיאדה מטפל מ-1991 באבל לא מעובד 
של פלסטינים בעזה. זהו טיפול לא אתי, 
הוא אומר, כי הסיבה לטראומה ברצועה רק נמשכת. חסן ואני הכרנו כבר בשנות התשעים. אחרי מתקפת 2008–2009 (עופרת יצוקה), נפגשנו במשרדו לבריאות הנפש הממוקם במרכז עזה והוא סיפר על טראומות של ילדים ומבוגרים שהחיים אינם מאפשרים להם להתאבל, לעבד את האובדן של קרוביהם מאש הצבא הישראלי. לא שיערנו שיבוא יום והוא, הפסיכולוג, ידבר על עצמו כעל "מקרה". "אובדן של אדם אחד קרוב קשה לעיבוד, ומה קורה כשמאבדים שישה בבת אחת בנסיבות מתמשכות של הפצצות, אימה, חוסר ביטחון קיצוני והמתנה למוות שעלול לבוא כל רגע", הוא אמר / שאל בטלפון לפני שבוע. "עברנו שלוש מלחמות בשש שנים", אמר חסן. "הילדים לא זקוקים לספרי היסטוריה עליהן: הם חיים אותן בעצמם. ילדים בני תשע זוכרים היטב שתי מלחמות וחיים את השלישית. בשבועות אלו, כולנו חיינו מחדש את שנת 1948. אנשים עזבו את בתיהם, הסתובבו עם מזרנים ושמיכות כמו אז ולא ידעו לאן הולכים. הפעם, הישראלים הכריחו אותנו לברוח, ולא היה לאן. בכל מקום שאליו הלכנו - חיכתה לנו סכנת מוות. "אנחנו תשושים נפשית וגופנית ויודעים שמה שהיה, לעולם לא יחזור - וקודם כל לא יחזור בשביל היתומים הרבים. יותר מאי פעם זכרתי את סיפוריו של אבי, מ-1948, על הכפר שלהם - פאלוג`ה (על אדמותיו בנויים כיום היישובים הישראליים קרית גת, שחר, נוגה, ניר חן ונהורה, ע"ה)". "העניין פה גדול בהרבה מהמקרים הפרטיים, הנפרדים. גם כשאין מלחמה, אין שום יציבות ברצועת עזה. ובמצב כזה, מה יכול לעזור טיפול נפשי? החלטה פוליטית אחת של ישראל - לשים קץ לסגר - יכולה להשפיע לטובה יותר מכל הטיפולים הפסיכולוגיים שניתנים בעזה ומכל הכסף הרב שמושקע בהם.21/8/2014
...
100 מפות, אלפי נקודות אדומות: "אטלס ההרס" של עזהמערכת וואלה, walla "אטלס ההרס" של עזה http://isc.wcdn.co.il/w9/v/news/files/1408286942_5753.pdf 21/8/2014
דוקטור, תאשפז אותם כבראורי משגב, haaretz אני מרגיש שאני חי במדינה משוגעת של אנשים משוגעים, שמשתגעים להם אחת לאיזה זמן מוגבל. נהרגים קצת, הורגים הרבה, זורעים סביבם הרס וחורבן ונרגעים לפתע בלי שום סיבה נראית לעין, עד ההתקף הבא — שיביא אותם לאותו מקום בדיוק. אפילו מתרפקים על התקף הטירוף ועל כל הטוב המשותף שמתגלה בו. מקדשים אותו במלים ברורות ("בעל הבית השתגע"), בונים סביבו אסטרטגיה ("הבריון השכונתי משתולל"), מוצאים היגיון בשיגעון ("הערבים מבינים רק כוח"). מסימניו של המשוגע: הוא בטוח שכולם משוגעים חוץ ממנו. כמו ההוא מהבדיחה שנוסע בנתיבי אילון נגד כיוון התנועה ואומר לבתו "תראי, כולם נוסעים הפוך". הערבים, האמריקאים, האירופים וכמובן, המיעוט השמאלני שעוד נותר כאן. המשוגע קורא להם הזויים, סהרורים, מנותקים. לך תנסה לפקוח את עיניו, להזכיר לו שכבר היינו יחד בסרט הזה. שתמיד זה מתחיל איך שזה מתחיל, ונגמר איך שזה נגמר. אם זה לא היה כל כך עצוב, זה אולי היה טיפה מצחיק. אלו הרי חומרים לפארודיה ולסאטירה. אבל זה קורע לב. ובלתי נתפש. אם ההסכם המתגבש עם חמאס אכן קרוב להדלפות שמגיעות עליו מקהיר, מדובר בטירוף בהתגלמותו. הרי זה מה שהם דרשו מאתנו מלכתחילה. בשביל זה היה צריך להקריב 67 ישראלים, להרוג 1,900 עזתים, לבזבז מיליארדים, להפוך חצי מיליון בני אדם לחסרי בית ולהחריב עד היסוד את אחת הערים הצפופות בעולם? 21/8/2014
...
הלנצח נאכל חרב?אורי אבנרי, haaretz אנחנו, הישראלים, צריכים להחליט החלטה גורלית: מה חשוב לנו יותר: שלום או אדמה? התפייסות או התנחלות? מלחמה כל כמה שנים, או שלום לדורות? הממשלה הזאת, כמו כל קודמותיה, גם של מפלגת העבודה, מעדיפה את ארץ ישראל השלמה על שלום שלם. זו זכותה, כל עוד העם בוחר בה. הנשיא הפלסטיני, מחמוד עבאס, רוצה בשלום, אך נדחה על ידי ממשלתנו שוב ושוב. חמאס אמנם מסרב להכיר רשמית במדינת ישראל, אך הכריז רשמית שאם עבאס ישיג הסדר שלום ואם הציבור הפלסטיני יאשר אותו במשאל עם, גם הוא יקבל אותו. האם אחרי תום ה"סבב" הזה נשקע שוב באדישות ונפקיר את גורלנו בידי דמגוגים ושוטים — עד המלחמה הבאה? אנחנו צריכים לקחת את גורלנו בידינו. את הסבב הזה נסיים איכשהו. את המנהרות נפוצץ, מלאי הטילים יקטן. ושוב למחרת היום יעסקו טובי המוחות — שלנו ושלהם — בהמצאת אמצעי לחימה משופרים יותר, קטלניים יותר, הרסניים יותר, לקראת המלחמה הבאה. ובשני הצדדים יטיפו המטיפים: אין ברירה. אין פתרון. זו גזירת חיינו. לא, זו איננה גזירת חיינו! יש ברירה. 21/8/2014
מלחמה? אנחנו בנמל ת"אגדעון לוי, haaretz נמל תל אביב שוב המה אדם בסוף השבוע. בשוק האיכרים התקיים פסטיבל רעשני של אוכל הודי, המוני ילדים צעקניים עלו וירדו בקרוסלה — זו קרוסלת "רטרו", עם דגמי סוסיתא ושירים של פעם — אלפי ישראלים גדשו את המזללות, ערכו מסעות שופינג של שום כלום ושוטטו בשאננות מול הגלים המתנפצים. היתה מלחמה? עוד אין הסכם — וכבר היא נשכחה; בקושי חמש אחריה, וכבר היא נעלמה כלא היתה. העיתונים סוחטים עלילות גבורה אחרונות, בבתי השכול שורר האבל לעד, הפצועים מחלימים, ההלומים מתאוששים; בדרום עדיין שוכן החשש; הקיץ עוד לא תם — וישראל שוב עולצת. ישראל חזרה לבועתה המטמטמת. "צוק איתן", מה זה היה? לפני "עמוד ענן"? אחרי "גשמי קיץ"? מועקת רגע ואימה קטנה התפוגגו להן באחת. וכי מה כבר ביקשה? שקט. וכי מה כבר יכלה לבקש? עוד שנה־שנתיים של הכחשה והדחקה, אשליה וחיי שקר, ובעיקר חוסר מעש. את זה הרי ביקשו ההמונים בהפגנה הכי גדולה של המלחמה: שקט לדרום. שקט לישראל. שקט. מי בעד הטרור ומי לא רוצה שקט? "שלח לי שקט טוב מוגן/ שלח לי שקט מענן/ שלח לי שקט ממוכן/ לשמוע שקט לא מכאן/ תשלח לי שקט מקופסה/ מארץ רחוקה" (יונה וולך). שקט הוא רפש, כי ישראל רוצה אותו רק כדי להשיג עוד כמה שנים של טמינת ראשה בחול. שקט בישראל ומצור בעזה? אין דבר כזה. גם בשקט הבא היא לא תנקוף אצבע: עזה תישכח, הגדה תיעלם, המצור והכיבוש יוכחשו. ואז, בעוד שנה־שנתיים, כששוב יפלו הרקטות, תתעורר ישראל מופתעת, נרגנת וזועמת: איך הם מעיזים?21/8/2014
...
יעלון הבטיח למתנחלים חבילת הטבות בנייה תמורת פינוי מאחז בן חודשחיים לוינסון, haaretz שר הביטחון, משה (בוגי) יעלון, הבטיח למועצה האזורית גוש עציון כי ילבין עבורם מאחז בלתי־חוקי, יאשר תוכניות לבניית 24 יחידות דיור וכן הקמת חווה חקלאית - זאת בתמורה לפינוי מאחז־דמה שהקימה המועצה ללא היתר לפני חודש וחצי. המאחז, תקוע ה`, הוקם בסמוך להתנחלות תקוע ב-4 ביולי. הוא הוקם על ידי המועצה האזורית גוש עציון במקביל למאחז נוסף בשם רמת השלושה, בעקבות החטיפה והרצח של הנערים גל־עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח. למרות הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, האוסרות על המועצה לממן פעילות מסוג זה, במועצה לא הסתירו את המעשה ואף פרסמו הודעה לעיתונות שבה נכתב כי "הלילה הקימה המועצה האזורית גוש עציון שתי נקודות התיישבות חדשות ומשמעותיות: תקוע ה` הסמוכה ליישוב תקוע, ויישוב חדש בשם `רמת השלושה` שנמצא מול הכפר צוריף, מערבית ליישוב בת עין". 21/8/2014
...
מחנה בתי הקפה הפלסטיני ומחנה השלום הישראלירמי יונס, mekomit שתי אליטות מנותקות, אחת ברמאללה ואחת בתל אביב, מתעלמות מסבלם של ההמונים בארץ ונהנות לדבר זו עם זו. אז הנה ממשלת ישראל תוחבת את זנבה בין רגליה, משפילה עיניה וסוף סוף מדברת עם נציגי העם הפלסטיני ברצועה, שהיום במידה רבה מייצגים את העם הפלסטיני יותר מאחרים שחביבים על השמאל הציוני כל כך, ומי מתנגד? חלק מהמחנה שמעל בתפקידו כממלא מקומו של השמאל, כל סוג של שמאל, בנוף המדיני הישראלי. במקום להראות אחדות ותמיכה במהלך העשוי להביא לסוף המצור, או לפחות להקלות משמעותיות שלו בנוסף למציאת פיתרון לחצי מליון העקורים, כדי שסוף סוף בני האנוש בעזה יוכלו לחיות חיים סמי-נורמליים – חלק מאותו מחנה יעדיף את ההוא שמתעלם מדרישות עמו ומסרב, למשל, להצטרף לאמנת רומא ולהביא להפללת מנהיגי ישראל בפשעי מלחמה שכל העולם ראה. 21/8/2014
עדות מעזה: על הריגת שמונת בני משפחת אבו ג`ראד בהפצצת ביתםשאדי טאלב, hagada ביום שישי, 18 ביולי 2014, בסביבות השעה 21:00, בערך שעתיים אחרי שאני והמשפחה שלי עזבנו את הבית שלנו בבית חאנון, בשעת תפילת הערב השנייה, שמעתי פיצוץ חזק. אחד הבתים בשכונה שאליה עברנו, במרחק של בערך 40-30 מטרים מהבית שהתארחנו בו, נפגע. אני חושב שזה היה פגז של ארטילריה. הוא פגע בחצר האחורית של הבית. בבית גרו בערך עשרים בני אדם ממשפחת אבו ג`ראד. בערך שלושים שניות אחרי הפגז הראשון נחת פגז נוסף שפגע באחד הקירות של הבית וגרם לו נזק גדול. יצאתי מהבית והגעתי בריצה לבית שהופצץ. הגיעו עוד הרבה שכנים מהבתים הסמוכים. התחלנו לפנות את הנפגעים לאמבולנסים שהגיעו תוך זמן קצר. אחרי שסיימנו לפנות את כולם התבררו תוצאות ההפגזה – שמונה בני משפחה נהרגו וארבעה נפצעו. התברר לי שאני מכיר חלק מההרוגים – את עבד א-רחמן אבו ג`ראד, אשתו, רג`אא, ושני הילדים שלהם – בן חצי שנה ובן שש. האח של עבד א-רחמן, מוחמד, סיפר לי שרוב ההרוגים היו באחד החדרים וצפו בסדרת הטלוויזיה הסורית "באב אל-חארה". מוחמד סיפר ששתי האחיות, סמר, בת 15, ואחלאם, בת 18, לא נפגעו מהפגז הראשון. הן היו בקומה השנייה והסתכלו מהחלון על תוצאות הפגיעה של הפגז בחצר ואז נהרגו מפגיעת הפגז השני.21/8/2014
אם אין נצחון, לפחות שתהיה תמונהיוסי גורביץ, friendsofgeorge כאן אנחנו מגיעים לסיבה השניה: הצורך הנואש של נתניהו באיזושהו הישג ממבצע “פאלוס זקור.” אין כזה. כן, צה”ל הוכיח שוב את יכולתו הנודעת להרוג הרבה אזרחים ולהשמיד תשתיות אזרחיות. כן, חיל האוויר שוב הוכיח שהוא הטוב ביותר במזרח התיכון כשזה מגיע להשמדת מטרות שלא יכולות לירות חזרה. כן, חמושי החי”ר שלנו הוכיחו שוב שגם הם יודעים להזמין התקפות ארטילריות ואוויריות על מטרות אזרחיות. ואחרי כל זה, ההצעה המצרית להפסקת האש היתה קרובה יותר לעמדות – המוצדקות – של חמאס, קרי הסרת הסגר הישראלי על הרצועה. אפילו אובמה אמר שהסכם ארוך טווח יצריך את הסרת המצור. אבל נתניהו לא יכול היה לתת את זה, לא בלי להיראות – בצדק מוחלט! – כמו לוזר, כמו מי שפעם אחר פעם מחזק את החמאס על חשבון המתונים. אבל לא נשארו לו ברירות: חמאס התיש את ישראל. ואז הגיע המידע המודיעיני על דף, ונתניהו עט עליו כמוצא שלל רב. הוא יציג את גווייתו המדממת של דף לאומה, ואז תהיה לו “תמונת נצחון. וכך גלשנו לסיבוב הלחימה השני בעזה. לפעם הבאה שיאמרו לכם שישראל רוצה שלום, זכרו את האופן שבו פעלו מקבלי ההחלטות בפרשת דף.20/8/2014
אז לאן עכשיו?מירה עווד, haaretz המחר של המקום הזה ממאן להגיע. אני מרגישה כאילו כל יום מחדש אנחנו חיים את אתמול. אנחנו, כקולקטיב ישראלי ופלסטיני, אוחזים בחוזקה באתמול המסויט הזה של עוול ונקמות, ומסרבים להרפות, עד שלא נסיים את נתיחת גופתו המרקיבה, עד שלא נוכיח מי צדק ומי טעה, מי התחיל ומי סיים, מי אשם ומי קורבן, והרי לעולם לא נהיה תמימי דעים לגבי כל אלה, ובינתיים, סירחון הפגר עולה באפנו, מרעיל את חיינו. והאם זה באמת חשוב מי צדק אתמול? לא יותר חשוב מי חכם היום? שלא תבינו לא נכון — חשובה לי ההכרה בעבר, בהיסטוריה, בכאב, באובדן. אני, הנאיבית, חשבתי כל החיים שיבוא יום והציבור היהודי יראה שאני מבינה ומקבלת את הנרטיב שלו, ואז יואיל לקבל את הנרטיב שלי ולהכיר בו. אני, התמימה, ראיתי בעיני רוחי את יום הנכבה הרשמי שממשלת ישראל תכריז כדי שאזרחיה הפלסטינים יוכלו להיזכר ולכאוב מבלי לעבור על איזה חוק. לא מתוך סגידה לעבר, אלא מתוך צורך להסיר את כובדו מהכתפיים ולהניחו במוזיאון. הרי כל עוד עברך לא מקבל הכרה, אתה סוחב אותו כמו דבשת, כמו מטען יקר שאינך יכול להניח בצד לדקה, שמא יבוא מישהו ויטאטא אותו מתחת לשטיח ויעלים אותו לעולמים. ובכל זאת, עם כל הכבוד לעבר, איני מוכנה להיות תקועה אתו כל החיים, לקרוס תחת כובדו ולהיהפך לקורבן. לא מתוך זלזול בעבר אני רוצה לעבור הלאה, אלא מתוך ערגה לעתיד. אז עכשיו לאן? שוב אל אתמול? או שמישהו כבר ינווט לעבר מחר? לצערי, איני רואה נווטים באופק. אז אני שמה אטב על האף, ומכינה עצמי להמשך התבוססות בצחנת האתמול. 14/8/2014
...
ככה עוצרים מחאה - 1,500 מפגינים נעצרו בתוך חודש. איך זה שכמעט כולם ערבים?יניב קובוביץ וניר חסון, haaretz מנהל חברת בנייה מלוד נעצר כשהשתתף בהפגנה, וכמוהו מורה מקלנסואה ובן של חבר כנסת. 350 כתבי אישום הוגשו נגד מפגינים - שאף אחד מהם אינו יהודי לפני כחודש ביום שישי בצהריים, הגיעה איה סלמה לחיפה עם בעלה ושלושת ילדיה כדי לשבור את הצום באחת המסעדות בעיר. את הזמן שנותר עד תום הצום החליטה סלמה, בת 38, מורה לביולוגיה בתיכון בקלנסואה וסטודנטית לרפואה סינית, להעביר בטיול במושבה הגרמנית בעיר ובגני הבהאים. היא התקרבה מתוך סקרנות לקהל המפגינים נגד הלחימה בעזה, אך עד מהרה ביקשה לעזוב את המקום. שורה של שוטרים חסמו בפניה את המעבר. "אמרתי לשוטר שאני רוצה להגיע לבעלי ולצאת", היא אומרת. "בחיים שלי לא הייתי בהפגנה. הרגשתי כמו בסרט. אבל לא נתנו לי לצאת משם חצי שעה או שעה". כשהבחינה שאדם שעמד לידה דימם מהפה, היא דרשה משוטר שהיה במקום לסייע לפצוע, אך לדבריה, הוא לא התייחס. "אמרתי לו אם הוא לא מתבייש לעשות דבר כזה. את האמת, צעקתי עליו". בשלב הזה, היא אומרת, הקיפו אותה שוטרי יס"מ. "שוטר אחד, הרגשתי שהוא תופס אותי מהחזה ממש בניסיון להעליב אותי. אחד אחר תפס אותי מהשיער, ואחר נתן לי סטירה בפנים". סלמה, שהיתה כל היום בצום, נלקחה לזינזנה והושארה שם עד חצות, בלי אוכל ובלי שתייה. בתחנת המשטרה היא התעלפה ופונתה לבית חולים, ולמחרת שוחררה בבית משפט ממעצר בתנאים מגבילים: נאסר עליה ועל משפחתה להיכנס לחיפה למשך חודשיים. האירועים אליהם מתייחסת המשטרה הם הפגנות שהחלו בעקבות הרצח של מוחמד אבו חדיר משועפט ב-2 ביולי, וגברו עם פתיחת הלחימה במבצע צוק איתן. אלפי אזרחים, רובם ערבים, יצאו להפגין ולמחות על ההרס וההרג בעזה. אפשר היה לצפות לתגובה כזאת, אבל מספר המעצרים, כמות התיקים הפליליים שנפתחו והגשת כתבי אישום סיטונית נגד מפגינים, מצביעים על אובדן עשתונות של משטרת ישראל ועל אפליה. נגד המפגינים היהודים - משמאל ומימין, מתנגדי המבצע ותומכיו - לא הוגשו כתבי אישום, גם לא נגד אלו שנהגו באלימות. 15/8/2014
...
צוק איתן – עוד מלחמת שווא לתפארת מדינת ישראלשמואל אמיר, hagada היום ניתן בהחלט לשער כי לו צה"ל ידע מה נכון לו בקרבות אלה ומן המנהרות המסתעפות היה מן הסתם חושב פעמיים לפני שהיה נכנס בכלל לכל המסע הזה. איך שלא יסובבו זאת כלי התקשורת הצייתנים והדוברים של הצבא והממשלה, צה"ל יוצא מן המסע מקופל ומעוך. לא לחינם המפקדים הורו לחיילים ביציאה מהשטח להרים הרבה דגלים גבוה – גבוה ולחייך. אך יותר גרוע: הצבא הוא בעיני העולם צבא שביצע פשעי מלחמה, שטבח באוכלוסיה האזרחית, ש"חיסל" כמעט 2000 בני אדם, רובם אזרחים ובתוכם כ-300 ילדים. המפקד על הטבח הזה, הרמטכ"ל בני גנץ, מן הסתם מכין את עצמו עכשיו למשפטים בהאג ופורומים אחרים לשיפוט פושעי מלחמה. בינתיים הוא חוזר במצח נחושה אחרי דברי ראש הממשלה בנימין נתניהו שהפלסטינים הם האשמים בטבח שאנו בצענו בהם. אולי גם למד את הצביעות וההתחסדות הזו אצל ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר שאמרה כידוע שהדבר הרע ביותר שעשו לנו הערבים שהכריחו אותנו להרוג את ילדיהם. ההפצצה האיומה של רפיח תחת השם "חניבעל", כאשר הסבירו לנו שעכשיו הורדנו את הכסיות והפשלנו את השרוולים כתוצאה של החטיפה שלא הייתה ו"הצלחנו" להרוג במכה זו 150 בני אדם תחת השבוי שלא היה בכלל, צריכה לזעזע כל בן אנוש. אך רוב אנשי עזה לא עונים לציפיות אצלנו של יותר רצח אזרחים יותר מהר ניצחון וכניעה. אחד מהם אמר לעמירה הס: ("הארץ", 6 באוגוסט 2014) "אתם גידלתם אצלנו דור מלא זעם ושנאה, אתם חושבים שזהו דור שיפחד אחרי המלחמה הזו? אחרי שטיל רודף אחריהם ברחוב? זהו דור שלא יודע מהו פחד".14/8/2014
דיווח וידאו על ההפגנה נגד הכיבוש בואדי סליח, יום ששי 15.8.2014מאת ישראל פוטרמן16/8/2014
...
עיוור בעזהאורי אבנרי -גוש שלום - " לא ייתכן פיתרון אמיתי לעזה בלי פיתרון אמיתי לפלסטין."16/8/2014
כולנו חרד"ליםב. מיכאל, haaretz בראשית היה החרד"ל. תערובת ייחודית של התחרדות, שוביניזם, משיחיות ורעבתנות.למה "ייחודית"? כי המחנה הדתי כולו, לרבות המפד"ל בימי תבונתה, היה פעם נאמן להלכה האוסרת במפורש לאומנות יהודית, משיחיות יהודית וכוחנות יהודית. לא במקרה היה ראש המפד"ל דאז, משה חיים שפירא זצ"ל, מן המתנגדים הנחרצים ביותר לכיבוש ירושלים. בהתקף נבואי צלול, הוא ראה את שעתיד להיוולד. וכך היה. מלחמת 1967 שיחררה את השד הדתי מבקבוקו. היהדות שבה ולקתה בטירוף הדעת הפונדמנטליסטי שכבר הכחיד, לפחות פעם אחת, את רוב העם היהודי. גוש אמונים קם. נחוש, עיקש ופְתַלְתוֹל. לתופעה הפוליטית הזאת, שהלכה והתעצמה, ראוי היה להעניק שם חדש. ב–1996 הוצע לה הכינוי חרד"ל; "חרדים לאומיים". השם החדש נקלט. איש לא שעה לאזהרות. חרד"ל, על כן, כבר אינו שם נאות. המחנה שבו מדובר עתה גדול שבעתיים. הוא חרג מגבולות הדת, חרג מגבולות ארץ ישראל השלמה, חרג מגבולות הפעילות החוץ־שלטונית. הוא מקיף עתה דתיים וחילונים, אקדמיה ותקשורת, אליטה ותָחְתִיתָה, מזרח ומערב, ימנים ואדישים, נבחרים ובוחרים, בריוני רחוב וזרזירי־מקלדת. מחנה עצום ורב. גם לו מגיע שם משלו, ויורשה לי להציע את השם — "המחנה הפוסט־דמוקרטי". המדינה, במופע נדיר של טיפשות ועיוורון, טיפחה, פינקה ופיטמה את החרד"ל ואת הזיותיו, והוא הלך והעצים. חלומו "להתנחל בלבבות" לא צלח. אבל הוא הצליח להתנחל כמעט בכל היתר... חינוך, נדל"ן, תקשורת, צבא, תקציבים, וגם (בעזרתו הנלהבת של טמבל פוטוגני אחד) בממשלה. והעתיד כבר הותווה. הוא הוכרז כמעט רשמית. באוקטובר 2000 התקיים כנס של "איגוד הרבנים למען עם ישראל וארץ ישראל". גם הרב אליקים לבנון, מראשי "הציונות הדתית" כפי שהם מכנים את עצמם, נשא דברים. הנה הם: "הגיע הרגע ליטול את השרביט. לחזור לתקופת דוד המלך ולדעת שרבנים אין תפקידם ללמד תורה, אלא להקים הנהגה; `מָלְכֵי דְרָבָּנָן`, אשר יהוו את הממשלה האמיתית של עם ישראל". כך, בריש גלי. ולשם, בדיוק לשם, מוליך המחנה הפוסט־דמוקרטי. בתמימות, בטיפשות, או בכוונה תחילה. למרבה התוגה, נראה כי אפסו הסיכויים לעצור את מרוצו הדורסני של המחנה הפוסט־דמוקרטי. אך מותר, ובעצם חובה, להתחיל בתיעוד שמות פעיליו, מעשיהם, מקומות עבודתם והתבטאויותיהם. 14/8/2014
...
פלסטינית מירושלים שהתה בחו"ל 8 שנים ונותרה ללא כל תושבותניר חסון, haaretz תמאם זובידי טסה לקנדה עם בעלה שהחל ללמוד שם. מדי שנה חידשה את מסמכי הנסיעה, אך לפני 4 חודשים קיבלה הודעה שמעמדה בישראל פקע. זובידי, בת 38, נולדה בעיר העתיקה בירושלים וגרה בעיר כל חייה. ב-2006 נסעה לוונקובר שבקנדה עם בעלה, תושב השטחים, שהחל שם בלימודי דוקטורט. מדי שנה הקפידה לחדש את מסמכי הנסיעה שלה, עד שלפני כארבעה חודשים נמסר לה שמעמדה כתושבת פקע. המשמעות היא שהיא ובתה בת ה-13, אף היא ילידת ירושלים, נותרו גם ללא מעמד חוקי בקנדה. זובידי ביקשה שימוע בקונסוליה הישראלית בטורונטו, והמשפחה אף רכשה כרטיסי טיסה לשם, אך חברת התעופה סירבה להטיסם ללא תעודת זהות או מסמכים. לבסוף נערך לה שימוע טלפוני שארך ארבע דקות וביום ראשון הודיע משרד הפנים כי הערעור נדחה. לדברי פרקליטתה של זובידי, עו"ד עדי לוסטיגמן, "בתי המשפט קבעו לאורך השנים שיש לבחון אם האדם אכן השתקע במקום אחר. ברור שנסיבות של לימודים לא מהוות חזקה להשתקעות. משרד הפנים גם מתעלם מהזכויות של הילדה. היא לא בחרה להשתקע במקום אחר והיא מוצאת את עצמה ללא מעמד מבלי שמשרד הפנים אפילו טרח להודיע לה על כך 14/8/2014
...
קחו את השליטה, אתם הרובשאול אריאלי, haaretz הזעם בעולם כלפי ישראל בעקבות המבצע בעזה מחדד את פרדוקס "הענישה הקולקטיבית", שהקהילה הבינלאומית מפעילה נגד הישראלים. שהרי העולם מאשים את ישראל כולה בהפרת החוק הבינלאומי, באלימות, בגזענות ובאפליה — בעוד שלמעשה מדובר במיעוט שאחראי על התדמית הזאת. רוב הישראלים הופכים לשותפיו בעל כורחם. רק אחד מכל 20 ישראלים, למשל, יענה בחיוב בביקורת הגבולות בקוסטה ריקה למשל, על השאלה אם הוא מתגורר בשטחים הכבושים או במזרח ירושלים — עניין הנחשב לעבירה על פי האמנות הבינלאומיות האוסרות על מדינה כובשת להעביר את תושביה לשטח הכבוש. רק אחד מכל 10,000 ישראלים — באם לא יסתתר מאחורי כתובת קש בתוך ישראל — יודה בתשובה לשאלת המוכס באיחד האירופי, כי הוא מייצא מוצרים מההתנחלויות. לגבי כל שאר הישראלים, התווית "מיוצר בישראל", תקלע לאמת ותמנע את החרמת תוצרתם. המיעוט הזה, בגלל מדיניותו הסרבנית, גורם לכך שאחת לשנה־שנתיים נגררת החברה הישראלית להסלמה באלימות, שעליה היא נדרשת לשלם במחיר ההגנה על הבית. רוב הישראלים מתגייסים לצבא, ורבים מתייצבים למילואים. זהו אותו רוב, שבאופן טבעי נושא גם במחיר הכלכלי של העימותים הללו. זה הרוב, שאם ימאס במציאות הנכפית עליו, יוכל להוציא אל האור את ישראל האחרת.14/8/2014
...
מסר מ״זוכרות״: GAZA 1948 \ GAZA 2014״זוכרות״ עם תחילת המתקפה האחרונה על עזה הביעה `זוכרות` את עמדתה לפיה המציאות האלימה היא תולדה ישירה של המשטר הקולוניאלי אשר כונן עצמו במעשי גזל, הרס, נישול, עקירה וכיבוש מתמשכים, תוך הפיכה של 70% מהאוכלוסייה הפלסטינית לפליטים14/8/2014
צה"ל מפיק לקחים לגבי הריגת ילדים בגדה המערביתשיחה מקומית ,חגי מטר לפעמים צריך גם לפרגן. אתמול (ראשון) חיילים הרגו את מוחמד אל-ענאתי בן ה-12, לפי דיווחים עם כדור בגב בזמן עימותים בין חיילים לזורקי אבנים. לפי אותם דיווחים, אל-ענאתי לא היה מעורב בעימותים. אבל, כאמור, לפעמים צריך לפרגן, ומתברר שגם צה"ל מפיק לקחים מטעויות העבר. הפעם, בניגוד לפעמים קודמות, דובר צה"ל לא רק הודיע מיידית על פתיחת חקירת מצ"ח בנושא אלא אף הביע צער על מותו של הילד. 14/8/2014
זהו דיוויד. חי בערד. גורש. נרצח בדרום סודןשיחה מקומית ,מורן מקמל בקיץ 2012, כמו כל קהילת הדרום סודנים, גם דיוויד גורש, במבצע שהוגדר על ידי ראש הממשלה כ"יהודי הומאני". בדצמבר האחרון התחילה לחימה ערה בבירת דרום סודן, ג`ובה. הקרבות התפשטו במוקדים נוספים וגבו קורבנות רבים. דיוויד מצא מקלט זמני במתחם של נציבות האו"ם בג`ובה. לדברי חבריו, באחד הימים כשיצא לסידורים נעצר על ידי איש ביטחון. הוא מצא בין מסמכיו של דיוויד העתק של ויזה מישראל אותה שמר למזכרת, אך מבחינת איש הביטחון זו הייתה "הוכחה" כי דיוויד תומך בקבוצת המורדים, ודיוויד הוצא להורג ביריות ברחוב. הבשורות והסיפורים המחרידים על גורל המגורשים התחילו מיד עם חזרתם לשם ב-2012. טלפונים עם קידומת של דרום סודן הפכו מבחינתי למספרי מנבאי רעות. בדצמבר, כשהלחימה התפשטה, הגיעו אלינו עוד ועוד שמות של אנשים שנרצחו, אחרים שנעדרו. 14/8/2014
מצוק איתן לסגן איתן: דוקטרינת חניבעל נחשפת במלוא היקפהאורי משגב, haaretz הנוהל המעורפל קיבל ברפיח ביטוי מלא: עושים הכל, אבל הכל, כדי להרוג את השבוי - ואז פונים לכתישה למטרות ענישה. אלו פני הטירוף הנוכחי. לשם הגענו. חייבים לדבר על זה. נוהל חניבעל פותח במקור בצבא במאה הקודמת, לא ברור בהוראה של איזה דרג, כדי "לסכל חטיפות" במרחב הלחימה מול חיזבאללה באזור שכונה "רצועת הביטחון" וסיפק בעיקר אי-ביטחון. השימוש במלה חטיפה הוא כמובן קצת מגמתי. מדובר בנפילה בשבי. הרי אנשי חמאס שנשבים ונעצרים בידי צה"ל והשב"כ לא נקראים חטופים. כך או כך, חניבעל הומצא כמענה לחולשה שמערכת הביטחון זיהתה בחברה הישראלית ובדרג המדיני: הרגישות לגורל שבויים ונעדרים ואפילו גופות חללים, ועסקאות החליפין שנולדו בעקבות הרגישות הזו. למעשה מדובר במעין פוטש קטן. הצבא לא סומך על המדינה שתדע מה לעשות במקרה של חייל שבוי, אז הוא "מסכל" את עצם קיומה של האפשרות. אבל עוד לפני רפיח, העדויות מהשטח היו ברורות: חניבעל נועד לפגוע בשובים, ובשבוי. לחסל אותם. האפשרות של החילוץ, הקלושה ממילא, הפכה לאות מתה. יורים ומפציצים מהאוויר ומפגיזים ארטילרית כדי להרוג. כלומר השבוי הופך מרגע הפעלת הנוהל לבן מוות. הוא חלק לכל דבר ועניין מהחוליה ששבתה אותו. אין הבדל. בפועל הוא הופך למחבל. לחמאסניק. אחרי שימות יהיה אפשר להלל ולהספיד ולקדש אותו (ע"ע הדר גולדין). אבל קודם חייבים לוודא שהוא מת. צריך לשים לב להיפוך היוצרות המטורף הזה. אם פעם צה"ל התגאה באתוס שלפיו לא מפקירים חייל בשדה הקרב, גם אם הוא שבוי, כיום עושים הכל כדי לחסל אותו. זה לא חניבעליזם, זה קניבליזם. צבא שמוכן להרוג את אנשיו. היו בעבר צבאות שציפו מאנשיהם לא ליפול בשבי. לבצע חרקירי, או לתקוע לעצמם כדור בראש. כאן מדובר על צעד קדימה: אפילו לא משאירים לשבוי את האופציה. מחליטים בשבילו. כל אם עברייה צריכה להבין את הסיפור הזה. הבן שלה יהיה גיבור ישראל כשיירד להילחם ברצועת עזה. יחבקו אותו, ישירו לו שירים, ישלחו לו שמפו וקציצות וביסלי ובמבה. אבל אם איתרע מזלו ליפול בשבי, יהרגו אותו. ובהחלט יהיו הסברים ודין לתת. משום שמה שקרה במסגרת שלב ב` של חניבעל גדול היה כתישה מכוונת, ללא הודעה מוקדמת, של אזור עירוני מאוכלס בצפיפות. אומדן ההרוגים כתוצאה מהכתישה עומד על 150. רובם המוחלט אזרחים. כולל הרבה מאוד נשים וילדים. מיותר לציין שלהרוגים הללו לא היו קשר או מעורבות לפעולת השבי של גולדין, גם אם ההרג שלהם היה על פי גרסת צה"ל בתוך חלון הזמן שבו טרם ידעו בוודאות שגולדין מת. זה פשע מלחמה. למעשה ההרחבה של נוהל חניבעל מייצגת כתישה למטרות ענישה. "גביית מחיר" (עוד אחד מהמינוחים החדשים שהשתרשו כאן בחודשיים האחרונים, ומזכיר באופן חשוד את המונח הדוחה "תג מחיר"). גביית מחיר מאוכלוסיה אזרחית על פעולת גרילה פרטיזנית שיצאה משטחה היא התנהלות אכזרית שמוכרת לנו מצבאות אחרים בהיסטוריה. זו לא היסטוריה רחוקה, ואין הכוונה לצבא קרתגו תחת המצביא חניבעל. 14/8/2014
...
פלסטינים, ארצה!יצחק לאור, haaretz מדינות היוצאות למלחמה משוועות ללגיטימציה מצד נתיניהן, שהרי בלעדיה עלולים השליטים לשלם ביוקר בעד גיוס מופרז של משאבים וחיי אדם. ישראל, לעומתן, יכולה לצאת למלחמה בכל פעם שהיא מחליטה. הצ`ק — דם אבות ובנים — שוב פתוח, גם אם דימינו, שאחרי מלחמת לבנון (הראשונה), מכסת הלגיטימציה אוזלת עוד בטרם "הושגו המטרות". צה"ל שוב נהנה מיוקרה, הודות למיתוסים שהוא מחדיר באופן בלבדי במאות אלפי נתיניו, הודות לרפיסות האינטליגנציה ה"שמאלית", הודות למערכת החינוך, ובעזרת תקשורת ההמונים. חוצן, לו צפה בטלוויזיית המלחמה, היה חושב שישראל ניצבת מול מעצמת ענק ולטובת לוחמיה יש לשטוף את מוחו של העם הנצור ורודף השלום. בהעדר חברה פוליטית, ואופוזיציה של ממש, שולטת בכל אי־אמונה בכל דבר זולת ציות, כלומר אמונה שצריך למצוא סיבות למלחמה, שצריך להעניק לה תמיכה "בתוקף הנסיבות" ("מה רצית שנעשה אם יורים עלינו?"); ואז מגויס גם האמון ("אני מכיר את האלוף"); לבסוף, מגויסת האמונה בנצח הסכסוך (הציונות, תרבות המערב, הקידמה; "החמאס רודף הומואים"). החברה הפוליטית נבלעה במלחמה הקולוניאלית המתמשכת ועמה נעלמו הצורך לשכנע מצד אחד, והזיכרון האופוזיציוני, מצד שני. מי נשא את תרבות ההתנגדות למלחמת לבנון? למה להרחיק עדות? מי ספר את החיסולים ואת הרג הפלסטינים בעזה לפני ירי רקטות, שדווח תמיד ברעש גדול? נשכחו אפילו האיומים של גנץ — מיום כניסתו לתפקיד — לפלוש לעזה. מי העז לקרוא תיגר על ההסתה בת השנים נגד החמאס, כאילו אין הוא נציג לגיטימי של העם הפלסטיני במלחמתו לעצמאות? את החרבת עזה הניעה ה"קופסה", שהישראלים הטובים לא מסוגלים לחשוב מחוצה לה: הפלסטינים הם פרטנר לשלום רק כשהם מדממים, גדועים וכרותי לשון. אָרצה! 14/8/2014
...
גם לא בעוד יותר כוחאליה ליבוביץ, haaretz אנשים חכמים מעטים אמרו זאת כבר לפני 47 שנים, ואנשים חכמים מעטים אומרים זאת מאז ועד היום: ממשלת ישראל אינה יכולה לשלוט בעם הפלסטיני. כל זאת בהתאם לכלל אנושי אוניוורסלי, שהתברר לאשורו במאה ה–20: אדם אחד, או קבוצת אנשים, אינם יכולים לאכוף את שלטונם לאורך זמן על ציבור גדול של בני אדם שאינם מוכנים להשלים עמו. לשאלה מהו גודל האוכלוסייה שמעליו שלטון בכפייה אינו אפשרי אין תשובה מספרית חד משמעית, אולם אין ספק שהכלל הזה תקף ביחס לציבור של מיליוני בני אדם — העם הפלסטיני, למשל.ממשלת ישראל כופה את שלטונה על מיליוני ערבים שאינם חפצים בו במשך 47 שנים. כמו כל קודמותיה פרט לאחת, שראשה נרצח, היא סבורה, שהיא יכולה להיות היוצא מן הכלל לאמת ההיסטורית הזאת, אולי כמו סין. ואולם במהלך כל אותן שנים מקבלת ישראל שורה של איתותים, מהעולם ומתוך המדינה — איתותים צבאיים, מדיניים, חברתיים וכלכליים — המצביעים על כך שסברת ממשלותיה היא סברת שווא. מי שמאמין באלוהים יכול אפילו לראות את רצף האיתותים העולים מההיסטוריה של 47 השנים האחרונות, החל בקרב כראמה בשנת 1968, כאיתות שהקב"ה שולח ברוב חסדיו לעם ישראל להזהירו בטרם תנחת עליו מכה שלא יוכל לעמוד בה, שלא טובה היא הדרך שבה הוא הולך. עוצמת אותות האזהרה הולכת וגוברת עם השנים. האות העכשווי האחרון מצלצל כעת בווליום גבוה. האות הזה הוא העובדה, שעל פי הדיווחים, בחודש האחרון הרגה ישראל בצו שליטיה כ–2,000 בני אדם, אשר לפחות שני שלישים מהם לא נשאו נשק. אלה כוללים מאות תינוקות, זקנים וזקנות, ילדות וילדים, נשים בהריון, חולים, נכים, ועלובי חיים אחרים. רובם ככולם מתו סמוך או בתוך ביתם ממש. העובדה שצה"ל אינו מתכוון להרוג אותם, ושאסונם הוא תוצאה של התקפות החמאס על ישראל ושל טקטיקת ההגנה שלו, אינה משנה את העובדה הזאת כמלוא הנימה. האזעקה ונצנוץ הנורות האדומות רק מתגברים עם הזמן, ומסר האזהרה שהם נושאים אתם חד וברור: ממשלת ישראל אינה יכולה לשלוט בעם הפלסטיני. ישראלים אינם יכולים לשבת באריאל ובהתנחלויות אחרות מעבר לקו הירוק וגם אינם יכולים לקיים גטו בעזה, הגדול מסוגו בהיסטוריה האנושית, כשהמחיר לכך הוא הצורך להרוג בתוך כמה ימים יותר מאלף בני אדם שאינם נושאי נשק. ולא מנינו עדיין את מספר ההרוגים הישראלים ולא את עשרות אלפי הפצועים ומאות אלפי הפליטים חסרי כל, שמלחמה זו וקודמותיה מותירות בעקבותיהן. האמונה שהריגת הפלסטינים בעת הזאת "מחזירה את כוח ההרתעה לישראל" ולכן תורמת לביצורה האסטרטגי, סבירה הרבה פחות מההבנה שבראייה אסטרטגית רחבה וארוכת טווח ההרג הרב הזה מגביר דווקא את הסכנה לעצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית. כל זאת גם אחרי שקוראים את אמנת החמאס במלואה. יללת סירנת האזעקה העולה מן ההיסטוריה של החודש האחרון היא גם תזכורת לשליטי ישראל — למי מהם שמוכן לא לאטום את אוזניו — שלא לעולם חוסן. 14/8/2014
...
כשהתוקף מתקרבןדפנה בירנבוים, haaretz הקלות שבה חוגים נרחבים בישראל אימצו לעצמם זהות קורבנית, אפילו בהקשר של המלחמה הנוכחית, למרות ממדי ההרס והמוות שהצבא זרע בצד הפלסטיני, מציבה בחריפות את השאלה, כיצד מתרחש היפוך תפקידים זה, שבו הצד הפוגע מכיר בזוועות שחולל, אך ממשיך לזהות את עצמו כקורבן. הסבר אפשרי לתהליך זה שם במרכז תרחישים אלטרנטיביים לזוועות שהיו זורעים "הם", אלמלא הקדים צה"ל ופגע בהם: "אם המצב היה הפוך, מה שהם היו עושים לנו!". התרחיש האלטרנטיבי אמנם לא יצא לפועל, אך האפשרות שבנסיבות כלשהן הוא היה עלול להתממש מגויסת כדי להגדיר את מהלך הדברים המתקיים בפועל כ"פעולה מונעת". זאת ועוד, מאחר שהתרחיש הווירטואלי קיים רק כספקולציה שלא התממשה, גמישותו היא אינסופית. אפשר להרחיב את ממדי הזוועה והאימה באותו תרחיש דמיוני עד לנקודה שתהלום את היקף ההרס שנגרם בפועל, ותיתן לו צידוק. כך, למשל, מצדיקים הריסת שכונות שלמות בעזה בתיאור הקטסטרופה שהיתה נגרמת בגוש דן, אלמלא יעילות מערכת כיפת ברזל. כך מקבלים את ההרג של 435 ילדים פלסטינים כבלתי נמנע, כשמדמיינים טבח נורא שהיה עלול להתבצע בקיבוצים בקרבת הגבול. אותו היגיון שולט גם בצד האחר של המשוואה: מה שישראל היתה יכולה לעשות, אך מטעמים הומניים בחרה שלא לעשות. צעדים אלה, שלא נעשו, נהפכים לראיה לרמת המוסר הגבוהה של קברניטי המדינה ואזרחיה. כך אפשר להבין, למשל, את קבלת הטקטיקה של "הקש בגג" כביטוי של התנהלות מוסרית, "לפנים משורת הדין". כך גם אפשר להבין את היקף ההתייחסות לדברים המצמררים של ד"ר מרדכי קידר על היעילות של אונס כאמצעי להרתעת מפגעים מתאבדים. הטשטוש בין המציאות לדימוי של המציאות אינו מוגבל כמובן לפוליטיקה.14/8/2014
...
המשא ומתן על ההסכם: כל האופציות סגורות צבי בראל, haaretz למרות מקרה הירי מעזה, גורלם של המגעים טרם נחרץ. אבל גם אם השקט היחסי יישמר ללא הסכם, גם ישראל וגם חמאס יכולים לצאת נפסדים. במישור הצבאי ישראל הבהירה את נחישותה להגיב בעוצמה "חסרת תקדים" על כל ירי שיגיע מן הרצועה. חמאס מצדו ממשיך להצהיר כי הוא יכול להמשיך "לעמוד איתן", ולהמשיך לשגר טילים בכל חלקי ישראל. אולם לעומת העימות שהחל את המלחמה, שהתפתח מהסיסמה "שקט תמורת שקט" ל"מלחמת המנהרות", אם תתחולל התכתשות חדשה, מטרתה תהיה חזרה לאותה נקודה שבה הופסק המו"מ בקהיר. אולם חידוש האש באופן מלא הוא רק אופציה אפשרית אחת. אופציה אחרת היא שלא יושג הסכם, אבל שני הצדדים לא יפתחו באש וישמרו על סטטוס קוו של הפסקת אש שאיננה מעוגנת בהסכם. במקרה זה חמאס יאבד את זירת המאבק המדינית, הוא לא יוכל להציג דרישות, המעברים ייפתחו רק לסיוע הומניטרי, שיקום עזה לא יתחיל, ושום הקלה בדיג בים, או ויתור בנושא האסירים לא יושגו. אולם גם ישראל עלולה להפסיד ממצב ביניים כזה. היא לא תוכל להסיר את רמת הכוננות, תושבי עוטף עזה יתקשו לחזור לבתיהם, והלחץ הבינלאומי להקל על המצור לא יתחשב בכך שאין הסכם, אלא ימשיך להכביד על ישראל. ישראל גם אינה יכולה להיות בטוחה בכך שמצרים תתמיד במדיניות סגירת מעבר רפיח, שכן מצרים כבר הבהירה כי מעבר זה הוא ענין פלסטיני-מצרי וישראל אינה צד בו. חמאס עשוי לפיכך להסכים להצבת פקחים מטעם הממשלה הפלסטינית על המעברים, ובכך לסלק את התירוץ המצרי לאי פתיחת המעבר, מבלי שהדבר יחייב הסכם עם ישראל. אופציה זאת אמנם תמנע מעבר לישראל וממנה, אבל לא תנעל את הרצועה, ובכך ייאבד הסגר את חלק חשוב מן הרלוונטיות שלו. אופציה אחרת תלויה בעמדתו של מחמוד עבאס. עבאס מייצג עכשיו את תביעותיהם של כל הפלגים הפלסטינים ולכאורה, כישלון ההסכם עלול גם להירשם לחובתו. באין הסכם, תקוותו לזחול חזרה לעזה תחת מעטה ההסכם, להציב את כוחותיו לאורך הגבול עם ישראל ולשלוט על המעברים, עלולה להתפוגג. מנגד, התנערותו מן המו"מ בטענה שחמאס הכשיל אותו – טענה שכנראה יהיו לה רגלים - תפוצץ גם את הפיוס בין פתח וחמאס, ולממשלת ההסכמה, תוצר הפיוס הזה, לא תהיה עוד משמעות פוליטית. בכך יחזור עבאס למצבו שלפני הפיוס, אבל עם משקולת אשמה נוספת על כך שהרים ידיו והתנער מן המו"מ. מנגד, אם ימשיך לנהוג כבעל הבית של המו"מ, בעיקר משום שבלעדיו מצרים לא תסכים לנהלו עם חמאס בנפרד , יהיה זה מעמד חסר תוכן, אם לא יושג הסכם. בלעדיו, כוחות הביטחון הפלסטינים לא יחזרו לעזה, שליטת הממשלה הפלסטינית ברצועה תחזור למגירת החלומות, וחמאס ימשיך להחזיק בזכות הווטו על כל תהליך מדיני, אם בכלל יטפס חזרה אל השולחן הדיונים. עבאס יימצא אז את עצמו כשבוי בסמטאות עזה עם תואר של נשיא. 14/8/2014
...
עדויות - החובש אחמד סבאח מספר על הריגתם של צלם עיתונות וחובש במהלך נסיון לפנות פצועים משכונת א-שוג`אעייההצלם - " יצאנו שלושה אמבולנסים ושני רכבים של צוותי ההגנה האזרחית. הצטרף אלינו גם צלם עיתונות בשם ח`אלד חמד. הבית הראשון שהגענו אליו היה בית של משפחת א-סרסכ, ברחוב א-נזאז. קיבלנו דיווח על הרוג וילד פצוע בבית. ירדנו מכלי-הרכב במרחק של 300-200 מטרים מהבית. אי אפשר היה להתקדם יותר עם הרכבים כלי הרכב, כי כל הרחוב היה מלא בהריסות מהבתים שהופצצו. הספקנו להתקדם רק כמה צעדים ברחוב ואז ירו עלינו טיל. הוא פגע ממש קרוב למקום שבו הייתי. הטיל פגע ישירות בצלם, ח`אלד חמד והוא נהרג במקום. אחד מהחובשים, פואד ג`אבר, בן 25, נפגע מרסיס בגב. רצנו לכיוון בית משפחת א-סרסכ כדי לתפוס שם מחסה, אבל אז נפל טיל נוסף, קרוב לבית. טיפלתי בילד שנפצע. בן ארבע בערך. הוא נפגע מרסיס ברגל. אחר כך טיפלתי בחובש פארס עפאנה, שנפגע מאבנים שעפו מהפיצוץ. לקחנו את שניהם לכיוון כלי-הרכב. כשהגענו אליהם, גילינו שגם הם נפגעו בהפצצה. שני אמבולנסים ורכב אחד של ההגנה האזרחית הושבתו. נשארנו עם אמבולנס אחד ורכב אחד של ההגנה האזרחית. נכנסנו לתוך שני כלי-הרכב עם הילד והחובש, פארס, שנפצעו. יצאנו משם לכיוון בית החולים והשארנו מאחור את ח`אלד חמד שנהרג והחובש, פואד ג`אבר, שנפצע. הגענו לבית החולים והעברנו את הנפגעים להמשך טיפול. "10/8/2014
...
נוהל קרונוסיוסי גורביץ, friendsofgeorge או: מה מוכנה ישראל לעשות כדי למנוע מסגן הדר גולדין להפוך ל”הדר” אני לא יודע אם צה”ל הרג את סגן הדר גולדין ב”נוהל חניבעל”; כלומר, אני יודע שצה”ל הפעיל את הנוהל, אבל אני לא יודע אם זו היתה סיבת מותו של גולדין. עם זאת, אני יודע שהנסיון של צה”ל למנוע את חטיפתו של גולדין הוביל למותם של עשרות, אולי אף של 120 או יותר, מתושבי רפיח שלא היו מעורבים בלחימה. ומדוע היה צה”ל מוכן לצאת לפשע מלחמה ולהפנות את כל כוח האש שלו לכיוון רפיח? בגלל החשש, אם להיות בוטה, שסגן גולדין יחרוג מאלמוניותו ויהפוך ל”הדר.” אתם יודעים, כמו “גלעד.” ההוא שמשמש עכשיו כפרשן ספורט. כמה מכותרות אתרי החדשות כבר התחילו לבצע את המהפך, וכבר התייחסו לגולדין כאל “הדר.” וברגע שזה היה קורה, ברגע שהתקשורת הישראלית היתה מתיישרת עם הצייטגייסט ומתחילה להתייחס לסגן אלמוני מגבעתי בשמו הפרטי, והיתה מתחילה לתאר אותו כ”ילד של כולנו,” היתה נחשפת שוב העובדה שישראל היא ענק פרוע, עיוור, פראי – ושחוזקו הוא כשל קורי עכביש. 7/8/2014
חזרתי לכיכר מלכי ישראלענת אבישר, ynet במלחמה הזו, כמו לפי סימן מוסכם, קמו לתחייה כל השנאות של כיכר ציון, רבין במדי הצוררים חודש קודם להירצחו. בכולם נכנסו: הידוענים, השמאלנים, הנשים, ערביי ישראל, דרוזים, בדואים. "תנו לצה"ל לנצח", "סמולנים עוכרי ישראל" ו"ימנים בריונים בורים". פוגת מוות, מחול מטורף של מכות ומהלומות מכל הכיוונים. כדי לוודא שאנחנו עוד לא יוגוסלביה המתפוררת או בדרך לפאשיזם, אני מסתכלת תמיד לראות אם הדון קישוטים, סימני הקיצון שלנו בכל צד, עוד עומדים בזירה הזאת. למזלנו, הם עוד כאן. עוד לא נהרג אף אחד מהם. יש עוד זמן לעצור את הקליע הבא. מישהו יכול בכל רגע נתון להחליט שאנחנו המטרה - כי אנחנו משהו שהוא לא. כי אנחנו לא משלו, אנחנו אפילו ממש שונים. אז אנחנו בוגדים, עמלק, כולירות, חלאות ויאללה בלגן, מכות ברחבת הבימה או ניסיון לינץ` בכיכר ציון. הפחד מלדבר הוא עצם הבסיס של הפאשיזם והלאומנות הפונדמנטליסטית. הוא האבא של החושך, כל מה שעלול להגביל את החירות. החירות היא זכותה של הנשמה לנשום, אם סופרים את מה שהיה לג`ורג` וושינגטון לומר על כך. כולנו התחלנו לפחד לומר ולהסביר את דעתנו וזו ההתחלה של הסוף של הדמוקרטיה, שכורסמה לה יחדיו מרצח רבין ועד היום, ואולי עוד קודם. 7/8/2014
לא למלחמת שלום השלטון (עמדת תראבוט)מטרת המבצע הושגה: לא, לא המטרות המעורפלות והשקריות שהציבה הממשלה. המנהרות יחזרו, גם הטילים, גם תושבי הדרום ימשיכו לחיות על הקצה. וזה יקרה כי ככל הנראה המצור והכליאה של הפלסטינים בעזה יימשכו, אולי עם קצת הקלות. מה שהושג הן מטרות המבצע שעליהן לא מספרים: התחמקות מלחץ בינלאומי להסדר מדיני, שמירת הקואליציה, הרחבת ההתנחלות, ניסוי בטכנולוגיות של מוות שיהפוך קומץ למיליונרים, וגניבת עוד כמה מיליארדים משירותים חברתיים לתקציב הביטחון.9/8/2014
הפסקת האש: ברצועה מפחדים מהבאות יותר מהלחימהעמירה הס, haaretz למרות הפסקת האש, א` נותרה אתמול (שלישי) בביתה בעזה ולא נסעה עם בן זוגה לרפיח, למחנה הפליטים שבורה. היא לא יכלה לשאת את המחשבה על הריק שתמצא שם, במקום שלוש המשפחות שחיו שם פעם, בשלושה אסבסטונים פשוטים. פצצה אחת ניחתה עליהם ביום שבת לפנות בוקר. "את ידעת ששלושת הילדים של פתחי (אבו־עיטה) שנהרגו היו גאונים? כמו אבא שלהם, כמו הדוד שלהם יעקוב, המתמטיקאי", היא שאלה אתמול, בתוך רצף ארוך של דיווחים על כל בני משפחתה שנהרגו, על עמיתתה בעבודה שנהרגה, על אלו שנפצעו, על אלו שביתם נהרס, אלו שביתם נהרס כבר פעמיים, על אלו שנקברו וגופם שלם והילדים ההרוגים שהיה צריך לאסוף את איבריהם. את חבטת הפצצה שהרגה חמישה מבני משפחתה לפני כמה ימים שמעה א` היטב. שלושה ילדים, הורים. היא מספרת, ושואלת: "אני רוצה להבין איך החיילים האלו שמחים כשהם מחבקים את הילדים שלהם, אחרי שחתכו לחתיכות את הילדים שלנו. אני לא מבינה איך החייל מחבק את ילדיו והוא השמיד משפחות". "אתם גידלתם אצלנו דור מלא זעם ושנאה", אמרה, "אתם חושבים שזהו דור שיפחד אחרי המלחמה הזו? אחרי שטיל רדף אחריהם ברחוב? זהו דור שלא יודע מהו פחד". ס`, בן זוגה, ביקר אתמול בבית המשפחה בשבורה ובשבעה בתי אבלים בשכונה. הוא מקמץ בדבריו. "אנשים נכנסים לכל בית אבלים לחמש דקות, לוחצים ידיים, כל אחד מונה את ההרוגים שהוא מכיר, וממהר לבתי האבלים האחרים". ר` ממשיך: "זה מה שבא עלינו. מחמאס ומהישראלים גם יחד. למרות רצונך, ייהרס ביתך. למרות רצונך, תמות. שאלו אותי עיתונאים - אז אתם עומדים איתן? ועניתי: `על איזו עמידה איתנה אתם מדברים? עומדים על דם ילדינו, על הריסות בתינו? זוהי העמידה האיתנה?`". למרות הפסקת האש, א` נותרה אתמול (שלישי) בביתה בעזה ולא נסעה עם בן זוגה לרפיח, למחנה הפליטים שבורה. היא לא יכלה לשאת את המחשבה על הריק שתמצא שם, במקום שלוש המשפחות שחיו שם פעם, בשלושה אסבסטונים פשוטים. פצצה אחת ניחתה עליהם ביום שבת לפנות בוקר. "את ידעת ששלושת הילדים של פתחי (אבו־עיטה) שנהרגו היו גאונים? כמו אבא שלהם, כמו הדוד שלהם יעקוב, המתמטיקאי", היא שאלה אתמול, בתוך רצף ארוך של דיווחים על כל בני משפחתה שנהרגו, על עמיתתה בעבודה שנהרגה, על אלו שנפצעו, על אלו שביתם נהרס, אלו שביתם נהרס כבר פעמיים, על אלו שנקברו וגופם שלם והילדים ההרוגים שהיה צריך לאסוף את איבריהם. את חבטת הפצצה שהרגה חמישה מבני משפחתה לפני כמה ימים שמעה א` היטב. שלושה ילדים, הורים. היא מספרת, ושואלת: "אני רוצה להבין איך החיילים האלו שמחים כשהם מחבקים את הילדים שלהם, אחרי שחתכו לחתיכות את הילדים שלנו. אני לא מבינה איך החייל מחבק את ילדיו והוא השמיד משפחות". "אתם גידלתם אצלנו דור מלא זעם ושנאה", אמרה, "אתם חושבים שזהו דור שיפחד אחרי המלחמה הזו? אחרי שטיל רדף אחריהם ברחוב? זהו דור שלא יודע מהו פחד". ס`, בן זוגה, ביקר אתמול בבית המשפחה בשבורה ובשבעה בתי אבלים בשכונה. הוא מקמץ בדבריו. "אנשים נכנסים לכל בית אבלים לחמש דקות, לוחצים ידיים, כל אחד מונה את ההרוגים שהוא מכיר, וממהר לבתי האבלים האחרים". ב` חזרה אתמול מבית המשפחה בשבורה אל ביתה בג`נינה, ברפיח, ומיד שבה לשבורה עם הילדים, מבוהלת. הבית המטופח שלה עומד, ברוך השם, על תלו, שלם. אבל לבית השכן חדר טיל מל"ט, והוא לא התפוצץ. "מה קורה עכשיו? הוא אמור להתפוצץ? יש מי שיפרק אותו? ויש עוד המון טילים כאלו, שלא התפוצצו. בכל הרצועה. מה לעשות?", היא שואלת את אחותה - ולא מקבלת תשובה. ב–08:01, עם כניסת הפסקת האש לתוקף, נסע ר` אל שכונתו שבסמוך לגבול. "היתה שכונה", הוא אומר. בהפוגת אש קצרה ראשונה, כמה ימים אחרי שנאלצו להימלט מהבית, הוא גילה בית חצי הרוס, ותכולתו שרופה, מעלה עשן ובכמה מקומות להבות עוד מלחכות רגל של שולחן עץ או שטיח. כשמיהר אתמול לשכונה, גילה שהבית הוא כבר תל חורבות. בין לבין, פצצה הוטלה עליו. "הכל הלך. כל התעודות, הדרכון, הכל מתחת להריסות. כל השכונה כך. מעט הבתים שנשארו עומדים במקרה - אנו לא מכירים אותם. בין כל ההריסות יש בית שחצי עומד חצי קורס, ואנו שואלים: של מי הבית הזה?", משחזר ר`. "הכי כואב לי הלב על הגן שלנו, כל עצי הפרי ששתלתי", הוא מוסיף. "עץ הלימון, שחור ויבש, נראה כאילו עשר שנים לא השקו אותו. כשראיתי את הגן בכיתי. 7/8/2014
...
זכרונות משכונה מחוקה ברפיחעמירה הס, haaretz את משפחות ניראב, מנראווי ואבו עיטה הכרתי כשגרתי באסבסטון במחנה הפליטים שבורה ברפיח. השבוע נקטלו 14 מהם, בני 4 עד 60, בהפצצת צה"ל. 1. בשלוש בבוקר אתמול הטיל טייס מחיל האוויר פצצה על שכונה בלב מחנה הפליטים שבורה ברפיח. 2. הפצצה הרסה שלושה בתי אסבסט (כמה חדרים, מטבח ושירותים סביב חצר, המקורים בתקרת אסבסט). 3. הפצצה הרסה שלוש משפחות וקטלה שמונה בני אדם, בהם שישה ילדים. אבראהים מנראווי, בן 55; ארווא ניראב, בת 40, ושלוש מבנותיה: דוחא, בת 15, אבתיסאם בת 12, עולא בן 4; אבראהים אבו עיטה, בן 11 ואחיו אחמד, בן 8 ומוחמד בן 4. האב פתחי אבו עיטה נפצע קשה. 5. לפני כמה ימים פצצה ישראלית או טיל קטל/ה את אחותם של יעקוב ופתחי אבו עיטה במקום מגוריה בעזה. שכחתי לשאול מה היה שמה. 6. שלשום קטלה פצצה אחרת את קרובי משפחת ניראב בעזה: אחמד ניראב, כבן 60, אשתו סוהילא, כבת 40, ושלושת ילדיהם, שנולדו לאחר טיפולי פוריות ממושכים: מוחמד, מחמוד ומואמן. 16. בשלוש הטיל טייס ישראלי פצצה (אמריקאית?) על שלושה בתי אסבסט של קרוביהם וחבריהם, פליטים כמוהם מהכפר בריר, במרחק ארבעה־חמישה מטרים מהם. 7/8/2014
...
ואולי טעינו?יעלה רענן, haaretz פתאום פרץ לבתינו שיטפון נורא של מומחים לרגע. תחילה הופיעו הגנרלים, שהסבירו איך ניתן לחדור ולתמרן, לנתק ולבתק, לבתר ולכתר, לסכל ולחסל, ואף לרסק ולשטח; איך לגלות איפוק ודבקות במשימה, איך לתקוף באופן מבוקר ולהיכנס באמא שלהם. אחריהם באו הדוברים, שהודיעו כי כל המטרות הושגו ומושגות, וחובה להישמע להוראות; המומחים לערבים, שהסבירו איך ניתן להבין את הערבים, אם בכלל; והפוליטיקאים, שהדגישו כי יש לתת לצה"ל לנצח, ועלינו להתאחד סביבו כולנו. היו גם מומחים לדיפלומטיה, שהראו איך ניתן להצדיק וכיצד כדאי ללחוץ, מומחים לתקשורת שהסבירו איך להסביר והטעימו כי אין קושי לשווק, ומומחים למשפט, שטענו כי ניתן להתאים הכל למשפט הבינלאומי. המומחים לכלכלה גרסו שהמחיר לא נורא, וכי ניתן יהיה לפצות את הנפגעים במהירות וביעילות, והמומחים לילדים קבעו מה ניתן להסביר לילדים בשפה פשוטה, ומה ראוי להסתיר מהם. ובתוך כל ים הדברת הזאת, הרשמית והאחרת, מתברר שאיש לא הסביר שבעצם חזינו בקריסה נוראה, קולוסאלית, של מערכת השליטה הישראלית. יש לנו כיפת ברזל וטילים שמתבייתים, יש לנו צבא גדול וחכם וחיל אוויר מעולה ושב"כ מופלא, ושום דבר בעצם לא מצליח. לא אלפי טונות של פצצות, לא הפגזה של 4,000 מטרות ולא 5,000 גיחות. לא איפוק ולא פראות, ולא עוד ועוד ועוד מאותו הדבר. לא החרבת שכונות, ולא ניתוק מים והריסת תחנות חשמל. לא פיצוץ מנהרות, לא הרס עשרות בתי בכירים ולא סיכול הזוטרים, לא בטישה ולא כתישה, לא דיפלומטיה ואפילו לא עשרה שרי חוץ מתווכים. לא לבלוע ולא להקיא. כלום. אל מול ההרג הנורא והחורבן האיום, באלף שעות אולפן, עדיין לא נשאלה השאלה, איך הגענו עד הלום, ולמה, ומה התוחלת בכל זה. שום מומחה מעדר המומחים לא שואל: אולי טעינו?7/8/2014
...
אחי הישראלים, אחי הפלסטיניםתאבת אבו ראס, haaretz ימים קשים עוברים עלי, והם מטלטלים אותי רגשית. מדינתי, ישראל, נלחמת בבני עמי הפלסטינים, ועלי לשתוק. עלי לנצור ולעצור את ההזדהות והכאב שלי בגבול הלא קיים של הקו הירוק. אני חצי עזתי. משפחת אמי גורשה ב–1948 מהכפר הרביא בדרום, קיבוץ זיקים וקיבוץ כרמיה היום, ובני המשפחה נהפכו לפליטים בג`באליה, שג`עיה ואלמגאזי. במשך יותר מעשר שנים לא איפשרה לי ישראל לבקר את דודתי הזקנה בעזה. המדינה, שדאגתה נתונה לכל יהודי העולם, שקראה "שלח את עמי" לברית המועצות בשנות ה–70, מצפה שאעצור את כאבי במחסום ארז. לכאב ולאהבה אין גבולות גיאוגרפיים. לפני חודשיים דודתי מתה. תודה לך מדינתי, ישראל, שהרשית לי, האזרח הפלסטיני שלך, להשתתף בהלוויה שלה, שנערכה במחנה הפליטים אלמגאזי. אני, הפלסטיני אזרח מדינת ישראל, עשיתי את כל הדרוש כדי להתקבל לחברה הישראלית. למדתי את השפה העברית על בוריה ואת התרבות היהודית ושורשיה. שיננתי את פרקי אבות ולא פסחתי על שיר השירים. כשהייתי ילד הנפתי את דגל ישראל ושרתי את "התקוה". כשבגרתי הצטרפתי למשלחת לפולין והגעתי עד אושוויץ כדי להתחבר להיסטוריה ולכאב היהודי. כל זה לא עזר לי. אני הוא האחר. אני, הפלסטיני אזרח המדינה, מוכן ורוצה לחלוק את הארץ הזאת. אני מאמין שאפשר לבנות חברה משותפת ועתיד משותף לשני העמים כאן. אך בדיוק כמו אזרחי ישראל היהודים, אני כואב את כאב עמי ואת כאב משפחתי בצד השני של הגבול. לכן אני מפגין נגד המלחמה, שפוגעת בי ובאזרחים היהודים. אני אדם בן חורין, המחפש את השלום והשוויון במולדתו. ישראל היא גם מדינתי ואלחם על עתידה, על עתידי, ועל העתיד המשותף של כולנו. אני, הפלסטיני אזרח המדינה, מוכן ורוצה לחלוק את הארץ הזאת. אני מאמין שאפשר לבנות חברה משותפת ועתיד משותף לשני העמים כאן. אך בדיוק כמו אזרחי ישראל היהודים, אני כואב את כאב עמי ואת כאב משפחתי בצד השני של הגבול. לכן אני מפגין נגד המלחמה, שפוגעת בי ובאזרחים היהודים. אני אדם בן חורין, המחפש את השלום והשוויון במולדתו. ישראל היא גם מדינתי ואלחם על עתידה, על עתידי, ועל העתיד המשותף של כולנו. 7/8/2014
...
אין מנצחים בעזה, אבל יש מפסידה: הדמוקרטיה הישראליתעקיבא אלדר, al-monitor עיתונאי שמסתובב עם מאבטחים, חברת כנסת ערבייה שהורחקה מהמליאה, והביקורת שהושתקה באלימות – הדמוקרטיה ספגה מכה במבצע צוק איתן. רוב עצום של הציבור היהודי בישראל (87 אחוז לפי סקר ערוץ 10) תמך בשבוע שעבר [28 ביולי] בהמשך הלחימה. חמאס רשאי לזקוף לזכותו אוטם מדאיג בלב היהודי-ישראלי. הזדהות עם כאבם של אזרחי עזה וקולות מחאה נגד הרג ילדים ונשים, נתקלו בשבועות האחרונים בתגובות של שנאה ואף במעשי אלימות. פלסטינים אזרחי ישראל שביקשו למחות נגד המלחמה נעצרו בהמוניהם. לפי בדיקה שערך חבר הכנסת אחמד טיבי, מספרם הגיע ל-680 איש, לא כולל מאות מפגינים מירושלים המזרחית. בשיחה עם אל-מוניטור אמר טיבי שהמעצרים ההמוניים נועדו להרתיע את הציבור הערבי מלהשמיע את קולו. הפטריוטיות של אתר החדשות וואלה תחת הסיסמה ״קודם כל ישראלי״ לא עזרה לכתבת שלהם, אשר נעצרה גם היא בידי השוטרים, בעת שסיקרה את הפגנת השמאל בכיכר רבין. המשטרה גם אינה מצליחה להבטיח את שלומם של אזרחי ישראל הערבים מפני מעשי אלימות של כנופיות גזעניות.7/8/2014
תושבי עזה חוששים שהפסקת האש תקרוס שוב; 23 בני אדם נהרגו אתמולwriters, haaretz בשעות הערב, כשהידיעות על הפסקת האש נשמעו מוצקות, דיווחה סוכנות הידיעות "מען" על שני ילדים ממשפחת עווידה, שנהרגו בהפצצה ישראלית על ביתם בשכונת בראזיל ברפיח, בשעה ששיחקו על הגג. ההרוגים הם מוחמד, בן 12, ואחותו אמל, בת חמש. בכך עלה ל-23 מספר ההרוגים הפלסטינים אתמול - רובם נהרגו בהפגזות ובהפצצות שונות בשעות הלילה והבוקר המוקדמות. ב-10:07 - שבע דקות לאחר שנכנסה לתוקפה ההפוגה - פגע טיל בבית משפחת בכרי במחנה הפליטים א-שאטי מצפון לעזה. הבית קרס, אסיל בת הארבע נהרגה ועוד כ-30 בני משפחה נפצעו. 32 גופות חולצו מבין ההריסות ברצועה בעת ההפוגה; צה"ל הפציץ בית במחנה א-שאטי לאחר שנכנסה לתוקפה. 1,865 פלסטינים נהרגו מאז תחילת הלחימה. 7/8/2014
...
הנזק לתשתיות ולמבנים בעזה מוערך בחמישה מיליארד דולרג`קי חורי, haaretz לפי הנתונים של משרד הכלכלה הפלסטיני במהלך ימי הלחימה נהרסו כליל 10 אלף יחידות דיור ועוד 30 אלף יחידות נפגעו חלקית. עיקר ההרס נגרם בשכונת שג`עיה ובעירה בית חאנון. לפי הנתונים נהרסו 60% מהבתים בשג`אעיה, בה גרים כ-110 אלף בני אדם. בית חאנון מוגדרת לדברי הפלסטינים כאזור מוכה אסון, שם תשתיות המים והחשמל נהרסו כליל בנוסף להרס המבנים. מלבד הפגיעה ברכוש הפרטי, נהרסו בעזה עשרות בנייני ממשל, משרדים ותחנות משטרה. כמו כן, נפגעו כ-140 מסגדים מתוכם 60 נהרסו לחלוטין. עלות הפעלתה מחדש של תחנת הכוח שנפגעה במהלך ימי "צוק איתן" נאמדת בכ-25 מיליון דולר. הנזק למבנים מוערך בכ 5 מיליארד $ ומתייחס לעלות שיקום המבנים ובנייתם מחדש, והוא אינו כולל את הנזק שנגרם לרכוש כמו רהיטים או מכוניות. שר העבודה הפלסטיני הוסיף כי סכום זה צפוי לעלות בעקבות המשך הירי וההפגזות מצד ישראל. 7/8/2014
...
האם נתניהו ניצח?ספי רכלבסקי, haaretz לנתניהו נרטיב, סיפור פשוט, שבו הוא מאמין ובהנחלתו לישראלים הוא מתמקד: ״הערבים, הפלסטינים והמוסלמים רעים. הם רוצים להרוג אותנו באכזריות. אסור לעשות עימם הסכם. אסור לתת להם שטח, כי הם ינצלו אותו נגדנו. השמאל שכח מה זה להיות יהודי, המפתח הוא שהעם יבין זאת״. רוב מעשי נתניהו לשינוי בתקשורת, במשפט ובמשטר, נועדו להשלטת הסיפור הזה. בינתיים נראה שהוא מצליח. כשכלת פרס ישראל גילה אלמגור נאלצת להתבצר בביתה רק משום שהסתייגה משריפת נער ערבי חי; כשאש הנגרש מופנית במתכוון לגיבורי המרכז, מיצחק רבין ועד אמנון אברמוביץ׳; כשבסקרים רוב גדול מימין לנתניהו; כשהרב המשפיע בארץ, הרב דב ליאור — אותו כינה נתניהו ״הסיירת שמובילה את עם ישראל״ — מצווה להשמיד את עזה כולה, כשאת ההרס של 20 אלף בניינים מצדיק נתניהו בדיבורים על דרזדן, וכשנראה שבעיני רוב הציבור אנו ״רכים״ מדי — מטרות מלחמת עזה, מלחמת שלושת בני הישיבה שנרצחו, הושגו. תודעת רוב הישראלים נראית כמי שנחטפה ונשבתה בידי ישות פשיסטית־דתית־משיחית־גזענית. נראה שסיפורו של נתניהו ניצח. לשם השלטת הסיפור מחפש ראש הממשלה נקודות ארכימדיות שיפוצצו תהליכי שלום כוזבים בעיניו, כשהישראלים יאשימו בפיצוץ את הערבים הרעים. כך פעל נתניהו לאחר רצח רבין לפיצוץ הסכם אוסלו ב`, דרך אי־קיום הפעימות השנייה והשלישית. לא בכדי סיסמת החמאס המנצחת היתה: שבע שנות מו״מ, כלום; ארבע שנות התנגדות — הכל. כך העלה את דרישת ״המדינה היהודית״, ביודעו — כפי שהעיד צבי האוזר — שהדבר יפוצץ את המגעים עם הפלסטינים; לכן התמקד באי־קיום הפעימה הרביעית לשחרור 24 עצירים קשישים לידי אבו־מאזן; לכן קיבל עם רצח שלושת בני הישיבה את הצעת הרב ליאור־סטרוק־בנט להפר את ההסכם עם חמאס ולעצור את אסירי פרשת שליט, דבר שהצית את השגעת שהובילה למלחמה, שהוכיחה את טענתו על ״הרוע הערבי״ שאסור לתת לו דבר. 7/8/2014
...
ספרד הקפיאה באופן זמני את מכירת הנשק לישראל בעקבות הלחימה בעזה מוקדם יותר הודיעה בריטניה על בחינה מחדש של כל רשיונות הייצוא הביטחוני לישראל. ברק רביד, haaretz ממשלת ספרד החליטה להקפיא באופן זמני את כל מכירות הנשק והטכנולוגיה הצבאית לישראל לאור הלחימה ברצועת עזה, כך דיווח אמש (שני) העיתון הספרדי אל-פאיס. זוהי המדינה השנייה באירופה שמודיעה על סנקציות בנושא מכירת נשק לישראל ביממה האחרונה, אחרי שבריטניה הודיעה על בחינה מחדש של כל רשיונות הייצוא הביטחוני לישראל. בכירים ספרדים: המהלך הוא בבחינת מסר מדיני לישראל 7/8/2014
...
ג`ימי קרטר: "ארה"ב צריכה להכיר בחמאס"יצחק בן-חורין, ynet נשיא ארצות הברית לשעבר ג`ימי קרטר שב ותוקף את ישראל. במאמר שפרסם ובראיונות לתקשורת האמריקנית קרא קרטר לממשל האמריקני להכיר בחמאס כ"שחקן פוליטי", והאשים את ישראל בפעילות הרסנית ברצועת עזה. אין זו הפעם הראשונה שקרטר בן ה-89 תומך בהכרה בחמאס, המוגדר בחוק האמריקני כארגון טרור. גם אחרי מבצע "עופרת יצוקה" ב-2009 הביע קרטר תמיכה בהכרה ב"זרוע המדינית של החמאס". הוא הגיע לעזה והבטיח לפעול לשחרור גלעד שליט, והחמאס ניצל את הנשיא לשעבר למסע יחצ"ני. הפעם פרסם קרטר מאמר באתר "פוריין פוליסי" יחד עם נשיאת אירלנד לשעבר מרי רובינסון, שגם היא לא ידידה של ישראל. השניים הכירו בעובדה שחמאס תקף אזרחים ישראלים "בלא הבחנה", אך הביקורת שלהם התמקדה בישראל שיצרה "קטסטרופה הומניטרית ברצועת עזה". "אין שום הצדקה אנושית או משפטית לדרך שבה צה"ל ניהל את המלחמה הזו. הישראלים השתמשו בפצצות, טילים וארטילריה כדי לכתוש חלק גדול מעזה, כולל אלפי בתים, בתי ספר ובתי חולים", נכתב במאמר המשותף.7/8/2014
פגישה מתחת לאדמהאורי אבנרי, on-the-left-side התקשורת הישראלית כנועה עכשיו לגמרי. אין דיווח בלתי-תלוי. ל"כתבים הצבאיים" לא ניתן להיכנס לרצועה כדי לראות במו עיניהם מה קורה. ניתן להם להיכנס רק בסיורים מודרכים בקפידה. הם חוזרים כתוכיים על הודעות דובר-צה"ל, ומעמידים פנים שזוהי תובנתם העצמאית. עדר גדול של "לשעברים", אלופים ודומיהם, מגויסים כפרשנים, וכולם אומרים בדיוק את אותו הדבר, ואף משתמשים באותן המלים. לציבור אין ברירה אלא לבלוע את כל התעמולה הגסה הזאת כאילו הייתה אמת לאמיתה. הקול הקטן של "הארץ", עם קומץ פרשנים כמו גדעון לוי ועמירה הס, טובע בקקופוניה מחרישת-האוזניים. יש דרך אחת להימלט משטיפת-מוח זו: לצפות ולהקשיב לכל הצדדים. אני משלטט כל הזמן בין הטלוויזיה הישראלית ובין אלג`זירה (באנגלית ובעיקר בערבית). כך אני רואה שתי מלחמות שונות, המתרחשות באותו הזמן בשני עולמות שונים. בעיני הצופים בתחנות הישראליות, חמאס הוא התגלמות האכזריות, השפלות והרוע. אנחנו לוחמים ב"מחבלים". אנחנו מפציצים "מטרות-טרור" (כמו בית משפחתו של איסמעיל הניה). לוחמי חמאס לעולם אינם נסוגים, הם תמיד "בורחים". מפקדיהם אינם פועלים מתוך חמ"לים מוגנים, הם "מתחבאים". הם מחביאים את הנשק במסגדים, בבתי-ספר ובבתי-חולים (כפי שאנחנו החבאנו את ה"סליקים" שלנו בימי המנדט). המנהרות הן, כמובן, "מנהרות טרור". חמאס משתמש באופן ציני באוכלוסייה האזרחית כב"מגן אנושי" (כפי שווינסטון צ`רצ`יל השתמש באוכלוסיית לונדון). בתי-הספר ובתי-החולים ברצועה לא נפגעו על-ידי פצצות ישראליות, חלילה, אלא על-ידי טילים של חמאס שתעו באופן מסתורי בדרך. וכן הלאה. בעיניים ערביות, הדברים נראית קצת אחרת. חמאס היא תנועה פטריוטית, הלוחמת באומץ-לב מפליא נגד כוח חזק לאין-ערוך. אנשי חמאס אינם כוח זר שהשתלט על אוכלוסייה סובלת – הם הבנים של אותה אוכלוסייה עצמה, בני המשפחות הנהרגות עכשיו בהמוניהן. הם גדלו בבתים הנחרבים עכשיו. האימהות שלהם, אחיהם ואחיותיהם הם המצטופפים עכשיו בבנייני אונר"א, בלי מים וחשמל, חסרי כל, חוץ מהבגדים שעל גופם.3/8/2014
עדות מעזה: הפחד האיום מפני ההפצצות שבעקבותיו נמלטתי עם ילדי מבית חאנוןסוהיר שבאת, hagada המצב הפך יותר ויותר קשה. הפצצות וירי ממטוסים והפגזות מהיבשה ומהים. באזור שלנו הופצצו כמה בתים ואנשים נהרגו ונפצעו. אני כבר לא מצליחה לעקוב אחרי כל השמות של הנפגעים. אני מרגישה שהזיכרון שלי משתבש. מאז תחילת המלחמה אני לא מצליחה ממש לישון. בלילה שעבר לא הצלחתי לעצום עיניים אפילו לא לרגע אחד. הילדים צועקים ובוכים מפחד כל הזמן. הם נאחזים בי חזק. מאוד מלחיץ אותי לראותם אותם ככה. אני לא יכולה לעשות כדי להרגיע אותם ואני מרגישה שאני עלולה לאבד אותם בכל רגע. אני בוכה בשקט כדי שלא ישימו לב. קרע לי את הלב איך הבן שלי עבד א-רחמאן, שעדיין לא התחיל לדבר הגיב כשהוא ראה אותי בוכה: הוא שם את הראש שלו על החזה שלי ונישק אותי כמה פעמים בפנים כאילו הוא מנסה להרגיע אותי. חשבתי לעצמי במה אשמים הילדים שלי? אני לא רוצה להישאר בבית ולחכות עד שייפול טיל על הראש שלנו ונהפוך לחלקי גופות. ההחלטה הייתה קשה. היום החלטנו לעזוב.3/8/2014
הסיפור בעזה לא התחיל לפני עשר דקות שלמה זנד, mekomit מי שמקשיב לפוליטיקאים בישראל עשוי לחשוב שהמלחמה התחילה בגלל ירי טילים. הוא יפספס ואת העובדה שהעקורים שבורחים מבתיהם בעזה כבר ברחו מבתים אחרים ב-1948. כאשר רועמות המוזות שותקים התותחים. משפט כמובן הפוך ומאוד לא מדויק. המוזות התקשורתיות רועמות הרבה יותר כאשר התותחים, המטוסים, והמסוקים רועשים ויורקים אש. ערוצי הטלוויזיה בישראל ובעולם, על העיתונאים, הפרשנים והשדרנים שלהם, מדווחים בהתרגשות על הדם שנשפך בעוד שלמעט מאוד מהם ממש אכפת. רוב הצופים והמאזינים לא שונים מהם, גם לא מנהיגי העולם המערבי. הרבה יותר קל לבכות על אסונות קודמים מאשר לפתוח עיניים פעורות לרווחה מול הטרגדיות של ההווה. בישראל העם לא רוצה לחיות עם עזה, הוא רק רוצה את הגולן. ישראל עזבה את עזה, כל מבוקשה היה שיתנו לה להתנחל בשקט ב"יהודה ובשומרון" שלה (רק שהאויב האכזר לא מתיר לה לעשות זאת). בישראל העם מתפלל להשמיד את כל החמאס ותומכיו (והרעים באמת מצרפים אליהם גם את אלה שיהפכו לתומכיו עם התבגרותם). בינתיים העם רק מייחל לבצר את זהותה היהודית של המדינה (כאשר רבע מאזרחיה אינו מוגדר יהודי ולפיכך המדינה כלל אינה שלו). "אין מדינה נורמלית בעולם שיכולה להסכין שיטילו עליה טילים", טען ראש ממשלת ישראל בראשית המלחמה, והוא צדק לחלוטין. אך צריך היה גם להזכיר לו שאין מדינה נורמלית בעולם שעיר בירתה, שהיא גם בירת העם היהודי, מאוכלסת בשליש תושבים נטולי ריבונות עצמית וחסרי זכויות דמוקרטיות. גם אין הרבה מדינות המסרבות בעקשנות, במשך שנים רבות, לקבוע את גבולותיהן הסופיים. ואולי יש איזשהו קשר בין כל הדברים ה"לא נורמליים" האלה? בנימין נתניהו, הקוזק הנגזל מהווילה בקיסריה, שבנדיבותו היהודית מייחל שלכל ישראלי תהיה וילה ב"יהודה ושומרון", זעק מזועזע: "הם בנו מנהרות נגדנו בעזה התחתית, במקום לבנות לעצמם בתי ספר, בתי חולים ובתי מלון", וזו הייתה סיבה טובה נוספת למלחמה נגדם. כאילו שאוכלוסייה בשמורה דחוסת תושבים הנתונה זה שנים במצור, מנותקת לחלוטין מהעולם, ושנאסר עליה לבנות נמל תעופה ולא נמל ימי, אמורה להמשיך ולהשקיע בנדל"ן ולא במחילות עפר.3/8/2014
מעזה: מעדיף למות בכבוד מאשר להסכים לחיות בכלא פתוחמוחמד סולימאן-ג`אסט ויז`ן, mekomit מאסנו במלחמה, שבענו משפיכות הדמים, אבל אנחנו לכודים, כשאפשרויות הבחירה שלנו הן בין מוות מהפצצות לבין מוות מהמצור. אם הפלסטינים יפסיקו את התנגדותם, ישראל לא תפסיק לכבוש. תמיד יש הפגזה במרחק, אבל מרחק הוא דבר יחסי. ההפגזה יכולה להיות כה קרובה עד שחלונות ביתך יתנפצו בזמן שתצרח במלוא גרונך. רק אז תתפוס שרק כפסע היה בינך ובין המוות. אבל אין ספק שמישהו אחר נהרג. הדבר עלול לקרות מספר רב של פעמים ביום עד שתכריח את עצמך לישון בפינה הבטוחה והאפלה של ביתך לקול הפגזים והטילים, בתקווה שאף אחד מאלה לא ימצא את דרכו אליך. "איננו מכוונים אל יעדים אזרחיים", אומרת לנו ישראל. "אתם פשוט משקרים" – זו צריכה להיות תשובתו של כל אדם שפוי לטענה זו שהיא במקרה הטוב חסרת יסוד. ישראל כן מכוונת אל אזרחים עם כלי הנשק המשוכללים והמדויקים מאד שלה, ומשום כך נהרגו כבר למעלה מאלף איש בעזה עד כה, 80 אחוזים מהם אזרחים, לפי ארגוני זכויות אדם. יותר ממאתיים ילדים נהרגו, חלק נשרפו, ראשיהם של אחרים נערפו וגופיהם של רבים רוטשו. 3/8/2014
המוני משפחות מוצאות מחסה במסדרונות בין חדר המיון לחדר המתיםסאמר בדאווי, mekomit כל אחד ברח משכונה אחרת, וכולם מתכנסים בצפיפות בבית החולים אל-שיפא, המקום היחיד בו הם מקווים שיוכלו להינצל מההפצצות. אף אחד לא יודע אם יוכל לשוב לביתו כשהכל ייגמר. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-19 ביולי תפסו רפיק איברהים ואשתו את ארבע בנותיהם והתחילו לרוץ. השכונה שלהם, שג`עיה, הופגזה בירי ארטילרי כבד באותו יום, ולא הייתה להם ברירה אלא לברוח. אבל מה שראו כשיצאו מהבית גרם להם לקפוא במקום. "בעודנו רצים החוצה פתאום ראינו את בן השכן, שוכב על הכביש ללא רוח חיים", מספר איברהים, בן 47. "היינו כל כך מזועזעים שלא יכולנו לזוז". ואז נחת הפגז הבא. בתוך החושך שירד על השכונה רצו בני המשפחה בעקבות משפחות אחרות שנמלטו ממנה, בלי לדעת לאן, בחיפוש אחר מקום מקלט. המקום שמצאו היה בית החולים המרכזי של העיר עזה, אל-שיפא, שעד שלב זה ב"מלחמה" (כפי שאיברהים קרא לזה) נחסכו ממנו ההתקפות שפקדו מקלטים אחרים כמו בתי הספר של האו"ם. כשפגשתי את איברהים אתמול (שבת) הוא ומשפחתו היו בבית החולים כבר 12 ימים והם לא התכוונו לעזוב בעתיד הנראה לעין. "המקום הזה הוא הסיכוי הטוב ביותר שלנו לשרוד", אמר לי.3/8/2014
10 הרוגים בפגיעת בית ספר של אונר"א ליד רפיחכתבי "הארץ", haaretz הבוקר (03.08) נהרגו 17 פלסטינים בתקיפות צה"ל ברצועה, ומספר ההרוגים מתחילת המבצע עלה ל-1,730. 3/8/2014
...
עמירה הס, haaretz אחרי יותר מיממה של הפצצות ישראליות אוויריות בתדירות ממוצעת של כחמש לשעה, וירי ארטילרי צפוף על רפיח, נאלצו המוסדות הרפואיים בעיר לאחסן גופות הרוגים במחסני קירור של ירקות ופירות. הם נאלצו לעשות זאת גם בגלל המספר הגבוה של ההרוגים וגם בגלל פינוי בית החולים יוסף א־נג`אר, לאחר שההפצצות וההפגזות סיכנו את חיי הפצועים והצוותים הרפואיים שבו. בעקבות ההפצצות התכופות, גם על בתי קברות ומסעות לוויה, לא העזו תושבי רפיח לקבור את מתיהם הרבים. קריסת הפסקת האש שלשום, כשעתיים לאחר שהחלה, זעזעה את כל תושבי הרצועה. תושבי רפיח דיווחו שהם נקלעו למלכודת אש שלא ידעו קודם: צה"ל הפגיז והפציץ בתים על יושביהם ללא כל אבחנה, וכשניסו להימלט מהבתים הפגזים והפצצות השיגו אותם ברחובות, גם כן ללא אבחנה. "כל הבתים רעדו, כמו ברעידת אדמה", סיפרו תושבים ל"הארץ". "הצבא השתגע", הגדירה את המצב אחת מתושבות העיר, "הוא השתמש במטוסי אף–16, במסוקי אפאצ`י, במל"טים, בירי מתותחים ובירי מספינות קרב. רצנו והפגזים אחרינו, לא היה מקום להסתתר". כמה אלפים מבין תושבי השכונות שבשולי רפיח נמלטו למחנה הפליטים שבורה, הנחשב "מוגן" מפני פלישה קרקעית - שהכל חששו מפניה. אך אתמול, בשעה שלוש לפנות בוקר, פצצה שהטיל מטוס קרב ישראלי על כמה אסבסטונים במחנה הרגה שמונה בני אדם משלוש משפחות, בהם שלוש ילדות ושלושה ילדים, אשה וגבר כבן 50. מטוסי קרב וספינות קרב הפציצו גם שכונות במערב העיר, שבהן נהרגו לפחות 20 אזרחים, רובם ילדים. לפי המרכז הפלסטיני לזכויות אדם, ב–24 השעות שעברו בין יום שישי בעשר בבוקר לשבת בבוקר, נספרו כ–100 הפצצות מהאוויר ועוד מאות הרעשות של ירי ארטילרי, שגרמו למותם של 123 אזרחים ברפיח בלבד, בהם 30 ילדים ו–14 נשים. עוד לפי המרכז, בסך הכל נהרגו ברחבי הרצועה באותה יממה 143 פלסטינים - בהם 39 ילדים ו–16 נשים. לפחות 30 מההרוגים טרם זוהו עד אתמול בצהריים. מספר ההרוגים הלך וגדל בשבת ברחבי הרצועה. אמש הודיע משרד הבריאות בעזה שבימים שישי ושבת נהרגו ברצועה 256 פלסטינים, ועוד כ–815 נפצעו. מספר ההרוגים הכולל מתחילת המבצע הגיע לכ–1,680 בני אדם, ומספר הפצועים עבר את סף ה–9,000. בשעות הבוקר ביום שישי עוד הספיקו צוותים פלסטיניים לחלץ מבין הריסות בתים, בעיקר בכפר חוזאעה שממזרח לחאן יונס, 51 גופות - בהן 22 של אזרחים והשאר של לוחמי חמאס. במקום התנהלו קרבות לפני כשבועיים, ולפי דיווחים רוב בתי הכפר נהרסו בהפצצות3/8/2014
...
מאמר חדש בחיפה החופשית על השמאל הישראלי והטבח בעזה.יואב חיפאווי מבחינה מסויימת השמאל הישראלי המשתתף במלחמות שהוא עצמו יודע כי אינן צודקות הינו גרוע אף מהימין המתלהם המשוכנע בצדקתו. בזמן מלחמת לבנון הראשונה (1982) היה בחור חיפאי נחמד שהשתתף איתנו בהפגנות נגד המלחמה מראשיתה. לאחר מספר שבועות, כאשר נקרא למילואים, אמר כי הוא חושש ללכת לכלא ולכן יצא ללבנון. זמן קצר לאחר מכן שמענו כי נהרג במלחמה לה קרא "מלחמת שולל"... אולם, בניגוד לחבריו, הוא לא הלך שולל, הוא מת מפחד. גרועה יותר היא הנכונות להרוג חפים מפשע... כאשר אתה יודע כי ממשלת ישראל לא רק שלא עשתה דבר כדי למנוע את המלחמה אלא היא אחראית במודע ובכוונה רעה להמשך המלחמות הבלתי פוסקות, שום הצדקה של הגנה עצמית אינה עומדת. הצעד הראשון לפיתרון הוא בעמידה על העקרונות, ולא בניסיון למצוא חן בעיני המסיתים והמפגעים. כך עושים הסרבנים היושבים בכלא בשל סירובם להתגייס לצבא הכיבוש. 3/8/2014
יפים ופסיכופתים. זה מה שאנחנורוגל אלפר, haaretz המכנה המשותף של החברה הישראלית על כל פלגיה בימים אלה הוא היסטריה. ההיסטריה מפני השמאל הבוגדני שמשתף פעולה עם האויב, ומפר את האחדות המקודשת. ההיסטריה מפני האחדות המקודשת, המחניקה כל ביקורת. ההיסטריה מפני חמאס שמאיים לכלותנו ואנשיו אינם אלא חיות טרף מחופשות לבני אנוש. ההיסטריה מפני הפשיסטים הבריוניים שמחריבים את הדמוקרטיה, ומפני האלימות וההסתה ברשתות החברתיות. ההיסטריה מפני הטבח שמבצע צה"ל בעזה, באמצעות טייסים שאינם אלא חיות טרף מחופשות לבני אנוש. היסטריית המנהרות, על רבדיה הקמאיים, הכוללים בעתה מפני יצורים שטניים המגיחים מבטן האדמה. ההיסטריה, ההולכת וגוברת, מפני חוסר היכולת להכריע את חמאס, אובדן כושר ההרתעה, תחושת האין־אונים מולו. ההיסטריה מפני "חוסר הרציונליות" שלו. ההיסטריה, הכפייתית ממש, מפני חטיפת חייל. היסטריית הריבונות המחוללת כאשר טילים נופלים על ראשינו מהשמיים. היסטריית ה"אי אפשר לחיות ככה" וה"כך אי אפשר להמשיך". יש בתקשורת כמה פרשנים שמצטיינים במיוחד באריזת ההיסטריה הזאת ושיווקה לציבור. לא מדובר במעשה ציני. הם שותפים אמיתיים לאווירת ההיסטריה ומתריעים מפני אפוקליפסות שנראות להם מוחשיות לחלוטין. בד בבד עם ההיסטריה הזאת, וכמשקל נגדי לה, מרימה את ראשה רוח מחודשת של אחווה, שנראית כמו גלגול של אחוות קיץ 2011 באמצעים אחרים, והיא אינטנסיבית וזמנית כמוה. אנשים מן היישוב מתגייסים למפגני הזדהות והתנדבות. הם מתרימים ללוחמים, מגיעים ללוויות של חיילים בודדים, מארחים פליטים מעוטף עזה, מטגנים קציצות למי שצריך, נוסעים לשדרות כדי לסייע לקשישים, ומפיצים הסברה ישראלית בפייסבוק. זוהי תסמונת "ישראל היפה". בהעדר ניצחון בשדה הקרב, ונוכח גילויים מכוערים של "בוגדנות" ושל "פשיזם" — ניצחוננו ביופיינו. אנחנו יפים. זה מרגש אותנו. כשהתותחים רועמים — אנחנו יפים, ומתייפים והולכים עם כל פגז. איש לא ייקח מאתנו את יופיינו! אולי איננו כל־יכולים כמו ב–67`, אבל אנחנו לא פחות יפים. בשוך הקרבות תתפוגג ההיסטריה, יתאדה היופי. החיים ישובו למסלולם. ופה בדיוק טמונה סיבה לדאגה קלה, שנראה כי איננה זוכה להתייחסות מספקת: אנחנו פסיכופתים (רק לא מהסוג שחשבתם).3/8/2014
...
דיני מלחמה נוסח ישראלמיכאל ספרד, haaretz עם ישראל מופתע. מה זה מופתע? המום. עוד לפני שאבק הקרבות שקע, בטרם הסתיימה הלחימה ב"מוצדקת שבמערכות" וכשהצבא המוסרי בעולם עדיין שקוע בעזה — כבר החלו הדיבורים על פשעי מלחמה וחקירה בינלאומית. אנחנו, שלא שיטחנו למרות שיכולנו, ופיזרנו כרוזים, וצילצלנו בטלפון, והקשנו בגג; אנחנו, שהסכמנו להפוגה ההומניטרית שחמאס הפר, אנחנו ששום אומה לא היתה נזהרת כמונו — מואשמים, פעם נוספת, בפשעי מלחמה. ושוב חוזר הניגון: החלטות על חקירה בינלאומית, דיבורים על בית המשפט הפלילי הבינלאומי, וחשש ממעצרים באירופה. ואנחנו לא מבינים מאיפה זה בא לנו. צה"ל אימץ מאז מלחמת לבנון השנייה תורת לחימה בעייתית ביותר, שנועדה לעימותים המתרחשים באזורים אורבניים המאוכלסים בצפיפות באוכלוסייה אזרחית, כשהאויב נתפש כישות טרוריסטית בלתי לגיטימית (חיזבאללה בלבנון וחמאס בעזה). תורת הלחימה הזאת נתמכת בתזה משפטית של מחלקת הדין הבינלאומי בצה"ל, שמפרשת את דיני המלחמה באופן שהוא רחוק מרחק מבהיל מהפרשנות המקובלת על מומחים בתחום בעולם. תוצאותיה הישירות הן פגיעה מאסיבית באזרחים והחרבה של שכונות אזרחיות. תורת לחימה זו מורכבת משני אלמנטים, שכל אחד מהם הוא הכרזת מלחמה על עקרונות היסוד של דיני הלחימה. האלמנט הראשון הוא הגדרה מחודשת של מושג המטרה הלגיטימית להתקפה, כדי שזו תכלול לא רק מטרות צבאיות קלאסיות (בסיסים, לוחמים, מתקנים שמאכסנים נשק וכדומה), אלא גם מתקנים ואובייקטים שקשורים לארגון היריב שלא באופן צבאי. האלמנט השני מרחיק לכת אף יותר, ולפיו בלחימה במתארים אורבניים אלו, אנו רשאים להתייחס לאזור כולו כאל מטרה לגיטימית, להפגיזו מהאוויר או בארטילריה, ובלבד שהודענו קודם לכן לתושביו על כוונתנו לעשות זאת ונתנו להם שהות לעזוב. את המתודה הזאת הפעיל צה"ל לראשונה ברובע דאחיה בביירות במלחמת לבנון השנייה. בטרם הופגז, הופצו כרוזים שהורו לתושביו לעזוב, ולאחר מכן הופצץ הרובע ורוב בתיו הושמדו. עורכי הדין של צה"ל, שמגבים משפטית את שיטת הלוחמה הזאת, מבצעים חיסול ממוקד לעקרונות היסוד של דיני הלחימה: עקרון ההבחנה המחייב להבחין בין מטרות צבאיות (שהן לגיטימיות) ומטרות אזרחיות (שאינן), עקרון המידתיות שאוסר פגיעה גם במטרה לגיטימית אם הנזק הצפוי לאזרחים ממנה מופרז ביחס לתועלת הצבאית שבהשמדתה, והחובה לנקוט אמצעי זהירות אפקטיביים ולא סמליים. במצב עניינים זה, היועצים המשפטיים של הצבא בהווה ובעבר לא רק מכשירים צורת לחימה בלתי מוסרית, אלא דוחפים את ישראל לעבר חקירות בינלאומית ואולי אף להעמדות לדין. 2/8/2014
...
אזור הדמדומים - דו"ח מהגיהינום העזתיגדעון לוי ואלכס ליבק, haaretz פרופ` מאדס גילברט ופרופ` אריק פוסה עובדים בבית החולים שיפא בעזה. הראשון סבור שצה"ל מתנהג כמו בוקו חראם, השני מספר על אוכלוסייה קהת חושים. שניהם בשנות ה–60 לחייהם. בצעירותם, כמרבית הנורווגים בשנות השישים והשבעים, היו מעריצי ישראל. מלחמת לבנון הראשונה, שבה התגייסו לטפל בפצועים הפלסטינים, הפכה את השקפתם ושינתה את חייהם. "אז ראיתי לראשונה את מכונת המלחמה הישראלית", אומר גילברט. מאז הם מקדישים במסירות חלק ניכר מחייהם לעזרת הפלסטינים, ועזה הפכה לביתם השני. השבוע פגשנו את פוסה בהרצליה, בזמן שחזר מחופשתו בנורווגיה בדרכו חזרה לעזה, ואת גילברט בעת שיצא ממחסום ארז בדרכו לארצו. פוסה הוא מנתח לב וגילברט הוא רופא מרדים. התמונה שהם מתארים צריכה להעיק מאוד על מצפונו של כל אדם הגון. "בעופרת יצוקה חשבתי שזה הניסיון הנורא בחיי", אמר גילברט. "המשכתי לחשוב כך עד שהגעתי לעזה לפני שבועיים - זו חוויה מזעזעת עוד יותר. הנתונים מראים כי יש 4.2 נפגעים פלסטינים בכל שעה. הנקודה המטרידה היא שיש ביניהם 236 ילדים הרוגים, עד עכשיו. יותר מרבע מההרוגים הם ילדים, יותר ממחציתם נשים וילדים. צה"ל הודה ש-70% מההרוגים הם אזרחים, האו"ם אומר 80% וממה שראיתי בשיפא - יותר מ-90% מההרוגים הם אזרחים. זה אומר שמדובר בטבח של האוכלוסייה האזרחית. "שג`עיה היתה טבח ממש. אנשים הופצצו ללא אפשרות להימלט על נפשם. בעופרת יצוקה לא ראיתי התקפה כזאת על בתי מגורים - אז הותקפו יותר מבני ציבור. הברוטליות, הפגיעה המכוונת באזרחים וההרס יותר מחרידים הפעם. אני לא מתרגש מכך שאנשים מקבלים התרעה של 80 שניות לפנות את ביתם. זה לא אנושי. המראות בשג`עיה נוראים יותר מכל מה שראינו בעופרת יצוקה - היא נראית כמו הירושימה. עכשיו יש לנו יותר ילדים הרוגים מכל הרוגי מבצע עמוד ענן. לעולם לא אתרגל למראה של ילד פצוע, שאין לנו מספיק אמצעים לטפל בו. אנחנו משתמשים בהרדמה מקומית בגלל המחסור בתרופות". זהו פשע נגד אוכלוסייה אזרחית ענקית. גזלתם את עתידם והם נואשים. לחמאס אין הרבה תמיכה, אבל יש תמיכה עצומה לסנטימנט שאין עוד מה להפסיד. וממול יש חברה בישראל שלא אכפת לה. זה עצוב מאוד. אתם, שעברתם את השואה, הפכתם לגזענים. זו טרגדיה בעיני. למה אתם עושים זאת? אתם חוצים כל גבול מוסרי — וסופכם שזה יהרוס גם את החברה שלכם". 1/8/2014
...
בתי החולים ברצועה מלאים עד אפס מקוםעמירה הס, haaretz בשל מספרם הגדל והולך של פצועים פלסטינים ברצועת עזה, אין מקום בחדרי הניתוח, ובבתי החולים מנתחים במסדרונות. רק ביום רביעי האחרון, למשל, נפצעו מאש צה"ל 780 פלסטינים ברחבי הרצועה – המספר הגבוה ביותר בשבוע האחרון. בבתי החולים אין די מיטות, ולפעמים על רופאים לבצע ניתוחים מסובכים כשהפצועים שוכבים על אלונקות על הרצפה - כך מדווח משרד הבריאות הפלסטיני בעזה. כמו כן, אין מחלקות מתאימות ופנויות שאליהן אפשר לשלוח את הפצועים לאחר הניתוח בבית החולים הגדול שיפא בעזה. כמה מנותחים נשלחו למחלקת יולדות ולבתי חולים אחרים מחוץ למתחם שיפא. כ–30 פצועים שהיו יכולים כבר להשתחרר נשארו בבית החולים, משום שבתיהם הופצצו ונהרסו ואין להם לאן לחזור. הם תופסים 30 מיטות שנחוצות מאוד לפצועים אחרים. המחלקות מלאות עד אפס מקום, והמטופלים שוכבים על מזרנים במסדרונות. המצב כה גרוע, נמסר בהודעת משרד הבריאות, שיש מטופלים שנאלצים לחלוק את מיטותיהם עם עוד אדם, ואחרים משוחררים לביתם או למקלטים לפני הזמן. במקרים רבים הצוות, העמוס בטיפול ובהצלת עשרות פצועים חדשים, שמגיעים כל כמה שעות, אינו מספיק לנהל רישום בזמן אמת על מצב הפצועים ושלבי הטיפול. חלק מהפרטים הרפואיים נרשמים אחר כך, אך זה – קובעת ההודעה לעיתונות – רחוק מלהיות מצב רצוי. התנאים האלו, מזהיר משרד הבריאות הפלסטיני, הם מתכון לאסון נוסף: אי אפשר לפקח על זיהומים, וסיבוכים שלאחר הניתוח העלולים להסתיים במוות הם בלתי נמנעים. הטיפול בלמעלה מ-8,000 פצועים מעמיד את בתי החולים בפני סכנת קריסה; הרופאים מבצעים ניתוחים במסדרונות, והמטופלים נאלצים לחלוק במיטות1/8/2014
...
דיווח וידאו מן ההפגנה בואדי סליח, יום ששי 1.8.2014דוד ריב2/8/2014
...
דיווח וידאו מן ההפגנה בקדום, יום ששי 1.8.2014 אלונה - " כמאה וחמישים פלסטינים וחמישה ישראלים השתתפו אתמול בתהלוכה השבועית בקדום. עשרות חיילים התמקמו על הגבעות ומול תוואי הדרך בקדום. בשירה וקריאות החלו המפגינים לצעוד אל תוואי הדרך החסומה. עשרות צמיגים הובערו וההפגנה החלה. כבר בהתחלה ירו חיילי צבא הכיבוש קיטונות של גז והלם, אמצעי לגיטימי לפיזור הפגנה חוקית ולגיטימית בכפרם, אולי. מה שקרה אחר כך כבר ללא ספק לא היה חוקי. אמצעי לפיזור הפגנות זה לא היה. הייתה זו אש חיה, טוטו, שנורתה בידי צלפים. לירות כדי לפגוע. חמישה פלסטינים נפצעו, ארבעה הובהלו לבית החולים בראפדיה. כולם נפגעו בגפיים. נאחל להחלמתם. צלם הטלביזיה הפלסטינית נפצע מכדור מתכת מצופה גומי וקיבל טיפול במקום. כל זה לא הרתיע את תושבי קדום. בנחישות ואומץ הם המשיכו להפגין מול הדיכוי האלים והמתמשך. כשנראה היה שהכל נגמר פתחו השבאב בשירה וריקודים. צבא הכיבוש הגיב למסיבת הניצחון הקטנה במטחים גדולים ומשולחי כל רסן של גז לתוך השבאב."2/8/2014
...
דיווח וידאו מן ההפגנה נגד הכיבוש ונגד ההתקפה על עזה, נעילין, יום ששי 1.8.2014ישראל פוטרמן - "אי אפשר לשמור אנשים משועבדים לנצח." 2/8/2014
...
מורה נבוכים: כל השלבים מהצהרה פוליטית ועד בנייה בהתנחלות חיים לוינסון, haaretz מי מאשר כל שלב בבנייה, מה ההבדל בין אדמות שהופקעו לאלה שנתפסו, מי אחראי לשטח שבין היישובים ובאיזה חוק עות`מאני מכירה ישראל? מדריך14/8/2014
...
הכישלון העיקרי של ממשלת נתניהו הוא היעדר אסטרטגיהתומר פרסיקו, mekomit ויתור על כל דרישה מהחמאס, לבד משקט. לא פירוז ולא פיקוח. קריסה גמורה של קונספציית ההרתעה של צה"ל. בעלות בריתנו שלא נחלצו לעזרתנו והפגינו אדישות לגורלנו. ישראל נחלה תבוסה בהנהגת הממשלה הנוכחית. נתניהו חשב בטעות שאפשר להמשיך ב"ניהול הסכסוך" – מהאשליות האסטרטגיות המסוכנות שאי פעם אומצו כאן. איש הסטטוס קוו לא היה אמיץ או פיקח מספיק כדי ליזום והדיפלומט מספר 1 לא היה מוכשר מספיק כדי לשמור על מעמדה של ישראל. לא ששותפיו להנהגה טובים ממנו: קבינט השופוני-מאצ`ו שלנו התנהג כגן ילדים עם הפרעת קשב, הפגין פלגנות תוך כדי קרב, ציניות פוליטית מבישה וחסרון כרוני ביצירתיות ובתבונה. 28/8/2014
בין הכוונות: למה אסור להשוות בין צה"ל לחמאסחגי מטר, mekomit הרגנו יותר מאלפיים איש, יותר מחצי מהם אזרחים לא מעורבים, ובערך אחד מארבע הוא ילד? כשבמקביל נהרגו הרבה פחות ישראלים, בודדים מהם אזרחים? זה בסדר, כי אנחנו מכוונים רק על מטרות צבאיות (ואולי מפספסים קצת), והם מכוונים על אזרחים. אנחנו מתגוננים, והם תוקפים. זה כל ההבדל, אמרו לנו. איך אמורים תושבים בעזה להאמין לכוונות הטובות שלנו ולהצהרות ה"הגנה", כאשר בתקופה שמקבילה באורכה ל"חומת מגן" הרגנו יותר מפי עשרה ממספר הילדים הפלסטינים שנהרגו אז, באותם ימים שבהם מאות ישראלים נהרגו בפיגועים? מה יגידו תושבי עזה על הכוונות שלנו כשיותר משישים משפחות שלמות נמחו מעל פני האדמה, חלקן מונות יותר מעשרים איש, בהפצצות ללא התרעה מוקדמת, בסגנון שפעם – בימי סאלח שחאדה – זעזע אפילו אותנו עד היסוד? או כשהפגזות ארטילריות חירבו שכונות שלמות, לפעמים ללא התרעה, ובוודאות ללא יכולת לדעת איפה ייפלו הפגזים? ומעל הכל – כשהחוויה המאוד מיידית וברורה של כל אדם ואישה בעזה בשבועות האחרונים הייתה שהמוות מחכה בכל פינה, שאין שום מקום בטוח, שאין שום דרך להתגונן?28/8/2014
תצהיר של נער בן 17 מעזה מתאר כיצד חיילי צה"ל עשו בו שימוש בתור מגן אנושי בזמן הפלישה לח`וזאעה.סאמר בדאווי, mekomit תצהיר של נער בן 17 מעזה מתאר כיצד חיילי צה"ל עשו בו שימוש בתור מגן אנושי בזמן הפלישה לח`וזאעה. במשך חמישה ימים הוחזק הנער על ידי חיילים ששלחו אותו לחפש מנהרות חמאס ואתרי שיגור טילים. אחמד אבו-ראידה, בן 17 משכונת ח`וזאעה בעזה, הופרד ממשפחתו על ידי חיילים ישראלים ב-23 ביולי בזמן שמשפחתו והוא ניסו להימלט מביתם למקום מבטחים. אבו-ראידה הוחזק בשבי במשך חמישה ימים, במהלכם חייל ישראלי, שהתעקש להיקרא "קפטן", שוב ושוב שאל את הנער על מנהרות חמאס ואתרי שיגור טילים אשר על פי חשדו היו ממוקמים בשכונה של הנער. "אמרתי לו שאני לא יודע", אומר אבו-ראידה. "`אני צעיר. אני בן 17. מאיפה אני אמור לדעת את הדברים האלו?` זה מה שאמרתי לו, אבל הוא התעצבן והתחיל להחטיף לי אגרופים ובעיטות". מיד לאחר מכן, אבו-ראידה מספר שחייל ישראלי לקח אותו לשדה הפתוח, בערך 100 מטר מקבוצת הגברים, קשר את ידיו באזיקון, והכריח אותו לרדת על ברכיו. על פי אבו-ראידה, החייל המשיך להכות בו בבטן ובפנים באגרופיו כאשר הוא חוזר ואומר, "אתה לא אנושי, אתה כלב". המקרה של אבו-ראידה תועד על ידי הארגון הבינלאומי להגנה על ילדים – סניף פלסטין (DCI), וביום חמישי שוחררה הצהרה המבוססת על התצהיר של הנער. אני דיברתי עם הנער בשבוע שעבר.28/8/2014
המלחמה האחרת של ישראל: השתקת הציבור הערבישיחה מקומית, שדן ג`בארין למרות שהשתתפתי שנים ארוכות במחנות קיץ שחינכו לדו-קיום, אני מתחילה לאבד את התקווה. אם המדינה לא מונעת התקפות נגד אזרחיה הערבים, מאיפה יבוא השלום? עד היום הייתי מלאת תקווה לגבי העתיד של המקום הזה – אולי אופטימית מידי – וחשתי בביטחון שהסכסוך סופו להסתיים. אך בששת השבועות האחרונים נחשפתי לגלים של גזענות ושנאה הן ברחובות והן בקרב הממשלה, ואני חוששת שכעת התגלה פרצופו האמיתי של מה שמכונה כאן דו-קיום. במציאות זו, גזענות והדרה מאפיינים את היחס ל"אחר". הפרצוף האמיתי אינו מוכן להשלים עם זה שאני פלסטינית. המציאות הזו, האמת הזו, מפחידה אותי. בכל חיי לא ראיתי שנאה כזו. אפליה ראיתי, כמו כל ערבי וערביה בישראל. בגיל 19 עשו עלי חיפוש גופני מלא בנתב"ג כי ראו בי סיכון ביטחוני. אבל העת הזו גרועה יותר מכל זמן אחר. עכשיו הדברים יותר בוטים, יותר אלימים, ויותר נפוצים. מצער אותי להודות בכך, שלמרות השנים הארוכות במסגרות משותפות עם ישראלים יהודים בהן דיברנו על דו-קיום, אני מסתכלת לעבר האופק ואינני רואה את השלום. נדמה לי שהוא רק הולך ומתרחק. 28/8/2014
עזה לא תיעלם?יצחק לאור, haaretz מיד עם כיבוש השטחים, החלו לעסוק בדרגים המדיניים והמודיעיניים בדיונים על גירוש מאות אלפי פליטים מרצועת עזה, בהנחה שהאזור יישאר בשליטה ישראלית: לאל־עריש, לעיראק, למרוקו. כתמיד, שותפו גם פרופסורים בהתייעצויות. פרופסור אריה דבורצקי הציע להעביר את העזתים לבתיהם של פליטי 67` מהגדה. "(כך) מעורר אתה בין התושבים סכסוכים פנימיים, בינם לבין עצמם, כי לא ירצו בתוספת תושבים בשטחיהם. בצורה זאת תיפטר מעודף תושבים ברצועה, ותמנע חזרת פליטים לגדה". הרצועה היתה תקועה בדמיון הציוני. לא ידעו מה לעשות אתה. בניסיון הכי "רציני" מינה ראש הממשלה, לוי אשכול, את עדה סירני, בעלת עבר חשאי כלשהו, לראשות צוות לתכנון ההיפטרות. סירני האמינה שאפשר "לפַנות" רבע מיליון בני אדם לירדן במחיר פעוט, יחסית. באחד הדיונים אמר אשכול: "אני בעד זה שיילכו כולם, ולו גם לירח" (תום שגב, "1967 — והארץ שינתה את פניה"). אלא שישראל אינה באמת עצמאית, ואף גורם חיצוני לא היה מרשה לה להגשים את תשוקת ההיפטרות. מכאן צמחו הזיות ההרס, שקרמו עוד וגידים עם השנים. כיבוש מוליד התנגדות, כיבוש אכזר מוליד התנגדות אכזרית. גם טרור. ישראל — שלא הרשתה אפילו לשביתות מסחר בשטחים לעבור בלי עונשים כבדים: סגירת חנויות, מאסר, עינויים — בנתה במשך שנים את המסלול היחיד שאתו ששה להתמודד: "מבצעים". רצח שני ילדים ישראלים בעזה, בתחילת 1971, נתן את האות לסיירת שקד. גם סיירת "רימון", בפיקוד מאיר דגן, הוקמה לכבוד ה"מבצע". עינויים, מרדפים, מאסרים, הרס, הרג נתינים בבקתותיהם וכמה עשרות פעילי התנגדות חמושים. על התהילה של "מלחמה בטרור" ניצח אריאל שרון. חיילים שהשתתפו ב"דילול", חזרו הביתה מסויטים. למשל, ממראות גוויות על פגושי הג`יפים ברחובות. ואולם, הקונסנזוס סביב הדיכוי ברצועה היה איתן, משום שאף מפלגה ציונית לא תמכה בעצמאות פלסטינית, לא כל שכן עצמאות, ובכללה הרצועה. מכאן, גידורהּ המוקדם, וחניקתה האיטית. מכאן, הולכת השולל בעניין הגשר היבשתי בין הרצועה לגדה, גשר שהובטח בהסכמי אוסלו. מכאן גם המחמאות לשרון על תוכנית "ההתנתקות" (היפטרות). קדמו לה, ובעקבותיה באו, מעשי הרג נרחבים. מאות פלסטינים נהרגו ואלפים נפצעו מאז 2004 במבצעי "קשת בענן" (מאי), "ימי תשובה" (ספטמבר־אוקטובר), "גשמי קיץ" (יוני־נובמבר 2006), "חורף חם", (מארס־פברואר 2008). גם המתקרבנים המקצועיים וגם בעלי הזיכרון הקצר, החיים רק את המלחמה האחרונה, זוכרים את הזוועה שממשלת אולמרט הביאה לשיא חדש ב"עופרת יצוקה" (חורף 2008–2009). אף פעם לא היה קשר של ממש בין האירועים למכות שהנחית צה"ל ב"תגובה". תמיד היו אלה הזדמנויות למסעי הרס. מדיניות החיסולים העניקה טריגר מקובל. ככל שהדיכוי היה אכזר יותר, נהפכה ההתנגדות לקיצונית יותר. לעומת החמאס נראית עכשיו "החזית העממית" מפעם כמו חוג למרקסיזם הומניסטי. אבל עמידת החמאס במערכה הנוכחית אינה מעידה רק על עיוורונם של שליטינו, אלא גם על עוצמת האין ברירה של תושבי הגטו הנצור ומופצץ במשך שנים.28/8/2014
...
דרכי ההכחשה של הישראליםיאיר כספי, haaretz ייאוש המלחמה שאין לה סוף הוא רגש שקשה לשאתו. לכן נוטים להכחישו באמצעות פתרונות מדומים המספקים תחושה של מוצא כלשהו: להרוס את עזה: הזעם המצטבר מדכא את בעליו, והוא מנסה לפרוק אותו באמצעות פנטזיה של נקמה — לצרוב להם בתודעה זוועה כזאת, שיזכרו אותה מאה שנים. למצוא אשמה ולכפר עליה: קורבנות של תוקפנות ממושכת מתקשים לשאת את חוסר האונים, ונוטים לפעמים לייחס לעצמם אשמה. הם סבורים כי מעשה של כפרה ישיב להם את השליטה: אולי בכל זאת נקשיב לבקשות ההגיוניות של החמאס. למצוא בוגדים: את התסכול שמייצר המאבק הממושך באויב החיצוני אנו מוציאים זה על זה: היינו גומרים עם החמאס אילו השמאל לא היו בוגד. לרדת מהארץ: מי שאזלו כוחותיו לעמוד במאבק ארוך, אוסף סימנים לדיקטטורה שבגללה חובה מוסרית לעזוב, והוכחות שאין סיכוי לשינוי, כדי לפתור עצמו סופית מן ההתלבטות. להכריז שניצחנו: מנהיגינו, אמני הספין, התחילו להאמין שגם במלחמות אפשר לנצח באמצעות ספינים. הם מבטיחים לנו שאם נחזור הרבה פעמים על המשפט "החמאס קיבל מכה אנושה" נישן יותר טוב בלילה. לקחת תרופות: כשאנשים מאבדים את תחושת השייכות לחברה, הם נוטים לחשוב שסבלם נובע ממשהו לא בסדר אצלם. מבקשים תרופות, או הולכים לפסיכולוג שיסביר להם את הקשר בין חמאס לאמא שלהם. הפתרונות המדומים, הבאים במקום התגייסות אמיתית להתגברות על הקושי, מחמירים את הדיכאון; אנשים החושבים שלא היו די נחמדים לאויביהם, סובלים מדיכאון ואשמה. מחריביה של עזה לא יכולים להביט במראה, שבה נראה מישהו ההולך ונעשה דומה לאויבם. למסמני הבוגדים עוד מעט לא יישאר מי שיהיה מוכן לצאת אתם למלחמה. ייאושם של האנשים שמחקו את הארץ הזאת בלבם גובר כשהם מקבלים צו גיוס. מי שהאמינו לסיפור שניצחנו גילו, ש"צוק איתן" הספיק להרתעה בת חמישה ימים. מי שביקש טיפול גילה, שגם הפסיכולוג מדוכא מהמצב. 28/8/2014
...
הבדיחה של רוני דניאל - הבלוג של דני בר-אוןדני בר-און, haaretz הגבול בין "לקרוע אותם בלי רחמים" לבין "אנחנו מוסריים יותר מהם" דק מאוד בשיח הישראלי, בערך כמו הגבול המטושטש בין מטרה צבאית לאזרחית בעזה. הפסאדה הישראלית, שכואב לנו נורא על הרג אזרחי האוייב, צפה כמו קרום על חלב מורתח על העמדה שרווחת בציבור, שלפיה כל תושבי הרצועה הם בני מוות, ואם היו אלה טילים על וושינגטון, הם כבר מזמן היו מוחקים אותם, וכו`. לפעמים הקרום הזה נקרע. רק רגע. אני חשבתי שצה"ל מנסה להרוג פעילי חמאס בלבד. הוצאתם האכזרית להורג של הנידונים למוות, שהם או משתפי פעולה עם ישראל, או סתם אזרחים תמימים – ובכל מקרה לא אנשי חמאס – אמורה לגרום לצבא ולנו להזיל דמעה, לא לתרועות של גיל. רוני דניאל, בשבתו כאיד הקולקטיבי הישראלי, פשוט ביטא את מה שרבים חושבים: שזה לא באמת משנה אם זה אזרח, או לוחם חמאס, או משתף פעולה, או מתנגד למשטר. וזה גם לא באמת משנה אם זה ילד, מבוגר, תינוק, קשיש, נכה או מפגר. האמת העצובה היא שהציבור הישראלי סבור שמי שנמצא בין גדרות עזה, דמו בראשו. בצער אני חייב להסכים עם אבחנתו של גדעון לוי, שבישראל משולים ילדי עזה לחרקים. הנה למשל. ההנהגה הישראלית הסבירה שוב ושוב שהרג אזרחים פלסטינים, אף שהוא באשמת חמאס, הוא טרגדיה עבורנו. מעניין. עד שהחלו ליפול חיילים ישראלים, הרגשתם אווירה של טרגדיה? ועכשיו, כשאין כמעט הלוויות בצד הישראלי, אבל נמשכות הזוועות בצד הפלסטיני, האם יש אווירה של טרגדיה? דווקא הזרם המרכזי בתקשורת הישראלית, שאי אפשר לומר עליו שהוא לא יודע לחגוג, להתפלש, להתענג ולעשות צימעס שמנוני ומתקתק מכל בדל של טרגדיה, איכשהו לא נכנס בדיוק לאווירת אבל בגלל הנעשה בעזה. בעיתונים ובאתרי האינטרנט עדיין לא מרחיבים על מה שקורה שם, וגופות הילדים מוזכרות בדרך כלל בשלב מאוחר במהדורות, בהקשר הבלתי נמנע של ה"הסברה". כלומר, זה לא נורא שילדים נהרגו, אבל לך תסביר את זה עכשיו לאנטישמים בעולם. מנגנון ההכחשה שעובד לגבי זוועות הכיבוש, עובד בטורבו כשצה"ל הורג אזרחים, גרפיות ככל שיהיו התמונות מזירת ההרג. הישראלים, שבטוחים שצבאם הוא המוסרי ביותר בעולם, שהלכו שבי אחרי נרטיב ה"הבלגה" הידוע, משוכנעים שאם נהרגו אזרחים פלסטינים, הרי שלא היתה ברירה. אפילו אהוד יערי, עיתונאי חוקר, העיר למחרת בשידור בשבת בערב, לאחר שצה"ל הרס בניין מגורים גבוה ברצועה: "מן הסתם, היתה שם מטרה ראויה". 28/8/2014
...
עוטף עזה חונק את עזהרחל נאמן, haaretz עזה ועוטף עזה הם אזור גיאוגרפי טבעי אחד, שנחצה על ידי גדר. תושביו הם בני הארץ, יהודים וערבים. בצד האחד חיים בצפיפות כשני מיליון איש בעוני ובמצוקה, מחציתם בני פליטים שגורשו לשם ב–1948, ועד לפני עשור חיו תחת ממשל צבאי, תחילה של מצרים ואחר כך של ישראל. מן הצד השני פריפריה של עולם ראשון, בני קיבוצים ומושבים ויישובים קהילתיים, הנהנים מחיים שנראים כגן עדן מן העבר השני. מה הפלא, שהחנוקים יורים רקטות? תושבי עוטף עזה טוענים, שחייהם אינם חיים כי השכנים תוקפים אותם שוב ושוב. תושבי עזה טוענים, שחייהם אינם חיים כי השכנים חונקים אותם. האם יש כאן שאלה של צדק? כן, צדק היסטורי שאפשר רק לגלגל על הלשון אבל את הגלגל אחורה אין להחזיר. ברור אפוא, שעוטף עזה חייב משהו לעזה, ולא להיפך. ברור גם, שלתוקפים יש סיבות למעשיהם, ושעוטף עזה מוכרח לשחרר את הסגר מסביב לעזה ולאפשר חיים גם בה. ברור שעוטף עזה מוכרח גם להכיר באחריותו ההיסטורית למצב. בפועל, ישראל נוהגת כקוזק נגזל. הטענה שמי שיורה רקטות מעזה על עוטף עזה הוא טרוריסט התקבעה כה עמוק בתודעה הישראלית, עד שאי אפשר עוד לסתור אותה בלי להיחשב לבוגד. ואולם בפועל גם ישראל מתנהגת כטרוריסטית. חיל האוויר של עוטף עזה מפציץ תשתיות אזרחיות והורג אזרחים, והטנקים של העוטף יורים בלי הבחנה לאחר שחייל ישראלי נלקח בשבי על ידי לוחמים פלסטינים, ומשמידים שכונות על יושביהן. הסתכלות כזאת על הנרטיב של העימות יכולה לספק תובנה פשוטה, ולא בהכרח פשטנית: עוטף עזה חונק את עזה.28/8/2014
...
לקראת דו”ח גולדסטון 2יוסי גורביץ, friendsofgeorge צה”ל מבצע פשעי מלחמה נרחבים ברצועת עזה, ועוד לא הצלחנו להבין מה מטרת המלחמה הזו “והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה.” (דברים 28:34) בשעה ששורות אלה נכתבות, מדווח הצלב האדום שהחמושים המעופפים שלנו הפציצו את בית החולים אל אקסא שבמרכז רצועת עזה. יש הרוגים ופצועים; מספרם נאמד כרגע בארבעה הרוגים וכ-70 פצועים, והוא עשוי להאמיר. אתמול הצליחו החמושים המעופפים להוריד פצצה על מבנה בחאן יונס ולרצוח 27 בני משפחה אחת (על פי דיווחים שטרם אושרו, מספרם עלה ל-28.) הקמפיין הזה היה פשוט רצח מהאוויר, אבל – כפי שראינו ב”עופרת יצוקה” – כשמתחיל המבצע הקרקעי, מספרי ההרוגים האזרחים בעזה מזנקים. אם מספרם עמד על כ-200 קודם לפלישה, כעת הוא כנראה עבר את קו ה-500. רוב מוחלט של ההרוגים הם אזרחים: האו”ם מעריך את שיעור ההרוגים האזרחים בכ-70%, ארגון זכויות האדם העזתי מדבר על 80%, וההערכה של בצלם היתה שלשום שמדובר בכ-76% – אם כי הנתון האחרון ודאי השתנה. יש לציין שאלמלא מספרים גדולים של חמושים פלסטינים היו יוצאים להתעמת עם חמושי צה”ל, שיעור ההרוגים האזרחים היה גבוה עוד יותר. לכל זה, כמובן, אין כל זכר בתקשורת הישראלית הזמומה. מה הם צריכים עכשיו להסתבך עם פלוגות הסערונצ’יק של אליאסי, מה הם צריכים חרם צרכנים. עכשיו כל התקשורת מדברת בקול אחד, זה של דובר צה”ל. התוצאה, בין השאר, היא פער טוטאלי בין חוויית המלחמה של צרכן התקשורת הישראלי ובין זו של צרכן התקשורת הזרה, או זו שמגיעה אל מי שחווה אותה תוך עקיפת התקשורת הממוסדת. רק כך, תוך הבנה של מה שרואים הלא-ישראלים, אפשר להבין את ההערה הסרקססטית של מזכיר המדינה קרי אמש, “חתיכת מבצע ממוקד.” 28/8/2014
יום רפואת נשים שלישי בבית לקיא, אזור רמאללה - שבת 30.8.14רופאים לזכויות אדם - " בית לקיא הוא אחד מארבעה כפרים של המועצה האזורית שכולל את בית לקיא, חרבתה מוסבאח, בית נובה ובית סירא. בארבעת הכפרים מתגוררים קרוב ל-20 אלף תושבות/ים, הכפרים מוגדרים כשטח C . ארבעתם עברו הפקעת אדמות גדולה וכואבת בעקבות הקמת גדר ההפרדה בשנת 2003. בכפר פועלת מרפאה ממשלתית קטנה - רופא כללי ורופאת נשים מגיעים פעם בשבוע בלבד, ובדומה למצבם של רוב הכפרים בגדה, גם בבית לקיא קיים מחסור ניכר בתרופות ובציוד רפואי, כמו גם במענה מספק לצרכי החולים והחולות. "31/8/2014
...
ארכיון מאמרים
מאמרים נוכחיים
1/2024
12/2023
11/2023
10/2023
9/2023
8/2023
7/2023
6/2023
5/2023
4/2023
3/2023
2/2023
1/2023
12/2022
11/2022
10/2022
9/2022
8/2022
7/2022
6/2022
5/2022
4/2022
3/2022
2/2022
1/2022
12/2021
11/2021
10/2021
9/2021
8/2021
7/2021
6/2021
5/2021
4/2021
3/2021
2/2021
1/2021
12/2020
11/2020
10/2020
9/2020
8/2020
7/2020
6/2020
5/2020
4/2020
3/2020
2/2020
1/2020
12/2019
11/2019
10/2019
9/2019
8/2019
7/2019
6/2019
5/2019
4/2019
3/2019
2/2019
1/2019
12/2018
11/2018
10/2018
9/2018
8/2018
7/2018
6/2018
5/2018
4/2018
3/2018
2/2018
1/2018
12/2017
11/2017
10/2017
9/2017
8/2017
7/2017
6/2017
5/2017
4/2017
3/2017
2/2017
1/2017
12/2016
11/2016
10/2016
9/2016
8/2016
7/2016
6/2016
5/2016
4/2016
3/2016
2/2016
1/2016
12/2015
11/2015
10/2015
9/2015
8/2015
7/2015
6/2015
5/2015
4/2015
3/2015
2/2015
1/2015
12/2014
11/2014
10/2014
9/2014
8/2014
7/2014
6/2014
5/2014
4/2014
3/2014
2/2014
1/2014
12/2013
11/2013
10/2013
9/2013
8/2013
7/2013
6/2013
5/2013
4/2013
3/2013
2/2013
1/2013
12/2012
11/2012
10/2012
9/2012
8/2012
7/2012
6/2012
5/2012
4/2012
3/2012
2/2012
1/2012
12/2011
11/2011
10/2011
9/2011
8/2011
7/2011
6/2011
5/2011
4/2011
3/2011
2/2011
1/2011
12/2010
11/2010
10/2010
9/2010
8/2010
7/2010
6/2010
5/2010
4/2010
3/2010
2/2010
1/2010
12/2009
11/2009
10/2009
9/2009
8/2009
7/2009
6/2009
5/2009
4/2009
3/2009
2/2009
1/2009
12/2008
11/2008
10/2008
9/2008
8/2008
7/2008
6/2008
5/2008
4/2008
3/2008
2/2008
1/2008
12/2007
11/2007
10/2007
9/2007
8/2007
7/2007
6/2007
5/2007
4/2007
3/2007
2/2007
1/2007
12/2006
11/2006
10/2006
9/2006
8/2006
7/2006
6/2006
5/2006
4/2006
3/2006
2/2006
1/2006
12/2005
11/2005
10/2005
9/2005
8/2005
7/2005
6/2005
5/2005
4/2005
3/2005
2/2005
1/2005
12/2004
11/2004
10/2004


עמוד הבית  חזרה