קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

חיים תחת כיבוש
כותרת		תאור	תאריך
איך קרה מה שקרה - 60 שנה לטבח כפר קאסם		דן לאור, haaretz ביום שני, 29 באוקטובר 1956, הוא היום הראשון למלחמת סיני, בשעות בין הערביים נורו למוות 49 תושבי כפר קאסם בידי פלוגת משמר הגבול לאחר שהפרו, בלא יודעין, את פקודת העוצר שהוטלה על כפרי המשולש הערבי בשל פרוץ המערכה. בנרצחים היו גברים, נשים וילדים. אחד־עשר מבצעי הפשע, קצינים וחוגרים, הועמדו למשפט שנפתח בינואר 1957 בפני בית דין צבאי. המשפט נמשך זמן רב ובאוקטובר 1958 ניתן פסק הדין ונגזרו עליהם תקופות מאסר שונות — בין שבע לשבע־עשרה שנות מאסר. אז טבע השופט בנימין הלוי, ראש ההרכב, את המשפט הנודע כי ישנה "פקודה בלתי חוקית בעליל" שעליה מתנוסס "דגל שחור". אלא שאט אט הלכו העונשים והצטמקו: תחילה על ידי בית הדין הצבאי לערעורים, בהמשך על ידי הרמטכ"ל, חיים לסקוב, ולבסוף על ידי נשיא המדינה, יצחק בן צבי. עד אפריל 1960 כל נאשמי טבח כפר קאסם יצאו לחופשי. מכלל העדויות שליקט לטיף דורי מרעישה במיוחד היתה עדותו של סאלח כליל עיסא, שקטעים ממנה פורסמו קודם לכן ב"על המשמר" וב"העולם הזה". עיסא, שהיה בן 19, חזר לכפרו מעבודה בפרדסי פתח תקווה כשהוא רוכב על אופניו ועמו שניים מבני הדודים שלו, שרכבו גם הם על אופניים. השעה היתה 16:50. שלושה שוטרים ממשמר הגבול הורו להם לעצור. "נעצרנו והכנסנו את ידינו אל תוך הכיסים שלנו, כדי להוציא את תעודת הזהות, היות וחשבנו שברצונם לבדוק אותן", כך עיסא. "פתאום נתן אחד מהם הוראה לירות בנו. הם ירו עלינו. כתוצאה מהיריות נהרג עבד סאלים עיסא, ואילו אני ובן־דודי השני נפצענו ונפלנו ארצה". בעודם שוכבים פצועים מיהרו השוטרים לעצור עוד קבוצה של רוכבי אופנים, כשנים־עשר איש, אחד השוטרים הורה "תקצור אותם", בזו הלשון, והם נורו ונהרגו, כשגופותיהם של הנרצחים נערמות על אלה שנפגעו קודם לכן. כרבע שעה לאחר מכן הגיעה למקום מכונית. הם זיהו את נהגה כבן הכפר, עטא יעקב סרסור. השוטרים עצרו את המכונית ופקדו על הנוסעים לרדת ממנה. "העמידו אותם בשורה אחת ושמעתי את אחד השוטרים אומר `תקצור אותם!` וירו בהם". עתה התפנו השוטרים לגרור את גוויות ההרוגים לשדה הסמוך. החושך התחיל לרדת. אחד מהם סחב לצדי הכביש את עיסא עצמו, שנחשב מת. שוב קרבה מכונית, זו של מחמוד אל חאג` חאדר. הם עצרו אותה וירו על יושביה, וכשהגיעה מכונית נוספת — לפי הקולות ששמעו היו בה כמה נערות — "ניצלנו את ההזדמנות, אני וכל מי שהיה בכוחו לזוז וברחנו, לא יכולנו להתקדם יותר מחמישים מטר והפלתי את עצמי תחת עץ־זית, כשהיריות רודפות אחרי ונשארתי במקומי עד הבוקר, ולא עצמתי עין וכל הלילה שמעתי את פקודות השוטרים להעמסת ההרוגים". בבוקר ראו אותו השוטרים והעבירו אותו לבית החולים בילינסון. "לטיף דורי קרא בפני את העדות הזאת שחתמתי עליה כשאני במלוא הכרתי" — כך דברי העד. ברשימה ב"על המשמר" סיכם לטיף דורי את העדויות בזו הלשון: "זהו הסיפור הטרגי על הרצח המחריד בכפר קאסם, כפי שתואר על ידי הפצועים".	30/10/2016
...
אות הקין של הטבח בכפר קאסם טרם נמחק		ידידיה שטרן ונסרין חדאד חאג`־יחיא, haaretz מחר ימלאו 60 שנה לטבח המזעזע בערבים אזרחי ישראל, תושבי כפר קאסם, שהפרו את פקודת העוצר שהוטלה על האזור עם פתיחת מלחמת סיני. ההפרה נעשתה בשוגג: שעת העוצר הוקדמה מבלי שהדבר נודע לתושבי הכפר שעבדו בשדות. עם שובם לבתיהם, בתום יום עבודה, נורו. שורת המתים כללה 49 אזרחים — גברים, נשים וטף. קל ונוח לבודד את האירוע מחיינו הנוכחיים ולמקם אותו כחריג, שהתרחש בעבר הרחוק, הפרוע משהו, של ישראל כשהיתה פרויקט בהקמה. ואולם, הטבח מוסיף להטיל צל כבד על יחסי יהודים וערבים בישראל. כמו קין, הרוצח הראשון בתנ"ך, גם מדינת ישראל מסתובבת מאז עם "אות קין" על מצחה. בזמנו, החיילים שביצעו את הפשע הועמדו לדין ונמצאו אשמים. בית המשפט קבע שהפקודה לחסל את כל מי שיפר את העוצר היא בלתי חוקית בעליל, "דגל שחור מתנוסס מעליה", וחובה לסרב לה. עיקרון זה — שלפיו איש איננו פטור מהפעלת שיקול דעת מוסרי עצמאי — היה לנכס צאן ברזל בחינוך הצה"לי ובשיעורי האזרחות. אך אין בכך כדי לפטור את המדינה ואזרחיה מלבדוק את עצמם בכל עת: האם המדינה והחברה בישראל מתנהגות כיום באופן שמרחיק אותנו לא רק ממעשים כמו הטבח עצמו, אלא גם מהלך הרוח שאיפשר את ביצועו? כדי להשיב בכנות על שאלה זו ראוי להרהר במנגנון הנפשי שהנחה את החיילים לציית לפקודה הנוראה. סביר להניח שאילו היו מקבלים את אותה פקודה ממש באותן נסיבות, ומפירי העוצר היו יהודים, החיילים לא היו מרססים אזרחים שאינם מהווים איום כלשהו בכדורים רק משום שנצטוו. מהו, אם כן, ההבדל? נראה שהקטל ההמוני נבע מכך שבתודעת החיילים, הערבים — באשר הם ערבים — נתפשו כ"אויב" בלי קשר להתנהגותם ומסוכנותם, וגם בלי קשר לאישיותם הקונקרטית, לגילם, למינם או לעיסוקם. אפילו אזרחותם — הישראלית! — לא הוציאה אותם מגדר היותם "אויב". זהו טיבה המכוער של הגזענות: היא בוחרת תכונה מכלילה אחת —"ערבי", "יהודי" — ובאמצעותה מגדירה את הזולת. משתויג הזולת, אנו פטורים מלהסתכל במלאותו האישית;	30/10/2016
...
האו"ם: כ-2,000 פלסטינים נפגעו מהריסות שביצעה ישראל בבקעה מתחילת השנה		עמירה הס, haaretz האו"ם: כ-2,000 פלסטינים נפגעו מהריסות שביצעה ישראל בבקעה מתחילת השנה המינהל האזרחי הרס השנה 780 מבנים בשטח סי, לעומת 453 בכל 2015. לצד מבני מגורים ומאהלים, נהרסו גם מאגרי מים ותאי שירותים ניידים. ביום שלישי הבא יידרשו תושבי הקהילה הפלסטינית בחירבת ראס אל אחמר שבאדמות טובאס בצפון הבקעה לאסוף את ילדיהם, צאנם, מזונם, מכלי המים ושאר מיטלטלים ולפנות את מקום היישוב שלהם כדי שצה"ל יתאמן במקום. את צו הפינוי הם קיבלו שלשום. הפעם הקודמת שבה נדרשו תושבי קהילת רועים זו לפנות את יישובם, לטובת אימוני צה"ל באש חיה, היתה לפני חמישה חודשים כמעט. אז הם אולצו לעזוב בשלושה ימים עוקבים, למשך רוב שעות היום. גם בסוף ינואר הם נדרשו לעזוב פעמיים לטובת אימוני הצבא הישראלי בשטח יישובם, הממוקם כארבעה קילומטרים ממזרח לעיירה טמון. היישוב קיים עוד הרבה לפני שצה"ל הכריז עליו שטח אש. אבל בשנת 2015 צה"ל פינה אותו זמנית שמונה פעמים, לצורך תרגוליו. בסך הכל, לפי נתוני בצלם, מתחילת השנה אילץ צה"ל 67 משפחות פלסטיניות בבקעת הירדן לפנות את יישוביהן בשל אימונים שקיים בתוך שטחם — אם לכמה שעות ביום אחד, או לרוב שעות היום, בכמה ימים עוקבים. ב–9 באוקטובר השנה לא היה פינוי, אלא הריסה מסיבית שהמינהל האזרחי, בליווי צבאי כבד, ביצע בחירבת ראס אל אחמר: עשרה מבני מגורים הרסו הדחפורים ו–17 דירים ולולים, השייכים לתשע משפחות. שבעה ממבני המגורים היו מאוכלסים בזמן ההריסה, ו–24 בני אדם איבדו את ביתם בתוך דקות. בשבוע שעבר המישור הרחב היה זרוע עדיין גלי פח מעוכים, יריעות בד קרועות, מוטות ברזל, שברי עצים וארגזים. רבים מבני הקהילה נאלצו לעזוב בשל ההריסה. מעטים נשארו להשגיח על העדר ולרעות אותו. זה לא נגמר בזה. ב–27 בספטמבר פשטו הכוחות על מאהלה של משפחת הרועים איוב בח`אלת חמד, בתל אל חימה שבצפון הבקעה. כ–18 מבנים נהרסו, בהם שישה מבני מגורים, שישה דירים ולוח סולארי. 25 בני המשפחה איבדו את קורת הגג שלהם. ההריסה בוצעה ימים ספורים לאחר שקבוצה של ישראלים בנתה בסמוך מאחז בלתי מורשה, והחלה למנוע מבני משפחת איוב להתקדם עם צאנם לגבעה מעל המאהל — שטח מרעה קבוע שלהם. בימים האחרונים עסוקים אותם ישראלים בהעתקת מבני המאחז ממרגלות הגבעה לראשה. מתחילת השנה ביצעו צה"ל והמינהל האזרחי 35 פשיטות הרס בבקעת הירדן. הנימוק: בנייה ללא היתר מהמינהל האזרחי (שממילא אינו נותן היתרי בנייה לפלסטינים בשטח סי, אם משום שהוא לא כלל אותם בתוכניות המתאר שהכין להתנחלויות, או מפני שאזור מגוריהם הוכרז כשטח אימונים צבאי). בהריסות איבדו את קורת הגג שלהם כ–260 בני אדם, בהם כ–110 ילדים, חישב משרד האו"ם לתיאום הומניטרי (אוצ"ה). בכל שטח סי הרס המינהל האזרחי מתחילת השנה 780 מבנים בקהילות פלסטיניות — לעומת 453 בכל 2015, בתואנה לבנייה בלא היתר. מספר האנשים שאיבדו את ביתם בשל כך — 1,129 (לעומת 580 אשתקד). עלייה מורגשת גם בירושלים המזרחית: 125 מבנים פלסטיניים הרסו שם העירייה ומשרד הפנים מתחילת השנה, לעומת 78 בשנה שקדמה לה. 164 פלסטינים איבדו בשל כך את קורת הגג שלהם, לעומת 108 ב–2015. לפי הערכת אוצ"ה, מתחילת השנה ועד 9 באוקטובר נפגעו מההריסות בבקעה כ–2,000 בני אדם. המספר גבוה במיוחד משום שבשלושה מבצעים צה"ליים, מטרת ההריסה היתה גם רשתות לאספקת מים לכמה קהילות בבקעה. ב–14 בינואר הרסו הכוחות בח`ירבת עינון מאגר מים בעל קיבולת של 200 מ"ק, שנועד לספק את צורכיהם הביתיים והחקלאיים של כ–500 בני אדם. גם על תאי שירותים ניידים לא חסו כוחות צה"ל והמינהל האזרחי: ב–35 הפשיטות הם החרימו או הרסו 19 מבני שירותים. שלושה מהם נהרסו בקהילת הרועים ח`אלת חמד. "הנשים מביניכן יבינו במיוחד כמה ההריסה הזו מקשה על החיים", אמרה דפנה בנאי, חברת מחסום ווטש הפעילה זה יותר מעשור בבקעת הירדן. כשהמרחב שבו חיים הולך וקטן בשל התפרסות ההתנחלויות והאימונים הצבאיים — אין אותה פרטיות שפעם איפשרה שמירה על ההיגיינה בתנאי השדה, הסבירה. התחליף ההכרחי הוא תאי שירותים שנבנים במרחק כמה עשרות מטרים מהמאהל — ועכשיו גם אותם הרסו........ מתחת לצילייה שנמתחה בין הריסות המאהל של משפחת איוב ישבו פעילי שמאל ותיקים כמו עמוס גבירץ, אריק אשרמן, יעקב מנור ובנאי, שהסבירו לצעירים יותר מהן טקטיקות הגירוש הישראליות: שטחי אש, חסימת הגישה למקורות מים, איסורי בנייה, הריסות. גבירץ אמר: "כל השיח הישראלי סביב הנעשה בבקעה ובשטח סי שקרי. מציגים זאת כאילו מדובר באכיפת חוק. מציגים פשע מלחמה כאכיפת חוק".	29/10/2016
...
דוח דו־שבועי בנושא הגנה על אזרחים | 17-4 באוקטובר 2016‎		עדכונים מהרגע האחרון ב־19 באוקטובר ירו כוחות ישראליים למוות בפלסטינית מעסירה א־שמאליה, במהלך ניסיון דקירה לכאורה במחסום זעתרה (נפת שכם). דגשים דו־שבועיים ב־9 באוקטובר ביצע פלסטיני בן 40 מסילוואן (ירושלים המזרחית) פיגוע ירי, הרג ישראלית בת 60 ושוטר ישראלי ופצע חמישה בני אדם נוספים בשכונת שייח׳ ג׳ראח שבירושלים המזרחית. מבצע המתקפה נורה למוות בידי כוחות ישראליים במהלך התקרית. המתאם המיוחד מטעם האו״ם לתהליך השלום במזרח התיכון גינה את המתקפה(link is external). כן התרחשו שתי תקריות נפרדות נוספות: באחת מהן נפצע שוטר משמר הגבול הישראלי, על פי דיווחים לאחר שפלסטיני דקר אותו ליד המחסום בכפר בית סוריכ (נפת ירושלים); מבצע המתקפה נמלט מהמקום. כן נפצע פלסטיני בן 26, שנדקר והוכה על ידי ישראלי בירושלים המערבית. מאז תחילת 2016 נהרגו 68 פלסטינים, 20 מהם ילדים, ו־16 ישראלים במתקפות ובמתקפות לכאורה שביצעו פלסטינים נגד ישראלים. בתדריך למועצת הביטחון ב־19 באוקטובר אמר תת־מזכ״ל האו״ם לעניינים הומניטריים, סטיבן אובריאן כי הוא עדיין "נחרד ממתקפות של פלסטינים נגד אזרחים ישראלים ומן התגובות המרובות מצד כוחות ישראליים על מתקפות או מתקפות לכאורה כאלה, שרבות מהן עוררו חששות בדבר שימוש מופרז בכוח." ב־11 באוקטובר ירו כוחות ישראליים למוות בפלסטיני בן 20 ופצעו תשעה פלסטינים נוספים, בעימותים שפרצו במהלך מבצע חיפוש ומעצר בסילוואן (ירושלים המזרחית) והתמקדו בביתו של הפלסטיני שביצע את פיגוע הירי ב־9 באוקטובר (ראו לעיל). לדברי מקורות רפואיים פלסטיניים, האיש הושאר לדמם בשטח למשך יותר משעתיים לפני שצוות רפואי הורשה לטפל בו.	25/10/2016
...
חובנו לפרס		עמירה הס, haaretz חוב לא קטן חב העם הישראלי־היהודי לשמעון פרס, ולביש מזלו של הנשיא התשיעי רק חלק מהעם הבין זאת, ובאיחור רב. אכן, בעל חזון היה פרס, ולמען הגשמתו הוא ידע להתגמש כשצריך, בפרטים הטפלים, ולא בעיקר. התבונה והתושייה של פרס תרמו רבות להצלחתה של ישראל להמשיך במפעל הקולוניאלי הרווחי, להגדירו תהליך שלום ואף לקבל לשם כך סבסוד בינלאומי. המציאות של מובלעות פלסטיניות מנותקות בקרב התנחלויות ישראליות הולכות וגדלות — התוצאה הבלתי מעורערת של מו"מ אוסלו — אינה תאונה היסטורית מצערת. "פתרון" המובלעות מתרקם בגרסאות שונות מאז הכיבוש של 1967, כדרך לסנכרן את גרסת הקולוניאליזם ההתיישבותי שלנו עם העידן הפוסט־קולוניאלי. מציאות זו נוצרה בחלקה על ידי רעיונות שנהגו בפומבי, אבל בעיקר באמצעות קביעת עובדות בשטח. התנחלויות, כבישים, שלילת מעמד התושבות של עשרות אלפים מתושבי רצועת עזה והגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים), הזנחת תשתיות ואיסור פיתוח אצל הפלסטינים. כשהיה מתאים — הענקנו לפלסטינים חופש תנועה. כשזה העצים אותם יותר מדי (האינתיפאדה הראשונה) — ביטלנו אותו. ברוב הצמתים האלו נמצא פרס. המפעל ההתיישבותי הנשלני הישראלי לא עוצב בידי יחידים. הפטפוטים העיתונאיים על אישיות אחת שאחראית לכל צרותינו או הישגינו (בנימין נתניהו) וגנרל אחד שיצילנו (אהוד ברק, גבי אשכנזי וכו`) הם הבעת זילות בקולקטיביות הישראלית, במוסדות שלטוניים צבאיים ואזרחיים איתנים, שטווח חייהם וחשיבתם ארוך מזה של כל מנהיג, והם הוגים, מתכננים ומבצעים מדיניות שמהותה אינה משתנה: למנוע הקמתה של מדינה פלסטינית ריבונית לפי ההחלטות הבינלאומיות וההסכמה הפלסטינית. מדינה כזו היתה בולמת את ההמשכיות הנחלנית, מדגישה את הזכות ההיסטורית של הפלסטינים בארצם והיתה יכולה לסלול את הדרך להיגיון וליחסים שמעבר לשתי מדינות־לאום. פרס אינו האחראי הבלעדי למציאות הקולוניאלית של מובלעות פלסטיניות בים של התנחלויות. אבל אף אחד בישראל לא השתווה לו ביכולתו לשקר לעולם שישראל חותרת לשלום.	19/10/2016
...
עזה, שוב		עמירה הס, haaretz בשתי ידיים קשורות ועין אחת מכוסה, יש לשאול: מה עוד רוצה השב"כ מתושבי רצועת עזה? העדר השקיפות המובנה של פעולות ארגון זה, השולט בחיי הפלסטינים, והייצוג הדמגוגי, המעוות, של המציאות, נועדו להקשות על התשובה. בעצם, הם נועדו למנוע את הצבת השאלה, כי בחברה הישראלית השב"כ ושות` הם קדושים (עד שבכיריהם הפורשים מגלים את אמריקה ואת לבם על אסון השליטה בעם אחר). אין לזלזל בעין הפקוחה האחת. די בה כדי לומר, שהשב"כ ושולחיו ושלוחיו משחקים משחק מלוכלך חדש בעזה, בנוסף למשחקי ההינדוס החברתי המלוכלכים האחרים שישראל משתעשעת בהם (מחנה הסגר ענקי, כבר אמרנו). עצם השאלה היא חצי תשובה. וכל זה כדי לחזור ולספר, שהיתרי היציאה הקבועים נשללו מ–12 מתוך 14 פקידים פלסטינים בכירים במנגנון הקישור עם ישראל (המינהלת לעניינים אזרחיים)? כן, כי העניין המאלף כאן הוא מי נהפכו פתאום למנועי יציאה (נאמני הרשות הפלסטינית מזוהים לעתים קרובות עם הפתח), ולא מספרם הנמוך יחסית למספר אנשי עסקים וסוחרים שהיתריהם נשללו, והמספר העולה של חולים קשה שסורבו יציאה. עזה ראויה לכך שיסופר על צייריה והמוסיקאים והבלוגרים והמתעמלים שלה, על ההומור והאירוניה העצמית. אבל השב"כ מתערב בתוכניות. השב"כ משתבח בכך, שמספר ההיתרים עלה לעומת מספרם לפני המלחמה ב–2014. זה כמו העלייה ביצוא: מאפס שישראל הרשתה לייצא מהרצועה — לשלוש משאיות עם עגבניות, שתיים עם תותים, ועוד 40 כורסאות לירדן. "קפיצה באלפי אחוזים", מתמוגגים הנציגים הישראלים, וצוחקים על שומעיהם. אין צורך לחכות לארכיונים שייפתחו כדי להשיב, שהשב"כ ושולחיו מעוניינים בעוד הקזת דם נוראה — מפני שרצועת עזה אינה מצייתת להוראותיהם ומתעקשת להישאר חלק מהחברה והגיאוגרפיה הפלסטיניות.	19/10/2016
...
ישראל שוללת היתרי יציאה מפקידי הרשות ברצועת עזה		עמירה הס, haaretz השב"כ הורה על ביטול היתרי היציאה הקבועים של 12 מבין 14 פקידים בכירים של המינהלת לעניינים אזרחיים של הרשות הפלסטינית ברצועת עזה. תפקידה של המינהלת הוא לתווך בין האזרחים הפלסטינים לרשויות הישראליות, בכל הנוגע להיתרי יציאה ולהכנסת חומרי בניין, הנחוצים לשיקום הרצועה. כשפקידי המינהלת שאלו את הפקידים הישראלים במינהלת התיאום והקישור (מת"ק) לפשר הביטולים, הם נענו בתשובה הכללית "מסיבות ביטחוניות". דובר המינהלת ברצועת עזה, מוחמד מקאדמה, דחה בתוקף את ההאשמה המובלעת בתשובה הישראלית. להערכתו, מדובר בתחילת היישום של המדיניות שעליה הכריז שר הביטחון, אביגדור ליברמן, עם מינויו לתפקיד — עקיפת מוסדות הרשות הפלסטינית, הכפופים למחמוד עבאס, ויצירת קשר ישיר עם הציבור הפלסטיני. בין היתר, בוטלו היתר היציאה של המנהל הפלסטיני במחסום ארז, שבמשך שנים נהג לשהות בו מדי יום בצד פקידים וקצינים ישראלים, ואישוריהם של הממונים על הגשת בקשות להיתרים בתחומי תשתית (חשמל, מים, ביוב ודרכים) ושיקום רצועת עזה. בוטלו גם האישורים הקבועים של האחראי על בקשות להיתרים לסוחרים והאחראי על בקשות להיתרים באופן כללי. במינהלת בעזה עובדים כ–140 פקידים, שרבים מהם קיבלו בעבר היתרי יציאה לפי הצורך, וכיום בקשותיהם להיתרים מסורבות. כמו כן, בוטלו ההיתרים הקבועים של כעשרה פקידים, שמתפקידם ללוות את הקבוצות היוצאות מדי יום שישי לתפילות במסגד אל־אקצא ואת תושבי הרצועה הנוסעים לחו"ל דרך מעבר אלנבי. הליווי הפלסטיני נעשה בהוראת הרשויות הישראליות, שאוסרות על קבוצות אלו לחרוג מהמסלול הנקבע ולנסוע לגדה המערבית או לשהות בה. מחוץ למנגנוני הביטחון הפלסטיניים, המינהלת לעניינים אזרחיים היא המוסד הפלסטיני שמקיים את הקשר ההדוק ביותר עם בכירים ישראלים. בראשו עומד חבר הוועד המרכזי של הפתח, חוסיין א־שייח, בן שיח קבוע של צמרת לשכת מתאם הפעולות בשטחים והמינהל האזרחי. פלסטינים רבים אף טוענים כי במקום לייצג את האינטרסים שלהם מול הרשויות הישראליות, הפכה המינהלת עם השנים לנציגה המקומית של מדיניות האיסורים הישראלית. רשויות החמאס חשדניות כלפי המינהלת בשל קשריה עם ישראל, אך אינן יכולות לפגוע בה בשל חיוניותה לחיי היומיום של התושבים.	18/10/2016
חובתו של "בצלם"		מאמר המערכת, haaretz מנכ"ל ארגון "בצלם", חגי אלעד, ראוי להערכה ולהוקרה. זו לא היתה רק זכותו להשמיע את הדברים החשובים והאמיצים שנשא בסוף השבוע בפני חברי מועצת הביטחון של האו"ם, זו היתה חובתו. ההתקפה הפרועה עליו בישראל, מקיר אל קיר כמעט, רק ממחישה לאיזה שפל הידרדרה הדמוקרטיה הישראלית תחת ממשלות הליכוד, ובאיזו סכנה היא נתונה. העובדה שהמתקפה כללה גם ח"כים מהמחנה הציוני ואת ח"כ יאיר לפיד, שהיו צריכים לדבר בעצמם במועצת הביטחון נגד מדיניות הכיבוש, משחירה את התמונה עוד יותר. אלעד הוזמן להשתתף בישיבה של מועצת הביטחון שדנה בנושא ההתנחלויות, דיון שישראל החרימה. הוא הציג סרטונים על המצב בחברון, ועל הריסות הבתים שמבצעת ישראל, דיווח על הנעשה בשטחים וקרא למועצת הביטחון לנקוט פעולה דחופה כדי להביא לקץ הכיבוש. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, השתלח בו בתגובה, כינה את בצלם "ארגון קיקיוני והזוי" והאשימו בהצטרפות ל"מקהלת ההכפשות נגד ישראל". בצלם הוקם כדי לאסוף ולפרסם מידע על הפרת זכויות האדם תחת הכיבוש הישראלי. הוא ממלא את תפקידו בהתמדה ובמקצועיות, וגם צה"ל נעזר לא פעם בשירותיו. ארגון זה ודומיו רק תורמים לדימויה של ישראל בעולם, כמדינה שעדיין קיימים בה רכיבים דמוקרטיים של פעילות אזרחית למען זכויות אדם.	18/10/2016
...
למה דיברתי במועצת הביטחון נגד הכיבוש		חגי אלעד, haaretz דיברתי באו"ם נגד הכיבוש כי אני משתדל להיות בן אדם. ובני אדם, כאשר הם נושאים באחריות לעוול נגד בני אדם אחרים, מוטלת עליהם חובה מוסרית לפעול. דיברתי באו"ם נגד הכיבוש כי אני וחבריי ב"בצלם", אחרי כל כך הרבה שנות עבודה, הגענו לכמה מסקנות. הנה אחת מהן: המציאות לא תשתנה אם העולם לא יתערב. אני חושד שגם הממשלה היהירה שלנו יודעת את זה, ולכן היא עסוקה כל כך בהפחדות נגד התערבות כזו ונגדנו. דיברתי באו"ם נגד הכיבוש כי אני וחבריי ב"בצלם", אחרי כל כך הרבה שנות עבודה, הגענו לכמה מסקנות. הנה אחת מהן: המציאות לא תשתנה אם העולם לא יתערב. אני חושד שגם הממשלה היהירה שלנו יודעת את זה, ולכן היא עסוקה כל כך בהפחדות נגד התערבות כזו ונגדנו. ההתערבות של העולם נגד הכיבוש היא לגיטימית כמו בכל נושא שקשור לזכויות אדם. בטח ובטח כשמדובר בסוגיה כמו השליטה שלנו על עם אחר: זה לא עניין ישראלי פנימי. זה עניין בינלאומי מובהק. הנה עוד מסקנה: אין סיכוי שהחברה בישראל, רק מתוך עצמה ובלי עזרה, תקיץ מהסיוט. יותר מדי מנגנוני הסתרה עוטפים את האלימות שאנחנו מפעילים כל יום כדי לשלוט בהם. יותר מדי תירוצים הצטברו. יותר מדי פחדים וכעס – בשני הצדדים - במשך חמישים שנה. בסופו של דבר, אני בטוח, ישראלים ופלסטינים יסיימו את הכיבוש. אבל לא נצליח לעשות זאת בלי עזרת העולם.	18/10/2016
...
אין פרטנר		גדעון לוי, haaretz אחד הטיעונים המרכזיים של התעמולה הישראלית הוא גם אחד הנחותים שבהם: אין פרטנר. האמת היא שהיה פרטנר, יש פרטנר, יהיה פרטנר, אבל אפשר להניח לכך: בכלל לא צריך פרטנר. הם כל כך רוצים שתי מדינות והם כל כך מתנגדים לכיבוש – מתחסדים ישראלים רבים — ואז באה תמיד האנחה קורעת הלב, שכל צער הגורל היהודי בוקע ממנה — אבל אין עם מי. אין פרטנר. לו רק היה. קינת הקוזק. הוא כל כך רוצה שלום, אבל אין לו עם מי, ולכן הוא נאלץ, מה זה נאלץ, נכפה עליו, להמשיך בכיבוש בניגוד לרצונו, קורבן אומלל שכמותו. בשנים האחרונות הפך השטיק הזה לטריק המרכזי בתעמולת ציון. זולת הימין הקיצוני, שאומר ביושר שהוא רוצה אפרטהייד לעד כי היהודים הם עם עליון, כולם משתמשים בו. אמת, להמשך הכיבוש אין פרטנר. גם לתעלולי ההשהיה והדחייה האינסופיים של ישראל אין פרטנר. אין פרטנר לקשקושי התביעה הישראלית להכרה בה כבמדינה יהודית, בדיוק כמו שאין פרטנר לתביעות הסרק הישראליות האחרות. אין פרטנר לחוצפה שלא תיאמן, הטמונה בדרישה "בלי תנאים מוקדמים", בזמן שאבי כל התנאים המוקדמים, מפעל ההתנחלויות, לא מפסיק לשגשג.	18/10/2016
...
קבוצת שוטרים הגיעה לפני כשבועיים לכפר עיסאוויה במזרח ירושלים לסדרת אימונים שכללה זריקת רימוני הלם בין בתים של תושבים. מחמד אבו חומוס תיעד את האימון:			17/10/2016
...
כן, היה טיהור		דניאל בלטמן, haaretz היסטוריון ראוי בוחן תמיד את מסקנותיו. אם הוא מגיע למסקנה שדברים שכתב מצריכים הערכה מחדש הוא מחויב להתמודד עם זה. אבל היסטוריון שבראשית דרכו קבע, כי ישראל נושאת באחריות לבריחה ההמונית של הפלסטינים ב–48` ובהמשך שינה את דעותיו עד שהפך ליקיר הימין המתנחלי, הוא תופעה פתטית. בני מוריס עבר את הדרך הזאת. הוא מועל בשתי חובות מרכזיות של היסטוריון: להיות רחב אופקים ולהכיר את הספרות המחקרית הרבה שאינה נוגעת ישירות לתחומי מחקרו, ולא לעוות את מסקנותיו הקודמות בשל תובנות פוליטיות אקטואליות. ב–10 במארס 1948 התקבלה במפקדה הארצית של ההגנה ״תוכנית ד׳״, שדנה בכוונה לגרש כמה שיותר ערבים משטחי המדינה היהודית העתידית. מוריס כתב עליה בספרו על מלחמת העצמאות (2010). הוא קבע שהתוכנית עוררה מחלוקת היסטוריוגרפית, כאשר היסטוריונים פרו־פלסטינים טענו כי זו היתה תוכנית־אב לגירוש ערביי הארץ. לטענתו, בחינה מדוקדקת של נוסח התוכנית מוליכה למסקנה שונה. מסקנה שונה של מי? של חוקרים מומחים לטיהור אתני? של משפטנים שישבו על המדוכה? לא, של מוריס כמובן. הוא אינו מקבל את ההגדרה של טיהור אתני, שבוצע בידי היהודים ב–48`. אולי היה "טיהורצ`יק" בלוד ורמלה. אולי גם איזה טבח שולי (דיר יאסין), שגרם למנוסת בהלה של פלסטינים. דא עקא, אלו בדיוק הנסיבות שמובילות לטיהור אתני. אם היה מוריס טורח ללמוד כראוי את מסמכי בית הדין הפלילי הבינלאומי לעניין יוגוסלביה, היה מבין מדוע קביעותיו מעוררות גיחוך בכל כנס מדעי רציני. כך קבע התובע במשפט של רדובן קרדז`יץ`, מנהיג הסרבים הבוסנים שהורשע באחריות לטיהור האתני שבוצע במוסלמים בבוסניה: "בטיהור אתני אתה מתנהג כאילו בטריטוריה נתונה חברי קבוצה אתנית מסוימת לא קיימים. יש טבח, אבל לא כולם נטבחים, זה טבח שנועד להפחיד את האוכלוסייה. באופן טבעי האנשים מפחדים. הם מנסים לברוח ובסופו של דבר פשוט עוזבים. הם נעלמים מהשטח, או ביוזמתם או על ידי גירוש. נשים נאנסות. פעמים רבות יש השמדה של מונומנטים שמסמנים את נוכחותה של האוכלוסייה הזאת, כמו כנסיות או מסגדים". בדיוק כמו ב–1948: הנחיות מרומזות, הבנות שבשתיקה, זריעת אימה בקרב האוכלוסייה שרוצים שתנוס, הרס הנוכחות הפיסית שהשאירה. בספרו הראשון על היווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים (1991) כתב מוריס: ״התקפות של ההגנה ושל צה"ל, הוראות גירוש, הפחד מפני התקפות ומעשי אכזריות מצד היהודים, העדר סיוע מצד העולם הערבי והוועד הערבי העליון, תחושת חוסר אונים והפקרה, הוראות של מוסדות ומפקדים ערביים לצאת ולהתפנות. במרבית המקרים היתה הסיבה הבלתי אמצעית המכרעת של המנוסה — התקפה של ההגנה, האצ"ל, לח"י או צה"ל, או פחדם של התושבים מפני התקפה כזאת״.	15/10/2016
...
האמריקאים אינם מתווך הוגן		מאיה רוזנפלד, haaretz לפני יותר מעשור, כאשר אריאל שרון היה בעיצומו של המסע לחיסול יאסר ערפאת ולהריסת הרשות הפלסטינית, הנשיא ג’ורג’ בוש הצהיר על תמיכתו בכינונה של מדינה פלסטינית עצמאית ורציפה, והשיק את מתווה "מפת הדרכים". דומה כי הצטלבות זו של אינטרסים (אלה של מחריב פלסטין עם אלה של מחריב עיראק) הביאה כבר אז את הפער בין הרטוריקה של שתי המדינות לבין מדיניותן בשטח לשיא המכוער והמביש ביותר. ואולם, העובדה כי בנימין נתניהו בכהונתו הראשונה, שרון, ונתניהו בכהונתו השנייה והשלישית השקיעו כל מאמץ אפשרי כדי להפוך את פתרון שתי המדינות לקלישאה נבובה, ושביל קלינטון, ג’ורג’ בוש, וברק אובמה, כל אחד בדרכו, איפשרו להתנהלות הישראלית הנפשעת להימשך - אינה אומרת שפתרון שתי המדינות נהפך לבלתי רלוונטי. אני סבורה שמה שנכשל איננו פתרון שתי המדינות (הרי פתרון זה טרם נוסה), אלא התפישה שאפשר להגיע לפתרון כזה באמצעות משא ומתן ישראלי־פלסטיני בחסות בלעדית של ארה"ב. זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית ולמדינה עצמאית בגדה וברצועה שבירתה ירושלים המזרחית הרי מוכרת על ידי הקהילה הבינלאומית זה עשרות שנים. הקונסנסוס הרחב בעניין זה קיבל משנה תוקף בהחלטת העצרת הכללית של או"ם מנובמבר 2012 להכיר בפלסטין כמדינה שאינה חברה. עולה ממנו, בין היתר, כי אין זה נכון להמשיך ולהתנות את הקמתה של מדינה פלסטינית בהסכמתו של הנושא ונותן הישראלי. ממשלות ישראל (במיוחד ממשלות הימין, אך לא רק הן) ניצלו לרעה שוב ושוב את המסגרת הנוכחית של המשא ומתן על מנת לקדם יעדים, ובראשם פרויקט ההתנחלויות, שכל מטרתם לסכל את הקמתה של מדינה פלסטינית. למרות זאת המתווך האמריקאי מוסיף להעלים עין מהמדיניות ההרסנית הזאת ומשקיע את מרב המאמצים בחידוש שיחות שהופסקו או בהמרצת שיחות שהתעייפו - כאילו היו השיחות מטרה בפני עצמה. זאת בשעה שמה שנדרש הוא להפנות את המאמץ לקידום השגת יעדי המשא ומתן, קרי, הקמת מדינה פלסטינית בכל השטח הכבוש וחתימת חוזה שלום בין ישראל לפלסטין הסוברניות. ממשלות ישראל (במיוחד ממשלות הימין, אך לא רק הן) ניצלו לרעה שוב ושוב את המסגרת הנוכחית של המשא ומתן על מנת לקדם יעדים, ובראשם פרויקט ההתנחלויות, שכל מטרתם לסכל את הקמתה של מדינה פלסטינית. למרות זאת המתווך האמריקאי מוסיף להעלים עין מהמדיניות ההרסנית הזאת ומשקיע את מרב המאמצים בחידוש שיחות שהופסקו או בהמרצת שיחות שהתעייפו - כאילו היו השיחות מטרה בפני עצמה. זאת בשעה שמה שנדרש הוא להפנות את המאמץ לקידום השגת יעדי המשא ומתן, קרי, הקמת מדינה פלסטינית בכל השטח הכבוש וחתימת חוזה שלום בין ישראל לפלסטין הסוברניות.	15/10/2016
...
סיפור על הלוויה		שלמה זנד, haaretz ב–11 בנובמבר 2004 מת בפריז בנסיבות לא ברורות יו"ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת. למחרת הובאה גופתו לקהיר, ונערך שם טקס אשכבה ממלכתי. באירוע השתתפו נציגים של 50 מדינות מרחבי העולם, אוהדים ויריבים כאחד. ארצות הברית, המתווכת הנייטרלית הידועה בין ישראל לפלסטין, שלחה נציג מדרג נמוך: ויליאם ברנס, עוזר שר החוץ לענייני המזרח הקרוב. ישראל, לעומת זאת, שלחה אצבע משולשת. כל אלה התמהים היום מדוע היה כה קשה לנציגיהם הפוליטיים של הפלסטינים־הישראלים לחלוק כבוד אחרון לפרס, חייבים להיזכר בהלוויית ערפאת וב"כבוד" שחלקו לו הישראלים. פרס היה ביטוי מובהק לדימוי העצמי של השמאל המתנשא, או יותר נכון, הוא היה תמצית פוליטית מובהקת של ההונאה העצמית שלו. נושא כליו של דוד בן גוריון, שעזר לו לארגן את המתקפה הכושלת של 56`, הפוליטרוק שתמך עד הסוף בממשל הצבאי, כאשר אפילו מנחם בגין התנגד לו, החתרן שאישר הקמת התנחלויות בלב הגדה רק כדי לפגוע ביצחק רבין, הפוליטיקאי השאפתן שנעשה לשוטר הטוב הן בממשלת יצחק שמיר והן בזו של אריאל שרון — סיים את חייו כנשיא המעניק חסות ואליבי לפוליטיקה של בנימין נתניהו. אין ספק, הוא מילא תמיד את תפקידו האופורטוניסטי להפליא. וכך עלה, עלה ועלה עד שהגיע לפסגה. אותנו הוא השאיר בתחתית.	15/10/2016
...
שלום הוא מלחמה		רחל נאמן, haaretz לעולם לא יהיה כאן שלום, כך סבורים כשני שלישים מהישראלים, לפי סקר חדש שערך קמיל פוקס בעבור אתר "וואלה!". שיעור דומה של ישראלים הצהירו בשנים האחרונות כי הם רוצים בהסכם שלום. ככל שהחלום על סיום הסכסוך מיטשטש וההכרה שהדבר לא יקרה בעתיד הנראה לעין תופשת את מקומו, כך חשוב יותר להגן על טוהר הנשק ועל טוהר הנדל"ן היהודי בגדה, ליצור מראית עין של מדינת חוק שחוקיה שרירים גם בקולוניה. זה פשר משפט הראווה של אלאור אזריה, וזה גם פשר תמיכתו של אביגדור ליברמן בפינוי עמונה. העיקרון שלא יורים בראשו של אדם ירוי ששוכב על הקרקע, גם אם הוא פלסטיני, והעיקרון שאין לגזול את קניינו של אדם במרמה, גם אם הוא פלסטיני, הם בלתי רלוונטיים במצב שבו הכובש "הוא זה המגבש את החוקים הקובעים את זכויותיו המופלגות ואת חובותיהם של הנכבשים", כפי שכותב אלבר ממי בספרו "דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש". הקנאים שצועקים "געוולד" על פינוי עמונה, חלקם יושבים בכנסת ובממשלה, הם שליחי ציבור שעוד מעט יכו על חזם ויאמרו תעינו, רשענו, פשענו, אויה לנו, אללי לנו, אהה עלינו. ואולם, לרוב לא אכפת אם יפנו או לא יפנו. אנשי הרוב מחפשים שקט תעשייתי. הם לא מבינים למה אי אפשר לפתור את זה כמו שפותרים סכסוך עסקי, לפצות את בעלי האדמה ולגמור את העסק. לעקור אנשים מבתיהם זה גרוע פי כמה, ובכלל, מדובר באדמה לא מיושבת. זה משנה אם קוראים לזה אדמה פרטית, או אדמות מדינה או נכסי נפקדים? משנה אם קנו אותה מאיש קש או שלקחו בכוח הזרוע? הם כבר יושבים שם, ולא רק הם, עוד עשרות מאחזים והתנחלויות. אז מה, נפנה את כולם? ומתחת לכל זה מבעבע הזיכרון של רצח יצחק רבין, הקורבן הראשון במלחמת אזרחים שמאיימת לפרוץ כל עת שעולה האופציה של שיחות שלום. שלום הוא מלחמה, אומרים לעצמם אנשי הרוב. ישראל אינה זקוקה ל"שלום", יש לנו היי־טק, יש צבא, מדינה, בנמל התעופה משתרכים תורים ארוכים, בתי הקפה והמסעדות מלאים. נכון, מפעם לפעם מקריבים את הבנים כשהגבול בעזה מתלקח, ולפעמים הבנים, וגם ההורים, נופלים שדודים מדקירת סכין, אבל המספרים זניחים, המחיר עדיין נמוך. רק כשהמחיר יאמיר, יאמיר מאוד, כפי שאירע במלחמת יום הכיפורים, יתחיל חשבון נפש אמיתי.	15/10/2016
...
חיילים הרגו נער בעזה בירי בכינון ישיר של פצצת תאורה		חגי מטר, mekomit בניגוד למקובל השתמשו החיילים בפצצות תאורה ככלי לפיזור זורקי אבנים. הירי נעשה בכינון ישיר ולאור יום. נער בן 15 נהרג במקום, כשלא סיכן את החיילים. דובר צה"ל: "נערך בירור לבחינת נסיבות האירוע.	15/10/2016
שוב ושוב הורס הצבא את צריף הכיתה הקטן בבית הספר היסודי המעורב לבנים ובנות בשבט הג׳האלין מזרחית לירושלים			11/10/2016
...
גל הריסות בתים מסיבי בצפון בקעת הירדן		קואליצית המים - הבוקר (יום א`, 9 באוקטובר 2016) פשטו כוחות צבא בליווי דחפורים על כפר הרועים ראס-אלאחמר בצפון בקעת הירדן והרסו מבנים ומחסות לצאן של חמש משפחות המונות כ- 40 נפשות. מדיווחים מהשטח מתקבלת תמונה קשה של המצב ונראה כי זה רק חלק ממשימת ההרס והן עדיין נמשכות.	9/10/2016
דילמת האסיר הפלסטיני: לחפש צדק בבית המשפט של הכובש?		ג`ואד בולוס , mekomit , בתי המשפט הצבאיים והעליון משמשים כחותמת גומי של מערכת הביטחון. שביתות הרעב מגיעות להישגים, אבל רק פרטיים. החברה הפלסטינית צריכה אסטרטגיה חדשה לנושא האסירים, אבל ההנהגה שותקת	13/10/2016
כאמא פלסטינית אני דורשת: נתניהו, תתנצל!		דלאל עריקאת, שיחה מקומית איך הייתן מסבירות לילד בן שש מדוע יורים גז מדמיע במחסום, למה בכלל יש מחסום, ולמה נהרגים ילדים בעזה? לא האמהות הפלסטיניות הן אלו שמלמדות את ילדיהן לשנוא כפי שטוען נתניהו.	13/10/2016
ארכיון מאמרים
מאמרים נוכחיים
10/2019
9/2019
8/2019
7/2019
6/2019
5/2019
4/2019
3/2019
2/2019
1/2019
12/2018
11/2018
10/2018
9/2018
8/2018
7/2018
6/2018
5/2018
4/2018
3/2018
2/2018
1/2018
12/2017
11/2017
10/2017
9/2017
8/2017
7/2017
6/2017
5/2017
4/2017
3/2017
2/2017
1/2017
12/2016
11/2016
10/2016
9/2016
8/2016
7/2016
6/2016
5/2016
4/2016
3/2016
2/2016
1/2016
12/2015
11/2015
10/2015
9/2015
8/2015
7/2015
6/2015
5/2015
4/2015
3/2015
2/2015
1/2015
12/2014
11/2014
10/2014
9/2014
8/2014
7/2014
6/2014
5/2014
4/2014
3/2014
2/2014
1/2014
12/2013
11/2013
10/2013
9/2013
8/2013
7/2013
6/2013
5/2013
4/2013
3/2013
2/2013
1/2013
12/2012
11/2012
10/2012
9/2012
8/2012
7/2012
6/2012
5/2012
4/2012
3/2012
2/2012
1/2012
12/2011
11/2011
10/2011
9/2011
8/2011
7/2011
6/2011
5/2011
4/2011
3/2011
2/2011
1/2011
12/2010
11/2010
10/2010
9/2010
8/2010
7/2010
6/2010
5/2010
4/2010
3/2010
2/2010
1/2010
12/2009
11/2009
10/2009
9/2009
8/2009
7/2009
6/2009
5/2009
4/2009
3/2009
2/2009
1/2009
12/2008
11/2008
10/2008
9/2008
8/2008
7/2008
6/2008
5/2008
4/2008
3/2008
2/2008
1/2008
12/2007
11/2007
10/2007
9/2007
8/2007
7/2007
6/2007
5/2007
4/2007
3/2007
2/2007
1/2007
12/2006
11/2006
10/2006
9/2006
8/2006
7/2006
6/2006
5/2006
4/2006
3/2006
2/2006
1/2006
12/2005
11/2005
10/2005
9/2005
8/2005
7/2005
6/2005
5/2005
4/2005
3/2005
2/2005
1/2005
12/2004
11/2004
10/2004
עמוד הבית  חזרה