חיים תחת כיבוש
|
| כותרת | | תאור | תאריך |
| "חול כזה, שמתאמנים בו ברטוב" | | חגי מטר, mekomit
פעם אחר פעם אנחנו מופתעים ממופעים של אלימות פלסטינית – אם זה
דקירות בירושלים ואם זה ירי מרצועת עזה. המנהיגים שלנו מדברים על
מאבק בטרור, על ההבדל "בינינו לבינם", על איך שאנחנו לא פוגעים בחפים
מפשע, או לפחות מנסים להמנע מזה.
העדויות נותנות לנו קצת פרופורציה לגבי ההצהרות האלה. למעלה מאלף
פלסטינים שלא היו מעורבים בלחימה כלל, ובהם מאות ילדים, מתו כתוצאה
מהשימוש העצום, הבלתי נתפס בכלל, בכוח אש, שמתארים החיילים. זה פי
כמה וכמה מכל ההרוגים היהודים בכל גלי האלימות והמלחמה של השנים
האחרונות ביחד. זה בערך פי עשרה ממספר ההרוגים בפיגועים בפריז, פי
חמישה מההרוגים במטוס בסיני.
בחוויה הפלסטינית אירועים כאלה הם אירועים מכוננים שמאשרים מחדש את
ההבנה שלישראל אין שום בעיה להרוג אותם בהמוניהם. זה עוד מעבר
לחוויה הבסיסית, היום-יומית, של מציאות המשטר הצבאי בשטחים והמצור
המתמשך והמייאש בעזה, חיים בתחושה שכל חייך עוברים בתוך כלא אחד,
גדול יותר או פחות | 26/11/2015 |
|
| אפשר וצריך להשוות | | אילנה המרמן, haaretz
החודש, ב–9 בנובמבר, חל יום השנה ה–77 ל"ליל הבדולח", זה השם הזוהר
שנתנו הנאצים לפוגרום שנעשה בלילה שבין 9 ל–10 בנובמבר 1938
באוכלוסייה היהודית בגרמניה. הפורעים עשו את מעשי ההרס וההתעללות
וההרג שלהם בלב הערים והעיירות, ברחובות ובבתים, לעיני אזרחים מן
השורה. גרמנים רבים הזדעזעו מגודל הטירוף, האכזריות והברבריות, ולא
נקפו אצבע.
לאחד הטקסים שנערכו השנה לציון יובל ה–77 לפוגרום ההוא של אזרחים
באזרחים, הוזמנה לדבר חברת הכנסת הישראלית חנין זועבי. הטקס נערך
באמסטרדם, והדוברת השוותה בדבריה בין הרוב הדומם בעת ההיא בגרמניה,
לבין הרוב השותק בחברה הישראלית כיום לנוכח המעשים הנעשים נגד
אזרחים ומוסדות פלסטיניים. היא אמרה: "רוב הגרמנים, כנראה, לא תמכו
בזה, אבל הם שתקו. כאשר בישראל שתי כנסיות ועשרות מסגדים מועלים
באש, ומאות אוהדי קבוצת בית"ר צועקים `מוות לערבים` בכל משחק כדורגל,
כאשר שורפים משפחה למוות, הרוב ממשיך לשתוק... ליל הבדולח לא נפל
פתאום מהשמים — זו היתה תוצאה של מה שקרה לפני כן. | 26/11/2015 |
| ... |
| רמבו בבית חולים | | גדעון לוי,haaretz
וזה השלב הבא בהידרדרות: הפלישות לבתי החולים וחטיפת פצועים
ממיטותיהם. כוחות השו־שו מבצעים עוד סוג של פשע מלחמה, שמנוגד
במפורש לאמנת ז`נווה, וישראל מריעה בהתפעלות. גיבורים על פצועים ועל
צוותים רפואיים, גם התוכנית "עובדה" הזילה בסוף השבוע ריר מחליא של
הערצה למעשיהם. לא קשה לדמיין את המהומה שהיתה פורצת כאן אם מחבל
פלסטיני היה פולש לבית חולים ישראלי, חוטף פצוע ממיטתו והורג את
דודנו שסועד אותו. אבל כשהימ"מ והשב"כ עושים זאת, הם זוכים לתשואות.
אלה, בעיקרן, פעולות נקמה וראווה.
"בתי חולים אזרחיים, שאורגנו להושטת עזרה לפצועים ולחולים, לתשושים
וליולדות, לא ישמשו בשום פנים מטרה להתקפה, אלא יכובדו ויוגנו
תמיד". סעיף 18, אמנת ז`נווה, שישראל חתומה עליה. וסעיף 19: "ההגנה
שזכאים בה בתי חולים אזרחיים לא תיפסק, אלא אם כן משתמשים בהם מחוץ
לתפקידיהם ההומניטריים לביצוע משימות שמזיקות לאויב... העובדה שניתן
בבתי חולים טיפול רפואי לפצועים מבין אנשי הכוחות המזוינים אין
רואים אותם כמעשים מזיקים לאויב". | 25/11/2015 |
| ... |
| יהודית ופאשיסטית | | אריאנה מלמד, haaretz
כשפוליטיקאים חילונים, אוכלי שרצים ומקדמי נישואים אזרחיים, מדברים
על מדינה יהודית, הם מתכוונים לדבר אחד: מדינה לא דמוקרטית,
שליהודים בה זכויות יתר בהשוואה לאחרים, לערבים. אביגדור ליברמן
אינו מסתיר את חלומו. נפתלי בנט יכול לחלוק אתו את הפנטזיה המתוקה
הזאת. בנימין נתניהו, ברור לכל, היה מעדיף לראות את האוטובוסים
שהסיעו ערבים לקלפיות נעלמים לגמרי במרחב הערבי, אלא שהוא יודע
שאסור לו לומר זאת. בינתיים. עד להתגברות התביעה ל"יותר יהודית"
לכלל משהו שאפשר לייצר מתוכו ספין הפחדה מוצלח יותר מאשר המופתי.
הסכנה ב"מדינה יהודית" היא בדיוק זו: איש אינו יודע מה תכניה, ואיש
אינו חושב על ההשלכות ההרסניות של החלום זה, על מופרכותו ההיסטורית,
ופוליטיקאים כבר מתרגמים אותו לחלום אחר: מדינת כל יהודיה, וכל
השאר, בהיותם אויבים, שיישבו בשקט בצד ויגידו תודה.
| 25/11/2015 |
| ... |
| הפלסטינים מגיעים להאג: הגישו מידע על פשעים | | יעל מרום, mekomit
ארבעה ארגוני זכויות אדם פלסטינים הגישו היום לתובעת הראשית של בית
הדין הפלילי הבינלאומי בהאג מידע על הפרות זכויות אדם ופשעים לכאורה
שביצעה ישראל במהלך מבצע "צוק איתן". הארגונים מבקשים מבית הדין
להבטיח כי הקורבנות הפלסטינים של המתקפה הישראלית על עזה יקבלו צדק
ופיצויים. | 25/11/2015 |
|
| הבריחה מעזה: דרכם המסוכנת של המהגרים לאירו | | אנאס פארס גנאם, mekomit
בין מלחמות, מצור ועוני קשה - רבים מתושבי עזה רוצים רק לברוח ממנה.
הדרך עולה אלפי דולרים, ואף אחד לא מבטיח שלא תטבע בים בדרך.
ברצועת עזה סקרים מהעבר מצאו שבין 40 ל-80 אחוזים מהתושבים שוקלים
לנסות להגר למקום אחר. קל להבין מדוע: איום תמידי של מלחמה; גבולות
סגורים שמונעים מרוב התושבים את האפשרות לצאת ולהיכנס לרצועה; רמות
אבטלה שמגיעות עד 70 אחוזים בקרב הצעירים; ועוני חמור ביותר, המשפיע
על יותר מרבע ממשקי הבית.
בכל אופן, רק אחוז מזערי מתושבי רצועת עזה יכולים להגר ממנה באופן
חוקי.
שלושה סיפורי הגירה | 25/11/2015 |
|
| הכשרה בדיעבד של התנחלויות איננה כניעה למת | | אדם אלוני, mekomit
ישראל נוהגת להשתמש באותה שפה תכנונית ומשפטית לתיאור בנייה ישראלית
ופלסטינית בגדה. בפועל, המתנחלים זוכים לסיוע ונהנים מעצימת עין
ומהכשרה בדיעבד, בעוד הפלסטינים נתונים תחת עוצר תכנוני.
לפני פחות מחודש, וכמעט ללא דיון ציבורי, אישר ראש הממשלה, בנימין
נתניהו, תכנית בניין עיר (תב"ע) רטרואקטיבית עבור ההתנחלות איתמר.
בחלוף שבוע, ב-29.10, אישר נתניהו תכניות כאלה בדיעבד גם לשלוש
התנחלויות נוספות – שבות רחל, סנסנה ויקיר. כך הולבנה שוב בנייה
ישראלית בגדה המערבית, לאחר שאפילו הרשויות הישראליות הגדירו אותה
במשך שנים כבלתי-חוקית. | 25/11/2015 |
|
| השופט כל הארץ לא יעשה משפט? | | יוסי גורביץ, friendsofgeorge
אמור מעתה, יש לנו חוק אחד – תקנות שעת חירום – אבל אנחנו נפעיל אותו
בצורה שונה על שני ציבורים שונים. אדם יישפט לא על פי העבירה שביצע,
אלא על פי הציבור שאליו הוא משתייך.
למרבה הצער, אי אפשר לומר שמדובר בחידוש משפטי. שופטי בג”צ מיישרים
קו עם ליצני הגיהנום של לאטמה, ועם, בלשון המעטה, תקדימים משפטיים
בעייתיים מתקופות אפלות (TM).
אבל רגע, “אדם יישפט”? אין ולא היה פה שום משפט. העבירה שבה מואשמים
הפלסטינים – היותם בני משפחה של חשודים בטרור – היא לא עבירה שאפשר
להתגונן מפניה. החשודים עצמם – כן, חשודים! – מתים ברוב גדול של
המקרים. הם כבר באו על עונשם, אם בכלל עשו משהו. בבואם לאפשר את
הריסת בתי קרוביהם, השופטים לא דורשים אפילו הליך משפטי שיוכיח
שהאיש שלכאורה ביצע פשע שבעטיו יענישו את קרוביו יורשע למצער בעבירה
שבה נחשד. די בכך שהרשויות אומרות שהוא ביצע את העבירה, כדי להעניש
את קרוביו. הללו לא יכולים אפילו להעלות טענות לחפות בן משפחתם.
זה, רבותי, איננו משפט. זו תיאודיציאה בלשון משפטית על מעשי נבלה
ופשע, שמטרתם המשך דיכויו של עם אחר. וזכרו, החברים נאור, מלצר
וסולברג, את ימי שפוט השופטים: גם שופטים יכולים להשפט. יש תקדימים.
מוטב שתהרהרו בהם.
| 23/11/2015 |
|
| כשהמציאות הופכת לבלתי מציאותית | | שחר גבאי, mekomit
בין הטרור למדיה מתקיימים יחסים סימביוטיים: שניהם זקוקים לשערוריה
החדשה על מנת להשאיר את צופיהם מרותקים באימה למסכים. ההצפה של
הגירויים הפורנוגרפים יוצרת אדישות לגורלו של האחר, שאינו נתפס עוד
כבן אנוש הראוי לחמלה והזדהות | 23/11/2015 |
|
| הסכיזופרניה הפלסטינית: בין הפחד להיסטריה, | | עמירה הס, haaretz
שתי החברות, הישראלית והפלסטינית, מצויות במצב של הדחקה והכחשה. כאן
נגמרת הסימטריה. ההצדקה וההכחשה מסייעות כרגע לשליט, ספק אם הן
עוזרות למאבק הטבעי בשלטון הזר. הפלסטינים סובלים מסכיזופרניה: מצד
אחד הם מקבלים את המינוח "אינתיפאדת הסכינים", ויש המפארים אותה.
הרי אי אפשר להתכחש לקיומם של נפגעים ישראלים בהתקפות דקירה ודריסה.
מצד שני — הם לא מאמינים לדיווחים, ומתלוננים שהצבא והמשטרה מפברקים
ראיות.
הישראלים מדחיקים את משמעות הפחד שלהם מכל מי שנראה ערבי. חברה
שבטוחה בעצמה, בצדקתה ובכוחה אינה נופלת לבורות כאלה של היסטריה
קולקטיבית. כנראה שעמוק עמוק, הישראלים יודעים שלפלסטינים יש כל
הסיבות להתקומם. עם זאת, חמושינו הרשמיים (שוטרים וחיילים) הם תמיד
גיבורים בישראל: האלמונים שהרגו בלחיצות כפתור 500 ילדים בעזה
בחופשת הקיץ, והידועים שמפחדים מסכין (אמיתית או דמיונית) ואז
מבצעים וידוא הריגה של אדם ששוכב פצוע. הישנות המקרים מלמדת שאת
האישור להוציא להורג בלא משפט מקבלים החיילים והשוטרים לא רק
מחברתנו ההיסטרית, אלא גם ממפקדיהם. בין הפחד להיסטריה, החברה
הישראלית מכחישה את אלימותה המושרשת.
| 11/11/2015 |
| ... |
| דוח OCHA השבועי על המצב בשטחים הכבושים - לאמצע חודש נובמבר | | | 25/11/2015 |
| ... |
| אלבראא׳ קאסם הוא ילד בן 15, שעבר התעללות על ידי משטרת ישראל | | תמר גולדשמיד מתרגמת דברים של עורך הדין טארק ברגות: | 25/11/2015 |
|
| בלדה לחובש: כשהצבא מנסה להרתיע מגיש עזרה רא& | | ג`ון בראון, mekomit
חיילים פרצו לביתו של חובש פלסטיני, היכו אותו ושברו לו צלעות,
השפילו ועצרו אותו למשך חצי יום ולבסוף שחררו אותו בלא הסבר. שלושה
ימים קודם לכן פורסמו בעולם סרטונים המתעדים שוטרי מג"ב תוקפים
ומרססים בגז פלפל את אותו חובש בזמן שהוא מנסה להגיש עזרה ראשונה
לפצוע. נאסר היה אחד החובשים הפלסטינים שתועדו שלושה ימים קודם לכן
כשהם מנסים להעניק טיפול לפצוע פלסטיני, ושבתגובה הוכו ורוססו בגז
פלפל על ידי חיילי צה"ל. החיילים שפרצו לביתו באישון לילה שברו
שתיים מצלעותיו, הכו אותו בכל חלקי גופו, ולקחו אותו לחקירה באשמת
יידוי אבנים וניסיון להרוג חיילים, למרות שלא היה להם בדל ראיה לכך,
גם לא צו מעצר. | 22/11/2015 |
|
| עתירה לבג"צ: ישראל מונעת מכלה מעזה להגיע לחת& | | עדו קונרד, mekomit
על פי הקריטריונים של הצבא, תושבי עזה יכולים לצאת מהרצועה במקרה של
חתונת קרוב משפחה מדרגה ראשונה, אבל לא לחתונה של עצמם.
על פי ארגון זכויות האדם "גישה", לפני כשנה וחצי התארסו השניים
והחליטו להתחתן בירדן ומשם להמשיך את חייהם המשותפים במדריד. מאז
תאריך חתונתם נדחה כבר פעמיים מאחר וישראל אינה מאפשרת לה לצאת את
רצועת עזה. בפעם השניה נדחתה החתונה לאחר שבני הזוג כבר הדפיסו
ושלחו הזמנות לאורחיהם. | 22/11/2015 |
|
| איסור התנועה האיסלאמית - דמגוגי ואנטי דמוק | | | 19/11/2015 |
|
| המודל השוודי לנדיבות וחום כלפי מבקשי המקל | | דייוויד סטברו, haaretz
בשוודיה, בין המדינות האירופיות שקלטו הכי הרבה מבקשי־מקלט, התגייס
עולם התרבות והאמנות מלכתחילה לתמוך במדיניות הנדיבה של הממשלה
ובהעלאת המודעות לסבל הפליטים. כעת, לאחר פיגועי פריז, מזכירים
בקהילת התרבות במדינה כי מבקשי המקלט אינם אנשי טרור אלא להיפך, הם
קורבנותיו הראשונים.
"מבצעי הפיגועים מלאי שנאה לחברה הרב־תרבותית", כתב לאחר הפיגועים
ביורן וימן, עורך מדור התרבות של העיתון השוודי המוביל "דאגנס
ניהטר". "שנאה זו, בליווי כוחות האלימות והמוות המניעים אותה, היא
בדיוק מה שהפליטים מסוריה ועיראק בורחים ממנו".
בקיץ האחרון הגיע נושא מבקשי המקלט גם אל התרבות הפופולרית בשוודיה.
בסוף ספטמבר התקיים מופע גיוס כספים מהגדולים בתולדות המדינה, בעבור
סוכנות הפליטים של האו"ם והצלב האדום. פוליטיקאים, מעצבי דעת קהל,
אנשי רוח ואמנים השתתפו בהתנדבות במופע שגייס יותר מ–40 מיליון כתר
שוודי (כ-18 מיליון שקל). מיטב הזמרים שרו באירוע, בהם גם כאלה
הנמנעים בדרך כלל ממעורבות פוליטית, ונשמעו גם נאומים ביקורתיים
כלפי הממשלה שאינה עושה די למען מבקשי המקלט.
למרות הדימוי שלה כמדינה שלווה, אפילו משעממת, עוברת שוודיה ימים
דרמטיים מאוד. היא אחת המדינות היחידות באירופה המציעות מיוזמתן
למבקשי מקלט מהמזרח־התיכון ומאפריקה להיקלט בה. בתקופה האחרונה
נכנסים אליה כאלף מבקשי מקלט ביום ולפי הערכות בשנת 2015 כולה יבואו
190 אלף איש. המדינה המונה כעשרה מיליון תושבים משקיעה מאמץ רב
ומשאבים רבים בקליטה, והחברה השוודית תומכת ברובה במדיניות ההגירה
הנדיבה של הממשלה וחלקה אף מגויס לפעילויות התנדבותיות.
| 16/11/2015 |
| ... |
| מסדר זיהוי של השב"כ: האם תוכלו לזהות את החשוד | | אבי בלכרמן, mekomit
כבר יותר מחצי שנה נמשך משפטה של חברת הפרלמנט הפלסטיני, ח`אלדה
ג`ראר, בבית המשפט הצבאי. הדיון השבוע התמקד בעד שהיה צריך לזהות את
ג`ראר מבין תמונות של שישה גברים ואישה. כשהשופט רמז שבסוף יאלץ . אי
נחת מתעוררת כבר מקריאת סעיפי האישום הרבים והמוזרים בחלקם, כאמור –
כולל ראיונות בתקשורת. היא נמשכת בבחירה להותיר את הנאשמת במעצר
ממושך, מאז מרץ האחרון, למרות תפקידה הבכיר שהיה אמור להקנות לה
איזושהי מידה של חסינות. אבל השיא מגיע בחומר הראייתי המביך
ובהתנהלות גוררת הרגליים של התביעה בתיק.
| 16/11/2015 |
|
| על רן ברץ, חופש ביטוי, ויושר אינטלקטואלי | | יוסי גורביץ, friendsofgeorge
זה די מדהים. ברץ לא מאמין בהסברה. הוא חושב שהיא בזבוז של זמן
ומאמץ. ואף על פי כן, שנה וחצי אחרי שהוא כותב את זה, הוא מקבל מינוי
ציבורי, בכספי ציבור, כדי להיות אחראי על ההסברה. כלומר, ליברטריאן
לוקח על עצמו תפקיד ממשלתי שהוא יודע שלא יכול לעבוד. כי, היי,
משכורת ושורה נאה ברזומה.
אז זה מה ששווה היושר האינטלקטואלי של רן ברץ. זה מה ששווה
הליברטריאניזם היהודי. וזה מה ששווה יכולות הבדיקה של לשכת ראש
הממשלה. אלוהים אדירים, אלה האנשים שאמורים היו להוציא אותנו למלחמה
עם איראן.
| 14/11/2015 |
|
| הסכיזופרניה הפלסטינית | | עמירה הס, haaretz
שתי החברות, הישראלית והפלסטינית, מצויות במצב של הדחקה והכחשה. כאן
נגמרת הסימטריה. ההצדקה וההכחשה מסייעות כרגע לשליט, ספק אם הן
עוזרות למאבק הטבעי בשלטון הזר.
הפלסטינים סובלים מסכיזופרניה: מצד אחד הם מקבלים את המינוח
"אינתיפאדת הסכינים", ויש המפארים אותה. הרי אי אפשר להתכחש לקיומם
של נפגעים ישראלים בהתקפות דקירה ודריסה. מצד שני — הם לא מאמינים
לדיווחים, ומתלוננים שהצבא והמשטרה מפברקים ראיות.
הישראלים מדחיקים את משמעות הפחד שלהם מכל מי שנראה ערבי. חברה
שבטוחה בעצמה, בצדקתה ובכוחה אינה נופלת לבורות כאלה של היסטריה
קולקטיבית. כנראה שעמוק עמוק, הישראלים יודעים שלפלסטינים יש כל
הסיבות להתקומם. עם זאת, חמושינו הרשמיים (שוטרים וחיילים) הם תמיד
גיבורים בישראל: האלמונים שהרגו בלחיצות כפתור 500 ילדים בעזה
בחופשת הקיץ, והידועים שמפחדים מסכין (אמיתית או דמיונית) ואז
מבצעים וידוא הריגה של אדם ששוכב פצוע. הישנות המקרים מלמדת שאת
האישור להוציא להורג בלא משפט מקבלים החיילים והשוטרים לא רק
מחברתנו ההיסטרית, אלא גם ממפקדיהם. בין הפחד להיסטריה, החברה
הישראלית מכחישה את אלימותה המושרשת.
כמו אוטומטים כל אמצעי התקשורת מגדירים את הפלסטינים שנהרגו או
נפצעו במחסומים בכינוי הגנרי "מחבלים" — גם לפני שניסו לברר אם היתה
בכלל סכין. מיהו מחבל? פלסטיני שחמושים ישראלים הרגו ושדו"צ אומר
שהוא מחבל. בעלה המורֶה של סרוות א־שעראווי מחברון, שנהרגה על ידי
חיילים והואשמה בניסיון דריסה — נחנק ומת מגז מדמיע באינתיפאדה
הראשונה. כמה אתרי חדשות ישראליים הזדרזו להגדירו "מחבל"` וכך
להפליל את אלמנתו. | 14/11/2015 |
| ... |
| סנקציות על ישראל, סתם מחשבה | | צבי בראל, haaretz
יועצו של ברק אובמה בן רודס שיגר השבוע מסר מאיים לישראל. אל תחשבו,
הוא הזהיר, שהלחץ על ישראל יפחת אחרי תום כהונתו של אובמה. בראיון
לברק רביד לרגל "ועידת ישראל לשלום" הוא מבטיח, כי הקהילה
הבינלאומית תמשיך להיות מודאגת מהעדרו של פתרון לסכסוך ומהרחבתו,
ולא תרפה מהחיפוש אחר דרך לכונן שתי מדינות — וכך גם כל נשיא
אמריקאי ("הארץ" 9.11).
מעניין באמת לדעת בשמה של איזו "קהילה בינלאומית" מדבר רודס, ומה
פירושה של אותה "דאגה" שתמלא את לב הקהילה הבינלאומית וארה"ב אם לא
ייכון פתרון שתי המדינות. אולי הן לא יסתפקו בסימון מוצרים מן
ההתנחלויות אלא ירחיבו את העונש הנורא הזה גם למוצרים שייוצרו במזרח
ירושלים? לנפתלי בנט יש תשובה מצוינת לאיום הזה.
אגב, האם מישהו שאל את הפלסטינים אם הם החליטו לוותר על חלום המדינה
הלאומית שלהם? הם נתנו כבר את הסכמתם למדינה דו־לאומית? מנין צמחה
לה בכלל התפישה התמוהה, שלפיה באין פתרון מדיני, מדינה דו־לאומית
היא האופציה היחידה. מה, אנחנו טורקיה שנדרשת להעניק זכויות שוות
לכורדים? עיראק, שממשלתה מחויבת לראות במיעוט הסוני שווה ערך לרוב
השיעי? לנו יש את הכיבוש שמציל אותנו ממדינה דו־לאומית.
| 16/11/2015 |
| ... |
| הפסדנו | | גדעון לוי, haaretz
הפסדנו. ביום שבו ילד בן 13 נחקר כאילו היה ראש ארגון פשיעה; ביום
שבו עמדו עליו בריונים ישראלים וקיללו אותו "מות, יא בן שרמוטה",
בעודו מתבוסס בדמו; ביום שבו הורים צעירים, מגישי החדשות בטלוויזיה,
מכנים ילד בן 11 "מחבל", בלי לחשוב על ילדיהם; ביום שבו ישראל נעשית
דומה לאריתריאה ולאוגנדה כשהיא מחוקקת עוד חוק מפלצתי, כזה שיאפשר
השלכה לכלא גם של ילדים בני 12; כשהוצאות להורג של סכינאים וספק
סכינאים נהפכות לשגרה מעוררת הערצה, ונפוצים גם ניסיונות הלינץ` —
אלה ימים המסמנים חברה בהתפרקות מוסרית.
מכירת החיסול הזאת אמנם אינה מסמנת ניצחון פלסטיני גדול, הם רחוקים
מכך, אך היא חורצת הפסד ישראלי גורלי. בלי חיל אוויר ובלי טנקים,
איתגרו הפלסטינים את החברה הישראלית, והיא לא עמדה באתגר.
די לצפות בסרטון החקירה של אחמד מנאסרה, שכמעט כל פלסטיני בשטחים
נחשף לו: החוקר, במשקפי שמש על מצחו וכיפה זעירה על ראשו המגולח,
נובח וצווח על הילד כמשוגע. | 14/11/2015 |
| ... |
| הנה מוטלות גופותיהם | | גדעון לוי, haaretz
המחזות הם יום יומיים כמעט: דקירה, ירי, לפעמים לינץ` (כבר יש דיון
ציבורי מלומד בישראל: הלינץ` — בעד או נגד). אחר כך הגופה מונחת על
הכביש, לפעמים מכוסה ולפעמים לא, הסקרנים ואנשי כוחות הביטחון
מביטים בה כמי שמתבוננים בשלל־ציד, כמה מהם מצטלמים למזכרת. באחת
התמונות המזעזעות ביותר שהופצו ברשתות החברתיות בימים האחרונים נראה
מתנחל חמוש בחברון, חובש כיפה כמובן, עומד מחויך ומשועשע מול גופת
פלסטיני שהדם ניגר מראשו, הדם מתפשט על הכביש, והמתנחל העולץ מצלם
בסלולרי שלו, להראות בבית לילדים.
הציפייה שמישהו מסקרני הגופות הללו גם יחשוב על מה שהוא רואה,
ובעיקר על מי שהוא רואה, איננה מציאותית. אלה רגעי הזעם ותאוות
הנקם, ואלה ימי ההסתה, גם בישראל, והגופה המדממת שעל הכביש איננה
גופת אדם, היא, בעיני רבים, נבלה. אבל כמה דקות קודם לכן היא עוד
היתה בן אדם; עם רצונות, רגשות וחלומות, חלקם פסולים ומעוותים, אבל
איך אפשר שלא לחשוב עליהם, ולו לרגע, לנסות להבינם ולרדת לפשרם? | 6/11/2015 |
| ... |
| אם זה נראה כמו פשיזם, נשמע כמו פשיזם, מריח כמו | | יונתן פלד, hagada
לא, עדיין אי אפשר לטעון כי על מדינת ישראל השתלט הפשיזם, אבל
סממניו הבולטים לעין: לאומנות קנאית, אתנוצנטריות, מיליטריזם, הערצת
הכוח, התנשאות לאומית, אלימות, בוז לשונה, עיוורון לצרכי עמים אחרים
וקבוצות לאומיות אחרות, המדינה הינה נושא להערצה, הצבא נושא להערצה.
פולחן המוות והבלטת גבורה בשדה הקרב כערך נעלה. מדינת ישראל ספוגה
בערכים שנחשבים בכל מקום בעולם כפשיסטיים. רק חסרה המסגרת החוקית
למשטר כזה, כי פורמלית אנחנו עדיין דמוקרטיה.
כמו במדינות אחרות, עליהם השתלט הפשיזם, גם אצלנו אין כל רצון או
נכונות מצד הממסד ובייחוד מצד גופי אכיפת החוק להתמודד עם תופעות
פשיסטיות בחברתנו. | 5/11/2015 |
|
| אל תגידו לא ידענו - מניעת מסיק בבורין | | לנו (פעילי שמאל שבאו למסוק זיתים), עצר בכניסה למטעי זיתים של
הכפר הפלסטיני בורין, הנמצא בין ההתנחלויות ברכה ליצהר. כשירדנו
מהאוטובוס הגיעו ג`יפים של צה"ל והחיילים (עם מסכות על פניהם),
אסרו עלינו להיכנס למטעי הזיתים. מסיק הזיתים היה מתואם עם המת"ק
(מפקדת תיאום וקישור). המארגנים טלפנו למת"ק. נאמר לנו להמתין
לקצינים שיבדקו את העניין. בינתיים הגיע הרבש"ץ (רכז ביטחון שותף
צבאי) של ההתנחלות יצהר הסמוכה. התפלאתי לראות אדם דתי הנוסע בשבת.
הוא ועוד מתנחלים הספיקו לגרש פלסטינים שמסקו את זיתיהם בקרבת
ההתנחלות באישור הצבא. שוד קרקעות דוחה שבת, כנראה... | 3/11/2015 |
|
| כן, זה יכול לקרות (שוב) | | יוסי גורביץ, friendsofgeorge
ישראל עולה שוב על משעול הטיהור האתני – אלא שהפעם ספק אם תשרוד
אותו
חמושי צה”ל במחנה הפליטים עאידה מאיימים לרצוח את תושבי המחנה בגז,
ילדים, נשים וקשישים. הם גם מאיימים לרצוח בן ערובה שלקחו. מסוג
הדברים שהתקשורת הישראלית לא תראה לכם.
אני חושב שלא צריך לחקור עמוק מדי כדי להבין מאיפה נטל חמוש ישראלי
את הרעיון לרצוח אוכלוסיה שלמה בגז, נכון? היו לנו מורים טובים,
והיינו תלמידים שקדנים.
מזכיר המדינה קרי אמר השבוע, באמירה שצללה כאבן במים אדירים
בציבוריות הישראלית, שבאלימות הישראלית-פלסטינית אפשר לראות חלון
למציאות של מדינה אחת. קרי, כמו רבים אחרים, טועה: מה שמשתקף פה היא
מציאות לא של מדינה אחת, מדינה שכל תושביה שווים; מה שאנו רואים היא
מציאות של מדינת אפרטהייד שלמדוכאיה נמאס לחיות על ברכיהם, והם
יוצאים אל המדכא השנוא ולהב חסר תועלת בידם, יודעים שמותם יבוא,
ומקבלים אותו ובלבד שהחיים הללו ייפסקו.
ובימין היהודי הבינו שהמשחק שהיה בעשור האחרון, המשחק של “כיסוח
דשא” ושל “ניהול הסכסוך” ושל “שקט”, נגמר.
הפוליטיקאים היהודים מדברים על זה בגלוי או בסמוי, אבל מדברים על
זה. ינון מגל מדבר על נכבה נוספת. המפלגה שלו הכניסה לרשימתה את
אביחי בוארון, שפינטז בפומבי על מחנות השמדה ל”עמלקים”, וכולם
יודעים מי הם העמלקים.
זו שריקת כלבים. היא מסוכנת לא פחות מהנאום של מילושביץ’ ב-1989, שבו
הבטיח לסרבים שהם “לא יושפלו שוב” בקוסובו. הקהל קיבל אז את
מילושביץ’ בקריאות “מוות למוסלמים.” הוא עצמו לא אמר את הדברים
המפורשים, אבל לא צריך היה לומר: הם הובנו על ידי הקהל. כשנתניהו
עושה השוואה מכוונת בין התנועה הלאומית הפלסטינית ובין הנאצים, הוא
מכין את הקהל היהודי לנכבה שניה. אין, בסופו של דבר, פתרון אחר שבו
אפשר יהיה לשמר את עיקר העיקרים הציוני – עליונות יהודית. היהודים
הישראלים בשלים בחלקם הגדול לטיהור אתני שני, החמושים שלהם כבר
משתוקקים להציף את הישובים הפלסטיניים בגז.
אל דאגה: התקשורת היהודית לא תדווח על האירועים בזמן אמת.
לישראל יש את היכולת הצבאית לבצע טיהור אתני או רצח עם, ונראה יותר
ויותר שיש לה גם את הרצון. אבל שקט לא יהיה: גם אם מיליון פלסטינים
יגורשו לירדן והשאר יירצחו, כל מה שיקרה הוא קריסה של ירדן, קריסה
של כל משטר ערבי שמעז לדבר עם ישראל מתחת לשולחן, ומלחמת נצח. | 6/11/2015 |
|
| הוצאתה להורג של הדיל אל־השלמון | | עמירה הס, haaretz
הישראלים מסמנים את הרג בני הזוג הנקין כתחילת "גל הפרעות" של
אוקטובר 2015. בעבור הפלסטינים, הריגת אל־השלמון הגדישה את הסאה,
לאחר שנים של חוסר ביטחון ופחד מול אלפי חמושים ישראלים (חיילים
ומתנחלים) שתקועים ביניהם, ומשבשים את חייהם כל הזמן. ההתעלמות
הישראלית מהפגיעה המתמדת בביטחונם האישי של הפלסטינים ומהרוגיהם
האזרחיים כהסבר להסלמה, היא עוד דוגמה לזילות חייהם.
כבר "בצלם", שהתבסס על דברי עד ראייה פלסטיני שהתקרב אליה, ציין כי
אל־השלמון (כן, רעולת פנים!) החזיקה בסכין. כך שגם קביעת התחקיר
המלומד, שכן היתה סכין בזירה, אינה בבחינת גילוי מרעיש. אבל
אל־השלמון לא דקרה אף חייל (בניגוד לרושם שנתנו הדיווחים הראשונים
על הריגתה). היא אפילו לא התקרבה מספיק כדי שהסכין תדגדג את הרובה
שלו. כששכבה על הארץ, פצועה, היה אפשר לעצור אותה. אבל החיילים ירו
בה שוב ושוב. בעיקר אין כל הפתעה בהודעה שצה"ל אינו מתכוון לנקוט כל
צעדים נגד החיילים, שלפי התחקיר לא היו צריכים להרוג. | 6/11/2015 |
| ... |
| סוחרי הגוויות | | צבי בראל, haaretz
הם בודדים, לא חברים בארגון בדרך כלל, והם אינם מודיעים מראש היכן
ומתי יתקפו. שום מודל לא פועל עליהם, שום תואר אינו מתאים למעשיהם:
אינתיפאדת בודדים, אינתיפאדת אווירה, אינתיפאדת סכינאים, איך בדיוק
נכנה את ההשתוללות הזאת, כי בלי הגדרות אי אפשר להכין תוכניות פעולה
או לתאר את המציאות. מזל שהאל מתוך המכונה לא הכזיב גם הפעם. שוב
נשלפה ההסתה כהסבר לכל תופעה. היא זאת שמניעה מחבלים, היא שבולמת את
המו"מ המדיני, היא מבטלת את קיומו של פרטנר, בהיותו המסית הראשי,
ובעיקר — הסתה יכולה להסתיר תחת כנפיה את קיומו של כיבוש, ולנטרל את
אשמתו. שהרי לא הכיבוש אשם, ההסתה נגדו אשמה. ישראל מחזיקה עכשיו
בנשק האולטימטיבי: גופות קרות ומאיימות. גופות שאסור לשחררן כי
מהקור החורך שלהן עלולה לפרוץ אש שתצית את השטחים. את הריגתם של
המפגעים הרי הפלסטינים מקבלים בהבנה. מוות של שהידים זה חלק מן
התרבות שלהם, אבל גופות? זה כבר סיפור אחר. כאן אפשר ללחוץ עליהם.
הנכס הביטחוני הזה שמוחזק במקרר מאפיל כמובן על כל שיקול מוסרי;
כרגיל, לכל מעשה לא מוסרי נלווה נימוק ביטחוני שאין לעמוד בפניו. כי
מול חמאס וחיזבאללה צריך לפעול בכלים שלהם. סוחרי גוויות, צריך
להסביר למסיתים, חייבים לדבוק בכללי משחק הוגנים. גופה תמורת גופה,
או גופה תמורת שקט, היקר מביניהם. זו השפה היחידה שהפלסטינים
מבינים, זו השפה שגם ישראל שולטת בה על בוריה.
| 6/11/2015 |
| ... |
| מי ההזוי כאן | | איריס לעאל, haaretz
אם נקפא על מקומנו, לא נזוז ולא ננשום, נוכל לשמוע את קריסת בנימין
נתניהו וממשלתו. זו איוושה חרישית והתהליך אטי, בלתי מורגש כמעט.
נתניהו וממשלתו נתקלו במגבלה שלא הביאו בחשבון: החיים עצמם. גילוי
קיומה של מציאות על מגבלותיה, העובדה שיש בה סובייקטים נוספים, בעלי
חזון מנוגד, החותרים לממשו, הכתה אותם בתדהמה.
כי ככל שהאדם נוקשה יותר, ככל שהוא דוגמטי ותודעתו צרה, כך חזקה
אמונתו בהתגמשות האינסופית של התנאים. אלא שמתברר, שהמציאות
הבוגדנית כלל אינה עשויה מחומר אלסטי, היא מכלאה מוקפת גדרות: גדר
אחת היא הסטטוס־קוו על הר הבית. גדר אחרת היא ההתנגדות לדיכוי
באמצעות כוח ופחד והתנגדות לשלילת זכויות האדם. הגדר השלישית היא
הקהילה הבינלאומית, והגדר האחרונה — ובה שער, שנתניהו ניסה לפרוץ
בלא הועיל — היא האמת ההיסטורית.
הטשטוש של עמדת השמאל והצגתו כימין קצת יותר סימפטי לא השיגו כלום. | 5/11/2015 |
|
| שני פלסטינים מעיסאוויה נפגעו בפניהם מכדו— | | ניר חסון, haaretz
לואי פייסל עבד, בן 35, עמד לפני שבועיים במרפסת ביתו בקומה השנייה
בבניין בעיסאוויה ונפגע בפניו מכדור ספוג שנורה על ידי שוטרים
שסיירו ברחוב. הוא איבד את עינו השמאלית וסובל משברים באף ובאזור
ארובת העין. 10 ימים אחר כך, ביום ראשון האחרון, עמדו מאזן אבו חומוס
ואשתו נאדיה בחלון ביתם בקומה הראשונה ברחוב הראשי של עיסאוויה. כמו
במקרה הקודם, גם הפעם, לטענתם ולטענת אחרים לא היו כלל התפרעויות
ברחוב. סיור משטרה שעבר בסמוך ירה לעברם כדור ספוג שניפץ את החלון
ופגע בפניו של אבו חומוס. הוא נחתך עמוקות במצח ונזקק לתפרים ואשתו
נפגעה מרסיסי זכוכית בפניה ובעין ימין. "היינו על יד החלון בבית,
הסתכלנו על המשטרה, אשתי אמרה לי תסגור את החלון ואז נתנו לי כדור
בראש, סתם ככה, לא היו אבנים, אפילו ילדים לא היו ברחוב, ראו אותי
בחלון ונתנו", סיפר אבו חומוס. | 5/11/2015 |
| ... |
| אזרח סודאן שקיבל מעמד תושב והוחזק בחולות ב&# | |
אילן ליאור, haaretz
מבקש מקלט מחבל דארפור בסודאן, שהוחזק במשך שנה במתקן חולות בגלל
טעות של רשות האוכלוסין וההגירה, תובע מהמדינה פיצויים של 2.5
מיליון שקלים על כליאת שווא. סיפורו פורסם ב"הארץ" בינואר השנה, זמן
קצר לאחר שחרורו מחולות. הוא שוחרר רק לאחר שיצר קשר עם משרד עורכי
דין וזה פנה בשמו לרשות, שהודתה בטעות, שחררה אותו והעניקה לו מעמד
תושב ארעי. התברר כי היה זכאי למעמד זה כבר לפני שבע שנים, אך לא
קיבל אותו. במקום זאת נדרש בשנים האחרונות לחדש שוב ושוב את אשרת
השהייה הזמנית שלו ולבסוף נשלח לחולות.
התביעה מאשימה את משרד הפנים במחדל מתמשך, שכן לא יישם את החלטת
הממשלה ולא בדק את מעמדו של אחמד: "הוראת השהייה לתובע ניתנה כתוצאה
מרשלנות מתגלגלת", נכתב. בתביעה מצוין כי אחמד הגיש בקשת מקלט לפני
כשמונה שנים, חודשים ספורים לאחר כניסתו לישראל, אך טרם נענה. הוא
הגיש בקשה נוספת לפני יותר משנה וחצי, בעת שהוחזק בחולות, אם גם זו
לא זכתה להתייחסות המדינה. זאת, בדומה לבקשות המקלט של יוצאי דארפור
שהמדינה אינה משיבה להן באופן שיטתי.
| 5/11/2015 |
| ... |
| שני מבקשי מקלט שהגיעו לצמרת האתלטיקה בארץ | |
אילן ליאור, haaretz
באיגוד האתלטיקה מעריכים שיש להם פוטנציאל להגיע לרמות הגבוהות
ביותר בזירה הבינלאומית. השניים הגיעו לעשירייה הראשונה באליפות
ישראל בריצת כביש ל-10 ק"מ. | 5/11/2015 |
| ... |
| ארכיון מאמרים |
| מאמרים נוכחיים |
| 2/2021 |
| 1/2021 |
| 12/2020 |
| 11/2020 |
| 10/2020 |
| 9/2020 |
| 8/2020 |
| 7/2020 |
| 6/2020 |
| 5/2020 |
| 4/2020 |
| 3/2020 |
| 2/2020 |
| 1/2020 |
| 12/2019 |
| 11/2019 |
| 10/2019 |
| 9/2019 |
| 8/2019 |
| 7/2019 |
| 6/2019 |
| 5/2019 |
| 4/2019 |
| 3/2019 |
| 2/2019 |
| 1/2019 |
| 12/2018 |
| 11/2018 |
| 10/2018 |
| 9/2018 |
| 8/2018 |
| 7/2018 |
| 6/2018 |
| 5/2018 |
| 4/2018 |
| 3/2018 |
| 2/2018 |
| 1/2018 |
| 12/2017 |
| 11/2017 |
| 10/2017 |
| 9/2017 |
| 8/2017 |
| 7/2017 |
| 6/2017 |
| 5/2017 |
| 4/2017 |
| 3/2017 |
| 2/2017 |
| 1/2017 |
| 12/2016 |
| 11/2016 |
| 10/2016 |
| 9/2016 |
| 8/2016 |
| 7/2016 |
| 6/2016 |
| 5/2016 |
| 4/2016 |
| 3/2016 |
| 2/2016 |
| 1/2016 |
| 12/2015 |
| 11/2015 |
| 10/2015 |
| 9/2015 |
| 8/2015 |
| 7/2015 |
| 6/2015 |
| 5/2015 |
| 4/2015 |
| 3/2015 |
| 2/2015 |
| 1/2015 |
| 12/2014 |
| 11/2014 |
| 10/2014 |
| 9/2014 |
| 8/2014 |
| 7/2014 |
| 6/2014 |
| 5/2014 |
| 4/2014 |
| 3/2014 |
| 2/2014 |
| 1/2014 |
| 12/2013 |
| 11/2013 |
| 10/2013 |
| 9/2013 |
| 8/2013 |
| 7/2013 |
| 6/2013 |
| 5/2013 |
| 4/2013 |
| 3/2013 |
| 2/2013 |
| 1/2013 |
| 12/2012 |
| 11/2012 |
| 10/2012 |
| 9/2012 |
| 8/2012 |
| 7/2012 |
| 6/2012 |
| 5/2012 |
| 4/2012 |
| 3/2012 |
| 2/2012 |
| 1/2012 |
| 12/2011 |
| 11/2011 |
| 10/2011 |
| 9/2011 |
| 8/2011 |
| 7/2011 |
| 6/2011 |
| 5/2011 |
| 4/2011 |
| 3/2011 |
| 2/2011 |
| 1/2011 |
| 12/2010 |
| 11/2010 |
| 10/2010 |
| 9/2010 |
| 8/2010 |
| 7/2010 |
| 6/2010 |
| 5/2010 |
| 4/2010 |
| 3/2010 |
| 2/2010 |
| 1/2010 |
| 12/2009 |
| 11/2009 |
| 10/2009 |
| 9/2009 |
| 8/2009 |
| 7/2009 |
| 6/2009 |
| 5/2009 |
| 4/2009 |
| 3/2009 |
| 2/2009 |
| 1/2009 |
| 12/2008 |
| 11/2008 |
| 10/2008 |
| 9/2008 |
| 8/2008 |
| 7/2008 |
| 6/2008 |
| 5/2008 |
| 4/2008 |
| 3/2008 |
| 2/2008 |
| 1/2008 |
| 12/2007 |
| 11/2007 |
| 10/2007 |
| 9/2007 |
| 8/2007 |
| 7/2007 |
| 6/2007 |
| 5/2007 |
| 4/2007 |
| 3/2007 |
| 2/2007 |
| 1/2007 |
| 12/2006 |
| 11/2006 |
| 10/2006 |
| 9/2006 |
| 8/2006 |
| 7/2006 |
| 6/2006 |
| 5/2006 |
| 4/2006 |
| 3/2006 |
| 2/2006 |
| 1/2006 |
| 12/2005 |
| 11/2005 |
| 10/2005 |
| 9/2005 |
| 8/2005 |
| 7/2005 |
| 6/2005 |
| 5/2005 |
| 4/2005 |
| 3/2005 |
| 2/2005 |
| 1/2005 |
| 12/2004 |
| 11/2004 |
| 10/2004 |
עמוד הבית חזרה |
