קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
חיים תחת כיבוש

כותרתתאורתאריך
דיווח וידאו מן ההפגנה בנבי סליח, יום ששי 26.9.2014מאת ישראל פוטרמן27/9/2014
...
לא נפריע, העיקר שתהרסויצחק לאור, haaretz כמעט החלה המלחמה בדאעש, וכבר מעליב אותנו העולם, כלומר המערב. נשיאים משגרים מטוסים וקומנדו, ומאתנו, שקראנו "טרור" לכל גרילה בדרום לבנון, לכל יידוי אבן על נגמ"ש, לכל הנפת דגל פלסטין; שכלאנו ילדים, שגידלנו טרור איסלאמי בבתי הכלא שלנו, במרתפי החקירות, במחסומים; שהרסנו מסגדים כבר ב–48` — מאתנו מתעלמים? כמה שנים עוד נהיה הידועה־בציבור של המערב, נבוא לחגיגות הללו רק בחשיכה, מהדלת האחורית, כי לא נעים להם? שיא ההשפלה היה בהתקפה האמריקאית על עיראק, בינואר 1991, זו שהחלה את חורבנה, בשם החופש, כמובן. עיתונינו גילו אהדה למתקפה המתארגנת כבר מקיץ 1990, בלי לשאול שאלות מוסריות או תועלתניות. בעלי הטורים, כיאה לדמוקרטיה, נחלקו, בכל העיתונים, בין האופטימיסטים, שהבטיחו לנו כי בוש (האב) יתקוף, לפסימיסטים, שהזהירו, כבר אז, מפני שקיעתה של אמריקה. כמה שמחנו כשההתקפה החלה. חשובי סופרינו ואמנינו, בשם האיבה לסדאם ולהיטלר, תקפו את השמאל האירופי, שנהג עוד להפגין נגד תוקפנות אמריקאית, במין רפלקס מימי וייטנאם. אבל המערב הורה לנו לשבת בשקט, אפילו אם יירו עלינו, בניגוד לאתוס הגבורה, ובניגוד לאסטרטגיה — עד אז, בת יותר מיובל — של מאמץ השתלבות פעיל במערך הצבאי המערבי, בכל מחיר. חילקו לנו מסיכות. ישבנו בחדרים אטומים והרגשנו כמו קורבנות עיראקים. וכשנגמרה המתקפה, החלו הסנקציות על עיראק. עיתונינו לא דיווחו, אלא על הפרותיהן. 12 שנות כותרות על הפרת סנקציות. עורכי החדשות מתו מרוב שעמום, אבל דיווחנו והפצרנו להדק, ובניגוד לעיתוני המערב הצבועים, לא דיווחנו על תמותת התינוקות שגאתה בעיראק בין 1991 להחרבתה הסופית ב–2003, לא שאלנו שאלות על הזוועה, אפילו לא הזהרנו שמדינות לאום מתפוררות אינן טובות לביטחוננו. תמכנו בחופש האמריקאי להפציץ, בחורבן המזרח התיכון, בתעשיית הנשק, בטיפוח ארגונים מפלצתיים — מאל־קאעדה, דרך ג`בהת אל־נוסרה, עד דאעש; בטחנו בדולר האלוהי, ובנכונות הנוער להחריב את עזה בשם המערב, כי המערב הוא אנחנו. ואנחנו, שהתפללנו לניצחון צרפת באלג`יריה, לניצחון ארה"ב בווייטנאם, ייחלנו גם לניצחון בוש (הבן) על סדאם ב–2003. האם יכולנו לדעת שדאעש יצמח מהריסת עיראק? האם ידענו שלא היה ולא נברא ה"נשק להשמדה המונית", התירוץ לרבבות הרוגי הכיבוש בעיראק? האם ידענו שתעשיית הנשק האמריקאית אף פעם אינה מפסידה, אפילו לא במלחמות נגד ארה"ב? ידענו. אנחנו לא באמת טמבלים. שתקנו. אהבנו את אדוננו המפציץ.25/9/2014
...
הכלכלה הפלסטינית דוהרת מטהעמירה הס, haaretz 63.3% מהצעירים (בני 15 עד 29) בכוח העבודה ברצועת עזה הם מובטלים. זהו נתון אחד מבין רבים שמוזכרים בשני דו"חות תקופתיים - של הבנק העולמי ושל קרן המטבע הבינלאומית - ושמצביע על המשבר הכלכלי החמור שבו נמצאת החברה הפלסטינית, עוד לפני המלחמה האחרונה בעזה. בגדה המערבית שיעור הצעירים המתוסכלים משום שאינם מוצאים עבודה הוא קטן יותר - 25%, אבל עדיין גבוה מכלל שיעור המובטלים בגדה, שעומד על 16%. לשם השוואה, שיעור כלל המובטלים ברצועת עזה עומד על 45%. הדו"חות, המסכמים את נתוני הכלכלה הפלסטינית בשנה החולפת, הוכנו לקראת ישיבה של ועדת הקישור של המדינות התורמות לרשות הפלסטינית, שתתקיים היום בניו יורק. השנה, כינוס קבוע זה יהיה פגישת הכנה לוועידה גדולה שתתקיים בקהיר בחודש הבא ותדון בשיקום רצועת עזה. בשקלול הנתונים משני האזורים הפלסטיניים, שיעור האבטלה עומד על 26.3%, ושיעור האבטלה בקרב צעירים הוא 39.5%. "כפי שמלמדים הניסיון הבינלאומי וההיסטוריה הטרייה בעזה, מצב כה חמור עלול להצית עוד אלימות", נכתב בדו"ח הבנק העולמי. "אי־ביטחון פוליטי והגבלות על תנועה וגישה הם הסיבות העיקריות לכך שהכלכלה הפלסטינית אינה יכולה להמריא". קצב הצמיחה השנתי של הכלכלה הפלסטינית ירד מ–6.3% ב–2012 ל-1.9% ב–2013 - ובשנה זו רצועת עזה הצילה את המצב, כיוון שמנהרות ההברחה בגבול עם מצרים עוד פעלו. שיעור הצמיחה ברצועה ירד מ–7% ב–2012 ל–6% ב–2013 ובגדה הוא צנח מ–6% ל–0.5%. קרן המטבע הבינלאומית מעריכה שהמגמה תימשך ושב–2014 הכלכלה הפלסטינית תתכווץ עוד יותר. לפי ההערכות, התוצר הלאומי הגולמי בגדה המערבית יקטן ב–3.7%, וברצועת עזה יקטן ב–15%.25/9/2014
...
אינתיפאדת הילדים: החמרה במדיניות כליאת קטניר חסון, haaretz פרקליטות מחוז ירושלים החמירה בתחילת חודש יולי את המדיניות כלפי עצורים פלסטינים במזרח ירושלים, ובהם עצורים קטינים. על פי המדיניות החדשה, בכל מקרה שבו פלסטיני שמעורב בידויי אבנים או בעבירה אחרת הקשורה למהומות בשכונות הפלסטיניות, תבקש הפרקליטות מעצר עד תום ההליכים. התוצאה היא שעשרות קטינים פלסטינים נותרים במעצר במשך חודש או חודשיים, לפני פתיחת משפטם. כפי שפורסם ב"הארץ", בחודשיים האחרונים נעצרו 260 קטינים בבירה. נכון להיום, לפחות 58 קטינים פלסטינים עצורים בשל המהומות במזרח העיר, כך על פי נתונים שאסף עו"ד מוחמד מחמוד, שמייצג חלק ניכר מהעצורים. לדברי סנגורים ועובדים סוציאליים, למעצר יש השפעה מכרעת על סיכויי ההרשעה ואפשרויות השיקום של הנערים. במקרים רבים, הנערים מודים בעבירות רק כדי לקצר את זמן מעצרם. בפרקליטות מסבירים כי המדיניות אינה מפלה בין ערבים ליהודים. עם זאת, בתי המשפט לרוב נוטים להיענות לבקשות לחלופות מעצר לעצירים יהודים ודוחים את ההצעות הנוגעות לעצורים פלסטינים. חשודים יהודים, לעומת זאת, ישתחררו ברוב גם כאשר מיוחסות להם עבירות חמורות בהרבה, למרות בקשת הפרקליטות למעצר עד תום ההליכים. כך למשל, אתמול הורה בית המשפט העליון לשחרר למעצר בית ארבעה נאשמים קטינים יהודים, תושבי השטחים, שהואשמו בהצתת בית קפה בכפר דורא, כחלק מפעילות "תג מחיר". במקרה אחר שחרר בית המשפט המחוזי לחלופת מעצר 11 מבין 12 הנאשמים היהודים בפרשת הלינץ` בנווה יעקב, שבה נפצעו שני צעירים פלסטינים, אחד מהם קשה. במקרה הזה הנאשמים ברובם בגירים, שמואשמים בעבירות חמורות ולפחות לאחד מהם יש גם עבר פלילי בעבירה דומה. 25/9/2014
...
המדינה מאיצה את הרס בתי הבדואים הפלסטינים עמירה הס, haaretz המינהל האזרחי הגביר מאז אפריל השנה את פעולות ההריסה של מבני המגורים והמבנים החקלאיים של קהילות בדואיות פלסטיניות ממזרח לירושלים ובאזור E1, המיועד להרחבה של מעלה אדומים. כך מדווחים נציגים של הקהילות וכך עולה מניתוח נתונים שעשה AIDA, ארגון גג של סוכנויות פיתוח בינלאומיות, על בסיס עבודת התיעוד של משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים (OCHA). מספר המבנים שנהרסו עד אוגוסט השנה, מספר האנשים שאיבדו את קורת הגג שלהם ומספר התקריות שבהן בוצעו ההריסות היו הגבוהים ביותר זה חמש שנים. בארבעה חודשים השנה שבהם בוצעו ההריסות (מארס, אפריל, מאי ואוגוסט) כמעט הוכפל מספר המבנים שהרס המינהל האזרחי בקהילות שממזרח לירושלים, בהשוואה לשנת 2013 כולה (35 מבנים לעומת 21). מספר האנשים שאיבדו את קורת הגג שלהם כמעט שולש (156 לעומת 57). ב-2013 ההריסות בוצעו בשתי פעולות ואילו באותם ארבעה חודשים ב–2014 - ב-13 פעולות. העלייה הגדולה במספר האנשים שאיבדו את קורת הגג שלהם, ביחס למספר המבנים שנהרסו, מלמדת שהיתה עלייה בהרס של מבני מגורים (פחונים, אוהלים וקרוואנים) לעומת מבנים חקלאיים (דירים ומחסנים). לשם השוואה, בכל שטח C הרס המינהל האזרחי בשמונת החודשים האחרונים 346 מבנים ו-668 פלסטינים איבדו את קורת הגג שלהם. ב-2013 הוא הרס 565 מבנים בכל שטח C ו-805 פלסטינים איבדו את בתיהם. נציגי הבדואים בשטח שממזרח לירושלים מעריכים שעם התקדמותה של תוכנית המינהל האזרחי לרכזם בעיירת־קבע (רמת נויעמה), מצפון ליריחו, הוא מעוניין להקשות עליהם וללחוץ עליהם להסכים למעבר ולכן הגביר את פעולות ההריסה. התוכנית היא לפנות אלפי בדואים החיים ב-23 קהילות ממזרח לירושלים וליישב אותם בעיירת קבע, יחד עם בני שבטים אחרים שמתגוררים באזור יריחו. פינוים יאפשר הרחבה של התנחלויות רבות, ובייחוד מעלה אדומים, קידר, כפר אדומים ומצפה יריחו. המבנים נהרסים משום שהמינהל האזרחי מסרב לתת לקהילות הבדואיות אישורי בנייה וחיבור לתשתיות, אף שרובן חיות באזור מאז שנות ה-50.25/9/2014
...
צד נוסף של המערכת הסימביוטית בין הצבא והרבש”צים הוא שהצבא משתמש בהם כדי להכשיר בפועל מאחזים. רוצים להבין כיצד? קראו את יוסי גורביץ יש דין24/9/2014
רחובות חדשים במזרח ירושלים: רחוב הטיול פינניר חסון, haaretz העירייה אישרה 40 שמות לרחובות במזרח העיר, אך רובם מנציחים חפצים דוממים . או נקודות ציון. באופוזיציה טוענים: "מנסים למחוק את הזהות הפלסטינית". כך למשל בין השמות שאושרו: "שקט הלילה", על שם סרט מצרי, "הכוכבים", "ההקלה", "אל־נוורס" (בדברי ההסבר נכתב: "עוף ים, מעין שלדג"). כן אושרו: רחובות "הבטיחות", "הפיקדון", "ההר", "הטיול", "המרהיב", "השגשוג", "הצדק", "הנברשת", "הגיבורים", "הפרשים" ועוד. לצד השמות האלו אושרו מספר שמות בעלי קונוטציה דתית – כמו "אל־עולמא" (חכמי הדת) "אל־קעקאע" (שמו של חבר הנביא) ועוד. אך מלבד קעקאע ישנו רק עוד שם אחד מתוך 40 המנציח אדם – אבו זיד אל הלאלי, שמוגדר במסמכי העירייה כ"מנהיג שבט קדום". השמות הועברו לבחינתו של המזרחן פרופ` יצחק רייטר, שהעיר את הערותיו ואישר אותם. לטענת העירייה, השמות הוצעו על ידי התושבים עצמם, אבל לדברי גורמים במזרח העיר, הם מוותרים מראש על שמות שעלולים להיפסל כדי שלא להאריך את תהליך קביעת השמות. "בעבר פסלו את תאופיק זיאד (ח"כ לשעבר) ואת נאג`י אל־עלי (קריקטוריסט פלסטיני). אז אם אני רוצה לשחק אותה ראש גדול אפשר להגיש רשימה, אבל יפסלו לנו. בסופו של דבר עדיף שלא נלך עם הראש בקיר כדי שהשמות יאושרו, לטובת התושבים", אומר מנהל אחד המינהלים הקהילתיים במזרח ירושלים. "לתושבים אין מנוס אלא לקבל את השמות האלו למרות שהם לא מייצגים כלום", אומר חבר מועצת העיר (מרצ) פפה אללו, "מנסים למחוק את הזהות הפלסטינית עם שמות שלא אומרים כלום, כאילו אין מנהיגות, אין אנשי רוח ואין אנשי תרבות".25/9/2014
...
יישובי עוטף עזה והדרום ממשיכים לשלם את מחי,נעמי בנצור ודבורה אורג hagada הדיון הציבורי בעקבות מבצע "צוק איתן" מתעלם מהאמת הפשוטה: תושבי הדרום, ובפרט יישובי עוטף עזה, משלמים את מחיר קיומן והרחבתן ההולכת ונמשכת של ההתנחלויות. הקולות המיליטנטיים הנשמעים בציבור הישראלי מאז תחילת הקרבות טוענים: "איך זה שארגון טרור לקח בשבי חצי מדינה," ועוצמים עין בפני המציאות המתמשכת זה עשרות בשנים: תנועת ההתנחלות בשטחים הכבושים בגדה המערבית היא שמחזיקה בשבי מדינה שלמה. הגולם קם על יוצרו. 25/9/2014
אזור תעשייה `ניצני שלום`: כשהכיבוש וההון מפנ&עידן לנדו, לא למות טיפש כך או כך, העולם לא חש להכיר בצדקת עמי. למעשה, במשך 30 שנות קיומו של אזור התעשייה "ניצני שלום", העולם התעניין בו הרבה יותר מן הציבור הישראלי, שבקושי שמע עליו. ומה שהעולם ראה ושמע די זעזע אותו. כי ב"ניצני שלום" חברו יחדיו כמה רעות חולות של מדינת ישראל כדי להפיק תרכובת רעילה במיוחד: אדנות יהודית גסה במיוחד, יחד עם תאוות בצע משולחת רסן, ניצול מחפיר של עובדים, זיהום הסביבה, האוויר והמים בשלל רעלים כימיים, וכל זאת תוך הפרת כל חוק אפשרי.25/9/2014
ביום ראשון 14.9.2014 יצאו ארבעה רועים פלסטינים מקו&לפתע הופיעו שני מתנחלים מהמאחז והחלו לתקוף את אחד הרועים. המתנדבים צילמו את הנעשה. אז תקפו המתנחלים את המתנדבים, חטפו את מצלמותיהם ושברו טלפון נייד השייך למתנדבים. כעבור זמן מה, הגיעו שוטרים לכפר ועיכבו את המותקפים לחקירה למספר שעות,25/9/2014
סרבנים אידיאולוגים, סרבנות אפורה, ומי שלא יכולים לסרבנועם שיזף, mekomit אחת התלונות שנשמעו שוב ושוב כנגד מכתב הסרבנים של 8200 הייתה על האליטיזם וההתנשאות של החותמים עליו. אבל האם יש בכלל דרך להבדיל בין פעולה פוליטית "אמיתית" לכזאת שנעשית "ממניעים אישיים"? חמש הערות על סרבנות ופריבילגיות. הרוב היהודי בישראל מחליט כבר ארבעים שנה להמשיך את הכיבוש. גם בתקופות בהן אנחנו יותר נכונים לפשרה, אנחנו מציבים כל מיני תנאים (תקראו להם "גושי התנחלויות" או "מעמד ירושלים" או "סידורי ביטחון"), וכל עוד הפלסטינים אינם מוכנים לעמוד בהם אנחנו ממשיכים לשלוט בהם בכח. הכיבוש נמשך מרבית שנות קיומה של מדינת ישראל, ואין סיבה להאמין שהוא ייגמר בקרוב. הכיבוש הוא דיקטטורה צבאית. לא רק שהפלסטינים לא מצביעים, גם אין להם חופש תנועה, אין להם חופש התארגנות פוליטית, הם נשפטים בבתי משפט צבאיים, והם נורים למוות בכמויות של דיקטטורה. בהבט הזה מנסחי מכתב 8200 צודקים לחלוטין – ישראל שולטת על אוכלוסיה ומפעילה נגדה את שיטות הפעולה של שירותי הביטחון בדיקטטורות: סחיטה, עינויים, איומים וכו`.18/9/2014
היתה מלחמה? העיקר נינטגדעון לוי, haaretz מתישהו בקיץ, בין כניסתה להריון של נינט לנישואיה, היתה כאן מלחמה. היא נגמרה ונשכחה. ככה זה בחברה דו־קוטבית, שמיטלטלת בין מאניה לדפרסיה, בין סקנדל לפסטיבל, בין הנצחה להשכחה. ככה זה כשחיים בהכחשה מתמדת. רגע אחד כל העם צבא ומלחמה, ורגע אחרי — היה כלא היה. אפילו הקורבן הישראלי נשכח — שלא לדבר על ההרג וההרס של עזה, שמעולם לא נזכרו כאן באמת. זולת קורבנותיה הישירים, נדמה שאיש לא זוכר שהיתה כאן מלחמה. על מסקנות ולקחים (זולת הסחטנות התקציבית של מערכת הביטחון) אין כמובן מה לדבר. ישראל שבה לצהול; היא שבה להבליה כאילו לא היתה כאן מלחמה, כאילו היא לא עלולה לפרוץ שוב; כאילו במרחק שעה נסיעה מתל אביב אין חבל ארץ חרב והרוס, מעשה ידיה המחפיר של ישראל, שתושביו שרויים במצוקה איומה — והיא חוגגת. בעזה לא שכחו. שם אי אפשר לשכוח, לעולם לא. 1,500 הילדים שהתייתמו; 3,000 הילדים שנפצעו; 1,000 הילדים שייוותרו נכים; 110 אלף התושבים שעדיין מצטופפים במקלטי אונרוו"א בתנאים לא אנושיים; דיירי 18 אלף הבתים שנהרסו או ניזוקו קשות והותירו 2.5 מיליון טונות של הריסות שאיש אינו יודע מה לעשות בהן; 450 אלף התושבים שנותרו בלא אספקת מים; ו–360 אלף התושבים, להערכת ארגון הבריאות העולמי, שנותרו פגועי נפש, הלומי ההפצצות וההפגזות של צה"ל — אלו לא שכחו ולא ישכחו. אי אפשר לצפות מהם שימחלו למי שעוללו להם זאת, ולא לראשונה. לא רק ישראל שכחה מקיומם, עכשיו מתגבר החשש שגם העולם עומד להפקירם. זולת שר החוץ הנורווגי, בורגה ברנדה, אף מדינאי זר אפילו לא טרח לבקר ברצועה ולראות את ממדי אסונה. בגלל החמאס, אתם יודעים, זה שהקוורטט החליט פעם, באחת מהחלטותיו האוויליות ביותר, שלא מדברים אתו, והתעמולה הישראלית השוותה אותו לדאעש. ה"מנצחת" תמשיך לדחוק את ה"מנוצחת" לפינה, מותירה אותה בהריסותיה ובמצוקותיה, שיביאו אותה לעוד מעגל אלים, במוקדם או במאוחר. העולם, מצדו, גם הוא לא נוקף אצבע — לא בדמות לחץ על ישראל (ומצרים) להביא לסיום המצור, ולא למען שיקומה הדחוף של עזה. החורף מתקרב, ומה יהיה על רבבות חסרי הבית? תאריך היעד למו"מ מתקרב, ומה יהיה אם הוא לא יתחדש או יתפוצץ? הלו, מישהו חושב על זה? כשהרקטות ישובו לשמי הארץ — והן ישובו אם המצור לא יסתיים — ישראל שוב תעמיד פני מופתעת, נעלבת ונזעמת: איך הם מעזים. אחר כך המטוסים יפציצו והתותחים יפגיזו, בעוד סיבוב "בלתי נמנע", שגם הוא יוביל לשום מקום. זו השאננות של ישראל ויהירותה. היתה מלחמה, היא כמובן "נכפתה" עליה, והיא ניצחה. בקרוב אולי תהיה עוד אחת, גם היא שלא באשמתה, והיא תשוב ותנצח. ובין לבין, ישראל עם נינט. 18/9/2014
...
אבל מה כבר אפשר לעשות?אורי משגב, haaretz מהי בעצם הציפייה מאדם שחי כאן ומחליט בשלב מסוים שאינו רוצה לקחת חלק במפעל הכיבוש וההתנחלות? מה רוצים ממנו? זו שאלה רצינית, ואני מבקש לקבל עליה תשובות רציניות, מימין ומשמאל. אדם גדל והתחנך בישראל, ומילא בה את חובותיו. ברמה הפוליטית הוא מאמין בכל מאודו שמפעל הכיבוש וההתנחלות מזיק למדינה, משחית אותה, ויביא בעתיד לחורבנה. ברמה המוסרית, הוא אינו רוצה או מסוגל להשתתף בעוול ובאיוולת הללו. זה שובר את לבו, מנוגד להיגיון שלו, והוא מחפש אפיקי פעולה שיאפשרו לו לחיות בשלום עם עצמו. מה מותר לו לעשות? הוא לא רוצה לשמוע יותר על "תהליך מדיני" ועל "אופק מדיני", על ידנו ה"מושטת לשלום", על "חזון שתי המדינות", ועל "נאום בר אילן". 47 שנים עברו, והכיבוש עדיין כאן. פעם אחר פעם הוא רואה איך מפלגות "שמאל" ו"מרכז" מתחזקות קואליציות ימין שמנציחות את המשכו. הוא נואש מהזירה הפרלמנטרית, ומחפש אפיקי פעולה. הוא מכיר בזה שעמדתו מצויה במיעוט, שהדמוגרפיה עובדת נגדו, שייתכן שהפור כבר נפל. הוא רק לא רוצה לתרום את חלקו. הוא רוצה לחיות עם עצמו בשלום. מבחינתו, חיים פעם אחת, והחיים קצרים מכדי לבזבז אותם על העמקת הכיבוש. נראה לו אבסורדי לממן אותו במיסיו, אבל העלמת מס היא עבירה פלילית ומרד מסים הוא לא ריאלי. אם הוא רוצה להחרים מוצרים שמיוצרים בהתנחלויות, מסבירים לו שחרמות זה דבר נורא, ושמי כמו היהודים צריך לזכור את זה. הוא שב ותוהה מה נותר לו לעשות. הוא לא רוצה לעזוב. הוא לא רוצה להתאבד. הוא רוצה לחיות בשלום עם מצפונו במדינת ישראל, בלי לסייע למפעל הכיבוש וההתנחלות. אנא עזרו לו, קוראים יקרים: יש דרך לגיטימית לעשות את זה?18/9/2014
...
כולנו שותפים במפעלקרולינה לנדסמן, haaretz במכתב הסרבנות של יוצאי יחידת 8200 מנמקים חותמיו את סירובם בהתפכחותם מה"תפישה שהשירות בחיל המודיעין נטול דילמות מוסריות ותורם אך ורק לצמצום האלימות והפגיעה בחפים מפשע". הם מספרים, שבשירות הצבאי למדו "כי המודיעין הוא חלק בלתי נפרד מהשליטה הצבאית בשטחים". התפישה שממנה התפכחו הסרבנים היא המפתח להבנת מה שמאפשר למדינה להמשיך את השליטה והדיכוי של מיליוני פלסטינים במשך 47 שנה. האשליה, שבתוך המציאות הישראלית קיימים איים המנותקים מהשליטה הצבאית בשטחים וכי מי שהמזל שיחק לו להתברג לתוכם נקי מראש מאחריות לעוולותיה, הרדימה את המצפון של המתנגדים לשליטה זו ועצרה בעדם מלהתקומם נגדה. השליטה הצבאית בשטחים, על מיליוני הפלסטינים החיים בהם, אינה פעילות חשאית של צה"ל — זהו המפעל הגדול, הגלוי, שמעגל המשתתפים בו הוא הרחב ביותר מכל המפעלים של ישראל. ומעל לכל אלה דרוש מנגנון פוליטי מסור, המנהל את המפעל ומפקח על כל זרועותיו. השליטה הצבאית בשטחים היא, במובנים רבים, מפעל חייה של המדינה. איש לא יוכל לומר "לי אין חלק בזה": ישראל היא מדינה, שמבנה השלטון בה דמוקרטי. כלומר, ממשלתה נבחרת על ידי אזרחיה, והמדיניות שלה, שהשליטה הצבאית בפלסטינים היא נדבך מרכזי בה, מייצגת את רצון העם. לכן קשה שלא לחוש מבוכה לנוכח האמונה הרווחת בקרב רבים מאזרחיה, כי יש מערכות שלמות בישראל, ובהן המודיעין הצבאי, המתקיימות בנפרד מהשליטה בפלסטינים. 18/9/2014
...
פליטים פלסטינים שברחו מעזה לאיטליה טבעו בים התיכוןחגי מטר, mekomit ספינה שיצאה מאלכסנדריה ביום שבת האחרון טבעה בים התיכון ועליה כמאה פליטים פלסטינים וסורים שניסו להגיע לאיטליה. 15 מהפליטים, שכולם ברחו מעזה לאחרונה במנהרות תת קרקעיות למצרים, טבעו ומתו. הרשויות במצרים הודיעו שינפיקו אישורי מעבר לבני משפחותיהם כדי שיוכלו לצאת לקהיר דרך רפיח, לזהות את המתים ולקחת את גופותיהם לקבורה ברצועה. 15/9/2014
הגיהנום שמעבר לגדרנעמי בן בסט, haaretz אני כותבת את הדברים האלה מפני שלמדתי על בשרי שכל "סבב", כל מבצע, כל מלחמה, מביאים רק לעוד אלימות, לא לביטחון. כל תקיפה של צה"ל רק מגבירה את החשש ולא משקיטה אותו, וכבר ידענו אינספור פעולות "מוצלחות" ש"פתרו את הבעיה". אני כותבת כי יש הבדל תהומי בין להיות בתל אביב או בירושלים ולשמוע על "30 יעדים שהופגזו הלילה על ידי חיל האוויר" ובין להיות כאן ולשמוע את ההפגזות יומם ולילה, בעיקר בלילה, ולנסות לדמיין כיצד הבום הזה, המחריש אוזניים ומרעיד קירות, נשמע במרחק חמישה קילומטרים מכאן, ואיך מגיבים הילדים, ומה עושות האימהות. הקירבה מחדדת את הפער הבלתי נתפש בין החיים כאן לבין החיים שם. אני כותבת, כי את הבית שלי בנו קבלן מרפיח וצוות עובדיו המעולים, וכי עד שנת 2000 עשרות אלפי עובדים יצאו מעזה לעבוד ברחבי הארץ. כעת כולם אויבים צמאי דם אני כותבת כי מי כמונו, תושבי האזור, מודעים לגיהנום המתמשך מעבר לגדר. לפני כשש שנים הצטרפתי לקבוצת "קול אחר", של אנשים משדרות ומיישובי עוטף עזה אשר לא ראו בהתקפות הצבאיות פתרון לירי הטילים המתמשך. יצרנו קשר עם אנשים בעזה אשר גם הם, כמונו, ביטאו את רצונם לחיות חיים נורמליים ולגדל את ילדיהם בביטחון, וקראנו להסרת המצור ולפתיחה במשא ומתן. וכך כתבנו לראש הממשלה בנימין נתניהו ב–27 באפריל 2010: "במרחק דקות ספורות מבתינו אנשים חיים בתנאים בלתי אנושיים בכלא הגדול ביותר בעולם. למצור המתמשך זה שנים שישראל הטילה על עזה אין שום הצדקה ביטחונית. ההיפך הוא הנכון: המצור רק פוגע בביטחון ישראל מפני שהוא מעמיק את האיבה והשנאה של תושבי עזה לישראל ומעודד מעשי נקם וטרור. זוהי חבית חומר נפץ שהייאוש, התסכול והזעם יכולים להבעירה בכל עת. האזרחים הפשוטים הם הסובלים מהמצב בעוד הקיצוניים ניזונים ממנו ומתחזקים מדי יום. במציאות הנוכחית, מעגל האלימות הבא באזורנו הינו רק עניין של זמן".16/9/2014
...
יחימוביץ` מצטרפת לפשיזםספי רכלבסקי, haaretz ממכתב האזרחים המשרתים במילואים ביחידה 8200 לא שאלת זכויות האדם עולה ראשונה, אלא שאלת היסוד: האופן שבו נשאב צבא ההגנה להנצחת הכיבוש, ההתנחלויות, הגזענות, המשיחיות ורבניה, בשם הערך של ״הגנה עצמית״. זהו לב השיטה של השתלטות הימין הגזעני־משיחי על מה שהיתה ישראל. שימוש בעוינות וגזענות פלסטינית, ובמשיחיות איסלאמית, כדי להצדיק יחס גזעני ואת סיפוח ישראל לתוך הכיבוש בשטחים לעד. להפוך את צבא ההגנה לישראל לצבא התקפה ליהודה ואלוקים. וכל שיעבוד הביטחון הזה למשיחיות — מוצג לציבור בדיעבד כהגנה עצמית. ההקשר העיקרי שראוי לדון בו במכתב האזרחים במילואי 8200 אינו זכויות האדם. לשם הגנת ישראל בתוך גבולותיה מהרוצים להשמידה בשם גזענות ומשיחיות־דתית יכולים להישקל גם אמצעים חריפים. אך הבעיה שעולה מכאבם של הכותבים אינה הטקטיקה אלא האסטרטגיה ומעליה הכוונה: למען מה מוכפף צבא ההגנה? האם מותר לנצל את צה״ל למען הפרויקט הפוליטי משיחי־גזעני של הנצחת הכיבוש? למען העלמת הגבול ובליעת ישראל כולה לתוך המדינה היהודית בשטחים? כמו המהלך שעברה דאעש מ״המדינה האיסלאמית בעירק ובסוריה־לבנון״ לחוסר הגבולות של ״המדינה האיסלאמית״ — כך, להבדיל, פרויקט ״המדינה היהודית״ של בנימין נתניהו. כשהוא ורבני ההסתה משליטים את הציוויליזציה שעלתה בשטחים — להעלמת גבולות ולכיבוש ישראל כולה. לא בכדי מביא הפרויקט הזה לדה־לגיטימציה של אזרחים ביקורתיים. בכיבוש הרי אין אזרחים. ואין ביקורת מותרת. על אף שביקורת דומה בעקרונותיה השמיעו ראשי שב״כ בדימוס. וכך מושתתות נורמות שמקורן בכיבוש כלפי הפלסטינים, גם נגד אזרחי ישראל, שמופשטים מזכויותיהם הדמוקרטיות. במהלך הזה, חשובה הצטרפות מסיתה מ״שמאל״ כשלי יחימוביץ`. תגובתה המתלהמת מהווה לאזרחים המשרתים ב–8200 משל: מי שמעז לנסות להפריד בין ישראל לכיבוש הופך לקורבן לשיטות ההסתה האלימה של הכיבוש ועולמו ההתנחלותי. המתקפה הארסית והמסיתה של יחימוביץ` נגד האזרחים הישראלים שמשרתים במילואים ב–8200 ושהביעו התנגדות לשימוש בערך ״הגנת ישראל״ לשם הנצחת הכיבוש, היא משמעותית אפוא ויש להתעכב עליה. היא נוספת לתביעתה שהעבודה לא תציג עצמה כאלטרנטיבה שלטונית. זו עמדתה האמיתית: נראה שיחימוביץ` לא קיבלה עליה את עמדת הליכוד, אלא הרחיקה לעולם רבני בנט והכהניסטים מלהב״ה, ששוללים את זכות הקיום של השמאל.15/9/2014
...
ישראל מקדמת פינוי אלפי בדואים-פלסטינים מאזור ירושלים לעיירה חדשה בבקעה עמירה הס, haaretz המינהל האזרחי מקדם את תוכניתו לפינוי הבדואים הפלסטינים שממזרח לירושלים וריכוזם בעיירה גדולה בבקעת הירדן. בסוף אוגוסט ובסוף השבוע שעבר, המינהל פירסם להתנגדויות את תוכנית המתאר לעיירה המיועדת ששמה "תלת נויעמה" (רמת נויעמה), מצפון ליריחו. תוכנית העיירה הושלמה בלא הידברות והתייעצות עם התושבים המיועדים לגור בה, וזאת בניגוד להמלצות של שופטי בית המשפט העליון. בדברי ההסבר לתוכנית, שקיומה פורסם לראשונה ב"הארץ", קובע המינהל האזרחי שהיא משתלבת ב"שינויים הדינמיים" שעוברים על הבדואים ובתהליך המעבר שלהם מחברה חקלאית ל"חברה בת זמננו, המתפרנסת ממסחר, שירותים, עבודות הנדסיות ועוד". לדברי עו"ד שלמה לקר, שמייצג תושבים בדואים נגד פינויים, התוכנית במיקומה הנוכחי יוצרת מחנה פליטים צפוף, בלי להתחשב באורח החיים הבדואי, בתנאי מזג האוויר הקשים, בעוניה של האוכלוסייה, בגודל העדרים שלהם, בצורך בשטחי מרעה ובעובדה שחלקם גם עובדים באזורי תעשייה ממזרח לירושלים. מספר התושבים שיוכלו לאכלס את העיירה גבוה פי שניים מהערכות ראשונות: כ-12,500 איש משלושה שבטים שונים - ג`האלין, כעאבנה ורשאיידה. זוהי העיירה השלישית שהמינהל האזרחי מייעד לריכוז ושיכון קבע של בדואים במזרח הגדה המערבית – והגדולה מכולן. הראשונה היא "כפר אל-ג`בל" ליד מזבלת אבו דיס (בחלקו האחד הכפר מיושב בכ-300 בני שבט הג`האלין שפונו ב-1997 מאדמות שהפכו לחלק מהתנחלות מעלה אדומים, ואילו חלקו האחר הוקפא בשל קרבתו המסוכנת למזבלה). כמו כן, מתכנן המינהל הקמת עיירה ל-1,200 בדואים בפסאיל בצפון הבקעה. הריכוז ביישובי קבע אחדים בגדה המערבית הוא שיאו של תהליך שנמשך זה 40 שנים - של הגבלת מרחב הרעייה והנדודים של השבטים הבדואים (שרובם פליטי 1948) וסירוב לאפשר להם לבנות מבני קבע ולהתחבר לתשתיות במקומות שבהם הם חיים עשרות שנים. התהליך הואץ אחרי החתימה על הסכם אוסלו ב-1993. 15/9/2014
...
"אז מה אתם עושים פה?", "מה, באת לעזור לערבייה?" - הגענו הבוקר (שבת) לחברון, תשעה פעילים, כדי לעשות עבודת ניקיון ושיפוץ בכניסה לביתם של סהר ובנה הקטן יוסף. 16/9/2014
מרד בשטאזיגדעון לוי, haaretz הטובים לסרבנות: 43 בוגרי יחידה 8200, שהודיעו שלא יסכימו עוד לשרת את הכיבוש, העלו תרומה כפולה לחברה בישראל. כמו סרבני מצפון אחרים, חיילים וטייסים, גם הם אמיצים ומוסריים; אבל לסרבנותם של יוצאי 8200 יש עוד ממד, שכמותו טרם נראה בישראל. הם חשפו עוד צלקת בפניו המכוערות של הכיבוש הישראלי, והיא עמוקה מקודמותיה, כי היא עוסקת בצדדים הכי אפלים ושפלים של שגרתו הממארת. בחברה בריאה היו צעדם וגילוייהם גורמים לזעזוע של ממש. אבל בישראל כבר גויסו כל מערכות ההגנה, ההתקפה והתעמולה, ההגחכה וההכחשה, שיקברו עד מהרה גם את מכתב המרגלים־הסרבנים החשוב הזה. בניגוד למנגנון הביון המזרח גרמני, ממשיכו הישראלי לא מכוון נגד אזרחי המדינה, אלא נגד נתיני הכיבוש שלה. להם מותר לעולל הכל, באמצעים שהשטאזי היה מתקנא בהם. בדיוק כמו בשטאזי, לא מדובר רק באיסוף מידע ובביון, אלא במנגנוני שליטה, סחיטה וניצול של עם שלם, שמבוססים על הקמת צבא ענקי של משתפי פעולה, מודיעים ומלשינים, שמגויסים תוך ניצול אכזרי של חולשותיהם, צרכיהם, מחלותיהם ונטיותיהם המיניות. בזכות 8200, עם שלם חי ללא צנעת פרט. תרומתם הגדולה של הסרבנים החדשים שהם סיפרו לנו על כך. בקורס לערבית לימדו אותם את כל הטיות המלה "הומו" בערבית — הם נזקקו לכך. הם היו צריכים להתחקות אחר נטיותיהם המיניות ובעיותיהם הבריאותיות והכלכליות של רבבות תושבים חפים מפשע. כזו היא ישראל: כל עוד הצעירים הללו מ–8200 שלחו את ידיהם ברקב ובסחי, בוחשים במיץ הזבל של הכיבוש, הם נחשבו ערכיים ומוערכים. ברגע שהחליטו שקצה נפשם, הם הפכו למושא ללעג ולנידוי. אבל צעדם הוא אבן דרך. בעקבותיהם אולי גם כמה מיוצאי השב"כ, הצלע הנוספת של השטאזי הישראלי בשטחים, יספרו סוף סוף מה הם עשו במקום העבודה שלהם. מפקדיהם כבר עשו את זה חלקית ב"שומרי הסף". המערכת הצבאית והתקשורתית תדרוס עד מהרה את 43 הסרבנים, אבל אולי דווקא הם לא יישכחו: הם שברו שתיקה, מתוך המחשכים הכי אפלים. 14/9/2014
...
הכונו ל"בטון מזוין"אורי משגב, haaretz אילו הליכים של בדיקה, חקירה וחשבון נפש מתבצעים מאז המלחמה מחוץ למערכת הביטחון? האם ומתי מתכוונת החברה האזרחית בישראל לדרוש דין וחשבון מהרשות המבצעת ומהרשות המחוקקת על המלחמה הארורה הזאת? איך בכוונתה לברר אם הוגדרו למלחמה יעדים אסטרטגיים, כיצד היא נוהלה לאור אותם יעדים ואם הם הושגו עד לסיום הלחימה. ובכלל, לשאול אם ישראל התקדמה או נסוגה לאחר 20 ימי "שובו אחים" ו–50 ימי "צוק איתן". במדע המדינה ובפוליטיקה המערבית קיים מושג מפתח בשם Accountability — נכונות להכיר בתוצאות לאשורן ולשאת באחריות להן. אחרי מאמצים הוא תורגם לעברית — אחריותיות. תרגום יפה, שלא השתרש. אולי לא במקרה נדרש זמן לתרגום המושג, אולי לא במקרה הוא לא השתרש. יש איזה פער בלתי נתפש בין התשוקה וההתלהבות שבהן התמסרו הישראלים לפעולה צבאית, לבין חוסר העניין המוחלט שהם מגלים בה מרגע שהסתיימה. בין חרדת הקודש של מצב החירום לאפיקורסיות המופקרת ממש של השגרה. די לבחון כמה אינצ`ים ודקות מסך הוקדשו כאן השבוע לסידורי החתונה של נינט (חינה, מוזמנים, מעגלי אבטחה, שמלה), בהשוואה למלחמה עתאסור לטעות: זה לא סימן לנורמליות, אלא גן עדן של שוטים. ובעיקר גן עדן לפוליטיקאים. אלה יצאו לחופשות וחזרו ללהג במרץ בפייסבוק, כאילו אין מחר ולא היה אתמול. בצדק מבחינתם, מאחר שאיש אינו תובע מהם להכיר בתוצאות ולשאת באחריות להן. אין ועדת אגרנט או ועדת כַּהַן, אין אפילו וינוגרד. אין הפגנות ותהלוכות ומשמרות מול מעון ראש הממשלה. אין מחאת מילואימניקים ואין זעקת הורים שכולים. אין מבקר מדינה שמכריז על התעניינות, גם לא דיון חירום בכנסת.ירת הרג, הרס ונזק כלכלי משני צדי הגבול. 14/9/2014
...
מכוניות מפלסטינים במבצעגדעון לוי ואלכס ליבק, haaretz בימים ההם כמעט הכל היה מותר בארץ ההפקר. במבצע "שובו אחים", הקדימון ל"צוק איתן" (שגרם לו במידה רבה), השתולל צה"ל בגדה. חיילים פלשו לאלפי בתים באישון ליל ועצרו קרוב ל-500 פעילי חמאס, רובם עצירים פוליטיים שלא היה להם קשר לרצח של שלושת הנערים הישראלים. הם גם החרימו רכוש: לעתים החרימו מחשבים, לא אחת החרימו כסף מזומן ועכשיו מסתבר שגם מכוניות פרטיות לקחו, במסגרת המלחמה בטרור כמובן. רכושם של הפלסטינים מעולם לא נחשב בעיני צה"ל, עכשיו חוזרים גם להחרמה של מכוניות פרטיות, כפי שהרבו לעשות בימי האינתיפאדה. בית הספר לקרקס של שכם נמצא בבניין שהיה פעם קולנוע ריבולי, בכניסה לעיר העתיקה, היא הקסבה. מול ריבולי "קאפרי", בית החרושת לממתקים של זאהי שובארו, שישראל חושדת כי הוא פעיל חמאס. השבוע, עם בוא הסתיו, חידש שובארו את ייצור הקרמבו במפעלו הקטן. בישראל קראו פעם לקרמבו "כושי", בגדה קוראים לו ראס אל־עבד, ראש העבד (ובשמו המסחרי: קרמיש). כך או אחרת, המכונות של שובארו יצקו השבוע קציפה לבנה על ביסקוויטים חומים, וציפו אותם בשוקולד. ילד עטף כל קרמבו בעטיפת זהב. ריחו עמד באוויר והלמות המכונות, שהושבתו לחודשי קיץ, נשמעו היטב. הוא בן 57, יצרן הקרמבו משכם, ובגדיו מוכתמים משוקולד. פעמים רבות הוא נעצר במהלך השנים, בידי ישראל וגם בידי הרשות הפלסטינית, בדרך כלל לתקופות קצרות. גם בנו הבכור, מען, נעצר לא אחת, כולל ב"שובו אחים". מען שוחרר מאז. ב–14 ביוני, בשתיים בלילה, באו חיילים לביתם שבעיר. עשרות חיילים פשטו על הבניין של המשפחה המורחבת, ובמשך כשעתיים הם הפכו את הבית. לבסוף הם מצאו את מפתחות מכוניתו המסחרית של שובארו, פז`ו פרטנר 2012. "ניקח את המכונית", אמר אחד החיילים, לאחר שנועץ עם מישהו בטלפון וכמובן גם את הסלולרי, גלאקסי S3 לקחו לו. למחרת פנה שובארו למפקדת התיאום והקישור בחווארה, לבקש שישיבו לו את מכוניתו. איש לא הסכים אפילו לשמוע אותו. עוד שלוש או ארבע פעמים הוא פנה לשם - ולשווא. שובארו שכר לבסוף את שירותיו של עורך דין ישראלי שניהל משא ומתן על החזרת המכונית. המו"מ הסתיים בכי טוב: שובארו אולץ לשלם 15 אלף שקלים כדי לשחרר את מכוניתו. אחרי 34 ימי החרמה, הוא נסע ליריחו, שם קיבל את האוטו, במצב טוב. עכשיו מחלק מען את הקרמבואים שלהם בין חנויות המכולת של שכם, במכונית שהושבה לבעליה. תחקירנית "בצלם" באזור שכם, סלמה דבעי, יודעת על עוד ארבעה מקרים דומים של החרמת מכוניות ב"שובו אחים" בשכם. לאברהים סבאח מהכפר עוריף החרימו את המיניבוס שבו הסיע תלמידים לבית הספר. הוא הוחזר, אחרי שגם בעליו שילם 15 אלף שקלים, לא ברור על מה.14/9/2014
...
עמירה הס, haaretz בית משפט: על צה"ל לגלות נוהל מעצר ישראלים שתוקפים פלסטינים הדרישה הוצגה בעקבות תביעת נזיקין לאחר שאלמוני תקף פלסטיני. הפרקליטות מתנגדת לפרסום: ניסיון "לדון ב`אחריותה הכללית` של המדינה לאירוע אלימות כלפי פלסטינים". בהוראת בית משפט השלום בירושלים, צה"ל אמור לגלות בשבוע הבא אם קיים בגדה המערבית נוהל מעצר של ישראלים החשודים בביצוע מעשי טרור ואלימות נגד פלסטינים, ואם כן - עליו לחשוף את פרטי הנוהל. ההוראה ניתנה בעקבות מעשה תקיפה של פלסטיני בידי אלמוני, אך פרסום הנוהל (או אי קיומו) משתלב בדיון שארגוני זכויות אדם פלסטינים וישראלים דורשים לקיים בעניין יחס המדינה וצה"ל בפרט כלפי אלימות של יהודים בגדה המערבית. בהוראתה לצה"ל לספק מידע זה, השופטת עינת אבמן מולר נענתה לבקשת עורך הדין איתי מק, שהגיש תביעת נזיקין נגד המדינה מטעמו של מחמוד עווד, תושב כפר טובא בדרום הר חברון. לדבריו, במארס 2011, אלמוני רעול פנים ניסה לרצוח אותו בדקירות סכין ולאחר מכן נמלט לכיוון חוות מעון הסמוכה, מאחז בלתי מורשה. עו"ד מק טוען לרשלנות של שליחי המדינה - צה"ל והמשטרה, כי לפי דו"ח פעולה משטרתי היו חיילים ליד מקום התקיפה. אם הם לא ראו את מעשה הדקירה עצמו, אומר מק, הם ראו את החשוד בדקירה נמלט ולא ניסו לעוצרו על אף שהיה רעול פנים. תיק החקירה בעניין נסגר בנימוק של "עבריין לא ידוע". ארגוני זכויות אדם פלסטינים וישראלים טוענים לאוזלת יד מכוונת של רשויות המדינה כשמדובר במניעת תקיפתם של פלסטינים בידי ישראלים או באיתור והעמדת חשודים ישראלים לדין. מבין 938 תיקי חקירה של תקיפות שביצעו אזרחים ישראלים נגד פלסטינים בגדה המערבית בין השנים 2013–2005, ושעמותת "יש דין" עוקבת אחריהם, רק 8.5% הסתיימו בהגשת כתבי אישום. 14/9/2014
...
השר הפלסטיני לענייני אסירים: העציר אלג`עברי לא התאבד, הוא הוכה למוות ג`קי חורי, haaretz השר הפלסטיני טוען כי על גופת העציר שהתאבד בתלייה נמצאו חבלות. המשפחה, שטרם קיבלה את דו"ח הנתיחה, אומרת שעדיין מוקדם להסיק מסקנות. השר לענייני אסירים ברשות הפלסטינית, עיסא קראקע, טען היום (שישי) שעל גופת העציר הביטחוני ראיד אלג`עברי - שנמצא תלוי השבוע בתאו שבכלא אשל בבאר שבע - התגלו סימנים וחבלות. לעומת זאת, לפי מידע שהתקבל במשרד לענייני אסירים, על צווארו לא נמצאו סימני חניקה או כאלה המעידים על נוכחות של חבל שנכרך סביבו. לדברי קראקע, אלג`עברי הוכה בראשו ולא התאבד כפי שטענו מוקדם יותר השבוע בשירות בתי הסוהר (שב"ס).14/9/2014
...
למה סרבני 8200 לא פנו רק למפקדים שלהם? ג`ון בראון, mekomit הם לא פנו רק למפקדים כי לא מדובר בפגמים במדיניות, אלא במדיניות עצמה. האם כששר הביטחון פוקד לרצוח 89 שוטרים בדם קר, החייל אמור ללכת למפקד האישי שלו ולהתלונן על אהוד ברק? באמת הכסילים הגמורים הללו בימין מצפים שהחיילים יגשו למפקד האישי שלהם ולאחר שהיתלוננו על העונש שקיבלו בשל הגעה מאוחרת יפנו אליו "סליחה המפקד, יש לי בעיה עם 47 שנות שלילת זכויות האדם של מיליוני בני אדם, תעביר את זה הלאה בבקשה? 14/9/2014
`כולם היו מתים`. החורבן של משפחת אבו ג`ראד מעזה עאוני פרחאת - עזה, mekomit שמונה מבני משפחת אבו ג`ראד נהרגו כאשר שני פגזים ישראלים פגעו בבית שבו מצאו מקלט. אבתסאם שחזרה לבית למצוא ניצולים: "הייתי בהלם. זה משהו שאי אפשר לתאר. הם היו מפוזרים בחתיכות סביבנו". דיברתי גם עם מוסא אבו ג`ראד, אביו של עבד. שאלתי אותו בן כמה הוא. "מנכבה לנכבה. נולדתי בנכבה של 1948 ומתתי בעודי בחיים בנכבה של 2014 כשנהרגו ארבעה מילדיי וארבעה מנכדיי", הוא נאנח. "כשהפגיזו את הבית ישבתי בחדר השני עם מחמד. לא שמעתו את קול הפגזים. אומרים שאינך שומע את קול הפגז שהורג אותך. איכשהו הייתי חסר הכרה אך ער. ראיתי את אשתי מכוסת אבק ואת הבית מלא עשן. כולם היו מתים. הרבה יותר טוב למות מאשר לראות את אהוביך מתים לנגד עיניך. באותו הרגע מתתי". 14/9/2014
ערבי דבר ערביתסלמאן מצאלחה, haaretz כחלק מהדה־לגיטימציה של האזרחים הערבים, המונים כחמישית מאוכלוסיית המדינה, בשנים האחרונות נהפכה השפה הערבית לשק חבטות חביב, המשמש לפיתוח שרירי הימין הישראלי. ההתעמרות בשפה הערבית איננה רק מצד הממסד הימני, אלא גם, לצערי, מצד הערבים עצמם. הצעת החוק המבקשת לבטל את המעמד הרשמי של השפה הערבית מוסברת כניסיון להגן על השפה העברית ולעגן בחוק את מעמדה כשפת המדינה. אין שטות גדולה מזאת. שכן אין חולק על כך, שהעברית היא שפת הרוב היהודי השולט. רוב הקיים רק בתוך הקו הירוק. באופן טבעי, שפת הרוב השליט נעשית דומיננטית במרחב הציבורי, בלא כל מאמץ ובלא צורך בחוקים. ככלל, אם הרוב מתחלף — השלטון מתחלף גם הוא, ואז גם השפה הדומיננטית מתחלפת. גם הערבים מזלזלים בשפת אמם ונותנים יד לדחיקתה מהמרחב הציבורי. עדות לכך ניבטת מכל פינה ביישובים הערביים. השלטים והמודעות המתנוססים על בתי עסק ומשתלטים על הנוף העירוני הם כמעט על טהרת השפה העברית. הח"כים הערבים הם חסרי דמיון. אם בהצעת חוק עסקינן, הנה הצעת חוק שמן הראוי שתוגש על ידם לכנסת: ״עקרון שיווי הזכויות לכל האזרחים מכל הגזעים, האמונות, הלשונות או המעמדות יונהג בלי כל הגבלה, בכל המגזרים של חיי הציבור במדינה. הלשון העברית והלשון הערבית תהיינה שוות בזכויותיהן ובתוקפן החוקי. שום חוק מדינה, או מנשר, או פקודה; שום מטבע או שטר כסף, או בול של המדינה, שום פרסום או רישום שהופקו על חשבון המדינה, לא יהיו בעלי תוקף אלא אם כן יוצאו באורח זהה הן בעברית והן בערבית. השימוש בעברית ובערבית יהיה בעל תוקף חוקי שווה בכנסת, בבתי המשפט, בבתי הספר, ובאופן כללי — בכל משרד או מוסד של המדינה, וכן בכל בית ספר מכל דרגה שהיא.11/9/2014
...
איזה ימין תרצו היום?גדעון לוי, haaretz הדמוקרטיה הישראלית מגוונת מאוד. כמו במטבח עילי היא מציעה תפריט עשיר, תשובה לכל טעם, מענה לכל חיך. האם תרצו את מנת היום, ימין מתון? בנימין נתניהו. את המיוחדת של היום, ימין בתחפושת? יאיר לפיד. משהו עם שורשים ימניים וארומה מתעתעת? ציפי לבני. ימין טרי מהתנור? משה כחלון. ימין חזק גברי? נפתלי בנט. ימין גזעני? אביגדור ליברמן. ימין מוגז עדין? בוז`י הרצוג. ימין הגון, עם נגיעות פמיניסטיות וסוציאליסטיות? שלי יחימוביץ`. ימין מטורלל, ימין דתי, ימין חרדי, ימין מתנחלי, ימין משיחי, ימין אכזרי, ימין לא אנושי, ימין פסיכי, ימין בתחפושת, ימין בתחבושת — רק תגידו. מבחר עצום של סוגי ימין, 50 גוונים, שכולם צבע אחד ואחיד. אז איזה ימין תרצו היום? חוץ ממנו — אין לנו כמעט כלום. מהעבודה ועד האיחוד הלאומי בבית היהודי, כמעט רק קול אחד. אבן מקיר לקיר לא תזעק. התופעה המוזרה הזאת הגיעה כמובן לשיאה בתקופת המלחמה בעזה, אבל היא תקפה גם ביתר הימים. ההבדלים? רובם תעתוע. "תהום" בין העבודה לליכוד? נא לבדוק. וכי מה עשו ממשלות העבודה, שלא עשו ממשלות הליכוד? מלחמות והתנחלויות, פעם בסדר הזה ופעם בסדר הפוך. במלחמה האחרונה, למשל, היה ראש ה"אופוזיציה" הרצוג מוטרד מאוד בעיקר ממערכת היחסים עם ארצות הברית. זה מה שהיה לראש האופוזיציה לומר בעיצומה של אחת ההתקפות הכי ברוטליות ואכזריות של ישראל. על זה הוא סבב מאולפן לאולפן. כמותו גם לפיד, שרק הוסיף ממד משלו: הוא גם התרברב, ש"נחסל" את מוחמד דף; לבני רק דקלמה "לא" לחמאס, שאר חבריהם שתקו, וה"שמאל־מרכז" הריע להרג ולהרס, על ממדיהם המבעיתים; הם הסתפקו בדם שנשפך, הקיצונים יותר רצו עוד, אבל אלה אינם הבדלי עיקרון. אפשר לטעון, שהפוליטיקה החד־דעתית הזאת משקפת את דעת הקהל; שאחדות העם ואחידותו הן תופעות חיוביות — אבל זה לא. האחידות המדכדכת הזאת משקפת שיתוק מחשבתי וקיפאון רעיוני.11/9/2014
...
מושבת העונשין שלנו: הסגר שהטלנו עליהם נהפך בסופו של דבר לסגר שלנואיריס לעאל, haaretz באלגוריה קאפקאית משתקף במדויק המצב הטרגי של החברה הישראלית בשבועות האחרונים. אפשר לומר, שכולנו היינו מרותקים למתקן אבסטרקטי במושבת עונשין, שהפעילה הנהגה שהחלטותיה היו חסרות שחר. באופן אירוני, מצב החברה הפלסטינית קל יותר אף על פי שממדי ההרס שעליהם להתמודד אתו גדולים יותר: להם נותרו האתוס והמשמעות, ששמה התנגדות. ואילו אנחנו נותרנו במצב של תדהמה, טשטוש ובלבול עמוק — כלומר, פתולוגי — המשותף לרבים. אפתיה מלנכולית רובצת מעלינו כמו ענן רעיל, ומכסה גם את אלה שהולכו שולל אחרי תקוות השווא שנטעה בהם הנהגה חלשה ורברבנית, אלה שתוצאות המלחמה שדדו אותם מהאשליה שיש בכוחו של צה"ל להכריע את הקונפליקט, וגם את אלה שקיוו שתוצאותיה יובילו, לכל הפחות, להבנה בנחיצות של תהליך. כמעט כל מי שנאלץ לחוות על בשרו את התקופה האחרונה — זו שהתחילה בחטיפת שלושת הנערים והסתיימה בהסכם הפסקת אש, שאינו אלא שתי וערב סבוך של קווים שאינם אומרים דבר — מרגיש, שמכלול האירועים העצומים שהתרגשו עליו מסתכם בסופו של דבר בלא כלום. במקום שבו חשבנו למצוא היגיון מצאנו חוסר משמעות, ובמקום שבו קיווינו למצוא תכלית מצאנו לופ אינסופי. וכך, במציאות שבה שולט מאבק על גבולות וטריטוריה — רבים, בדומה לנידון, נסוגים לדה־טריטוריאליזציה פנימית, עושים רי־לוקיישן סימבולי של הנפש, הגירה נייחת, שהיא סוג של קו מילוט יצירתי ומדומיין. או אז, דיון בשאלת העזיבה — או כפי שמכנים אותה כאן, הירידה — מתעורר ומתחמם. כי במין תנועה היסטורית הפוכה מתגלה, שדווקא בציון אנו יושבים ובוכים, בזוכרנו בגעגועים את אדמת הניכר. למעשה אנחנו בסך הכל חופרים באינטנסיביות בור ליד הגדר הסוגרת עלינו, גם כדי להמציא לעצמנו עיסוק בשממת הקיום השוררת אחרי קונפליקט הרסני וחסר פשר, וגם כדי ליצור לעצמנו אשליה של מוצא. הפלא ופלא: אנחנו מפתחים תסמינים דומים לחופרי המנהרות מהעבר השני, ואין זה צריך להפתיע איש, שהסגר שהטלנו עליהם נהפך בסופו של דבר לסגר שלנו — מושבת עונשין. 11/9/2014
...
ישראלים, תפסיקו כבר לשחות בחרא שלנו !סם בחור, mekomit 95 אחוז מהמים בעזה אינם ראויים לשתייה, וההתקפות הישראליות רק מדרדרות את המצב. אם זה לא מעניין אתכם, אולי יעניין לחשוב מה קורה לכל הביוב שנשפך מעזה לים. הפלסטינים בעזה מתחילים להתעורר מהלם הקרב של טבח הרמדאן בן 51 הימים שביצעה ישראל, שבו נהרגו 2,160 פלסטינים (למעלה מ-515 מהם ילדים), למעלה מ-11,000 נפצעו (לפי ההערכה יותר ממחציתם הפכו נכים לצמיתות), ואלפי בתים ועסקים נהרסו. המציאות עגומה מתמיד. אף אחד מגורמי העומק שהובילו להתפרצות מרחץ הדמים בעזה לא השתנה. ישראל ומצרים ממשיכות להטיל סגר על גבולותיה של עזה. ואולם, יש מוצר אחד שעובר את הגבול לישראל בחופשיות. למען האמת, מוצר זה זורם בלי שיתגלה על ידי צה"ל הכל-יכול ומתגלגל היישר אל חופי תל אביב. מוצר זה הוא החרא הפלסטיני, או ליתר דיוק, לפי ההטייה התקשורתית המקובלת בימים אלה, חרא של מחבלים פלסטינים. למרבה הצער, סכסוך זה אינו עומד להסתיים בקרוב. בינתיים, ישראלים, אנא בקשו מילדיכם לא לבלוע את מי הים. 11/9/2014
רמאללה: מאות ליוו למנוחות צעיר שנהרג בעימותים עם הצבא - 10.9.2014אקטיבסטילס, mekomit באוויר, והצועדים הביעו זעם על הרשות הפלסטינית שלא מונעת את פעילות הצבא בשטחה. לפי סוכנות "מען", 32 פלסטינים נהרגו בחודשיים האחרונים בגדה המערבית. ביממה האחרונה נפטרו גם ילדה בת חמש מעזה, שמתה מפצעיה מהפצצה בזמן המלחמה, ואסיר פלסטיני שהתאבד בתלייה בכלא הישראלי. 11/9/2014
דיווח וידאו על ההפגנה בנעילין, יום ששי 5.9.2014מאת ישראל פוטרמן6/9/2014
...
שקרי המתנחליםאורי משגב, haaretz חבל הבשור והכבישים המובילים ליישובי עוטף עזה מעוטרים בימים אלו בהמוני כרזות אריג אחידות: "תושבי גוש קטיף מחזקים את חיילי צה"ל". למישהו היה כסף לממן ייצור ותלייה של השלטים הללו. גוש קטיף לא קיים ואין בו תושבים כבר תשע שנים, אבל המלחמה על הנראטיב נמשכת בעוז, וקרובה להכרעה. על מצבתו הצבאית של רס"ן בניה שראל, מפקד פלס"ר גבעתי שנהרג במבואות רפיח, נחקק כי "נפל בקרב בפאתי מורג". ההתנתקות היא טראומה מכוננת של הימין המתנחלי. שורשי הכאב, עוד יותר מהפינוי עצמו, נעוצים בעלבון הכבד. השמים לא נפלו. את הלחימה בעזה ואת איומי הטילים והמנהרות מנצלים המתנחלים לצריבה תודעתית. החגיגות האחרונות כללו אפילו שמחה לאידם של קיבוצי הגדר. לא מדובר רק בעורך באתר "סרוגים", שרגע אחרי מותו של הילד דניאל טרגרמן הסביר לתושבי נחל עוז ש"מגיע להם לחיות תחת אש". גם בקיבוץ נירים, למחרת מותם מפצמ"ר של שניים מחבריו, התקבלו מסרים אנונימיים דומים. גורמים מתוחכמים יותר, בעודם מטיפים מוסר לאנשי עוטף עזה על "הבכי והנהי", שבים ומסבירים איזה כישלון נורא מהווה ההתנתקות, ובאיזה פשע נגד האנושות מדובר. הם קוראים לה "טרנספר", "טיהור אתני", "גירוש ועקירה". המטרה היא לא רק שכתוב ההיסטוריה, אלא מניעת מהלך דומה בגדה. אבל שקר נותר שקר גם אם חוזרים עליו תשע שנים. ולכן הגיע הזמן להזכיר את האמת: מורג לא קיימת ולא תיבנה מחדש. איננו מתגעגעים למורג, לא נקים מחדש את גוש קטיף ולא נחזור לעזה. זו אינה ארצנו ואין לנו מה לחפש שם. בעזה נהרגו מתנחלים וחיילים ללא תכלית ותוחלת, והושקעו משאבים לאומיים וביטחוניים מיותרים. טוב שיצאנו מעזה. הלוואי שנצליח בשארית כוחותינו לסגת גם מיהודה ושומרון, ולהציל את עצמנו מהפוסט־ציונות של מפעל הכיבוש וההתנחלות. ההיסטוריה לא תסלח לנו אם ניכשל. 5/9/2014
...
נער פלסטיני שנפגע מירי אמצעי לפיזור הפגנות בירושלים נמצא במצב מוות קליניניר חסון, haaretz נער פלסטיני בן 16 מירושלים נמצא במצב של מוות קליני לאחר שנפצע במהלך הפגנה בשכונת ואדי ג`וז במזרח העיר לפני חמישה ימים. הנער הפלסטיני שנפגע מירי אמצעי לפיזור הפגנות בירושלים נמצא במצב מוות קליני משפחתו של מוחמד אבו סנקרה טוענת כי שוטרים ירו כדור גומי בראשו, אך המשטרה טוענת כי "נפגע מכדור ספוג ברגלו וראשו נחבט במדרכה". האירוע התרחש ב-31.8 בשכונת ואדי ג`וז במרחק קצר מבית המשפחה. לדברי דודו של סנדרה, מותאבי סנקרה, מוחמד כלל לא השתתף בהפגנות ובאותו הזמן האזור היה שקט. "10 דקות קודם אני חזרתי הביתה ולא היה כלום. הוא יצא מהבית והיה בשיחה עם דודה שלו בטלפון כשפתאום ירו בו מטווח קצר, אחרי שהוא נפל, החיילים נתנו לו מכות ולא נתנו לגשת אליו ולהתחיל לטפל בו". 4/9/2014
...
ניר חסון, haaretz כתב אישום נגד שלושה תושבי ירושלים שתקפו והכו נהג מונית ערבי על פי האישום, השלושה השמיעו קריאות גזעניות כלפי המתלונן והבריחו אותו ממכוניתו. לאחר מכן הם השחיתו את הרכב. בעת הנסיעה החלו השלושה להציק לנהג ולקלל אותו. "עת שהיתה המונית ברח` עזה, בדרך לרח` שטרן, החלו הנאשמים להשמיע קריאות גזעניות כלפי המתלונן, באומרם `כוס אמא של הערבים, כוס אמא של החמאס`", לשון כתב האישום. לפי האישום, "בשלב זה, הכה הנאשם 1 את המתלונן, והדף את ראשו של המתלונן, תוך שהוא אומר `כוס אמא של הערבים, וגם אותך אנחנו נזיין`, והכל בשל היותו של המתלונן ערבי". לפי האישום, הנהג הוציא את הטלפון הנייד כדי להרתיע את השלושה, אך אלה המשיכו לחבוט בו באגרופים ולקלל אותו. לבסוף הוא עצר ונמלט מהרכב. לפי כתב האישום, אחד מהנאשמים רדף אחרי הנהג וסילק אותו מהמקום, בשעה שהשניים האחרים החלו להשחית את המונית.5/9/2014
...
מלחמת עזה כאירוע מכונןדניאל בר-טל, on-the-left-side כדי להבין את ההווה חשוב לזכור שהחמאס הוקם בעידוד ישראל בשנות השמונים, כמשקל נגד אש"ף ופת"ח החילוניים והלאומיים, שהוגדרו כטרוריסטים, כאויב אכזר וטוטאלי, שאין לשאת ולתת איתו ויש לאסור כל מגע עם אנשיו. חמאס היה אמור לקיים את תפקידו כמפצל את החברה הפלסטינית, לפי עיקרון ה"הפרד ומשול". חמאס מילא תפקיד זה בהצלחה, אלא שהוא גם קם על יוצרו. הוא התרחב מאד. לא מדובר בארגון טרוריסטי בלבד (כהגדרת הממשלה ומדינות נוספות), אלא בתנועה חברתית רחבה עם מאות אלפי חברים ואוהדים, ועם מוסדות בכל התחומים – כולל חינוך, בריאות וסעד. הזרוע הצבאית, גדודי עז א-דין אל-קסאם, שקיימת בנוסף לזרוע פוליטית, המבצעת פעולות טרור, מהווה יחסית חלק קטן ממניין החברים. מבטו של חמאס אינו מצטמצם לראיה מקומית. מטרותיו לאומיות ונוגעות לאזור כולו. בעיני הפלסטינים, ובעיני חלק מהקהילה הבינלאומית, חמאס נלחם גם נגד הכיבוש, ומציע דרך חלופית לדרכו של פת"ח. עם זאת, חייבים לדעת שחמאס אינו הומוגני, כפי שמציגה אותו ממשלת ישראל. גם בו יש מרחב דעות, יש מאבקי כוח ויש קיצוניים פחות וקיצוניים יותר. גם בחמאס יש מנהיגים שנוטים לקבל מטרות מתונות. בהתנתקות שביצע ראש ממשלת ישראל המנוח אריאל שרון ב-2005 ישראל לא התנקתה מעזה. היא לא הפסיקה למעשה את הכיבוש, אלא שינתה את אופיו ויצרה מערכת חדשה של שליטה ופיקוח על אנשים וטריטוריה, ובהמשך אף הטילה מצור כבד עליה. אי אפשר לשכנע אנשים בעולם שישראל מונעת פגיעה באזרחים. העדויות הרבות שזורמות מוכיחות מעל לכל ספק שאחת המטרות של ישראל בסיבובי האלימות בעזה היא פגיעה רחבה בתשתיות אזרחיות של הממשל בעזה ופגיעה רחבה במרקם החיים האזרחיים. המטרה של זריעת ההרס המרבי היא לצרוב בתודעת הפלסטינים ששלטון חמאס אכזר, שאינו מתחשב בהם, ולכן יש להפסיק לתמוך בו ואף להתנגד לו, בגלל ההרס שהוא מביא על עזה. 4/9/2014
והסיפוח זוחליוסי גורביץ, friendsofgeorge בצל המלחמה ברצועת עזה, ממשיכה ישראל לספח דה פאקטו את הגדה המערבית. במילים אחרות, ליצור מדינת אפרטהייד. ממשלת ישראל, בדמות מתאם הפעולות בשטחים (המתפ”ש), האלוף יואב מרדכי, הודיעה היום (א’) על סיפוח של 4,000 דונמים בגבעות גוש עציון; כך דיווח אתר מאקו. סיפוח? פורמלית, לא. פורמלית, מרדכי בסך הכל הודיע על “הכרזה” על 4,000 דונמים כעל “אדמות ציבור,” המכונות בטעות “אדמות מדינה.” בפועל, עם זאת, הכותרת של מאקו היתה מדויקת: כשצה”ל מכריז על קרקע כעל “אדמות ציבור,” היא כמעט אף פעם לא משרתת את הציבור שלכאורה עבורו היא מוחרמת, האוכלוסיה הכבושה והמוגדרת כאוכלוסיה מוגנת של הגדה המערבית; בפועל, רובן המוחלט של האדמות המוכרזות כ”אדמות ציבור” עוברות הישר לידיהן החמדניות של מתנחלים. בפועל, “הכרזה” על אדמה כאדמת ציבור משמעה גניבת האדמה מבעליה והעברתה לפולשים יהודים. ומשהפכה קרקע להתנחלות, כמעט ואין שום דרך להחזיר אותה לבעליה – אפילו במקרה הנדיר מכל נדיר, כאשר ישראל מפנה התנחלות, כמו במקרה של חומש, היא עושה הכל כדי שלא להשיב את האדמה הגזולה לבעליה. מנתוני בצלם עולה ש-94% מאדמות הציבור בשטח סי, נמצאות בשטחי שיפוט של התנחלויות והמועצות האזוריות שלהן. במקביל, עצרה המשטרה בסוף השבוע את זאהדה סוהייב, תושב חברון בן 32. זה כתב שורה של סטטוסים בפייסבוק שמדינת ישראל לא אהבה. בין היתר איחל למח”ט גולני, רסאן עליאן הדרוזי, שיגיע לגיהנום. מתגנב החשד שמשטרת ישראל ווינשטיין הפכו את סוהייב לדוגמא, משום שעליאן הוא דרוזי, ומשום שחלקים בחברה הדרוזית קולטים במהירות שהעסקה של הדרוזים עם ישראל – אתם תתגייסו, תהרגו ותמותו למען המדינה היהודית, וזו בתמורה תקרא לכם ערבים ברגע שתשתחררו ותקפח אתכם בהתאם – לא רק היתה מקח טעות; היא גם איפשרה לישראל ליצור הפרד ומשול בין הדרוזים ובין הפלסטינים האחרים.4/9/2014
הפנים האמיתיות של צה"לגדעון לוי, haaretz חליל ענאתי היה ילד ממחנה הפליטים אל־פוואר שבדרום הגדה המערבית; חייל שנהג בג`יפ צבאי ממוגן ירה בו בגבו אש חיה, בעת שנס לכיוון ביתו — והרגו; בן 10 היה במותו. מוחמד אל־קטרי היה כדורגלן מבטיח ממחנה הפליטים אל־אמערי שליד רמאללה; חייל ירה בו ממרחק כמה עשרות מטרים אש חיה במהלך הפגנה נגד המלחמה בעזה — והרגו; בן 19 היה במותו. האשם אבו־מאריה היה עובד סוציאלי מבית אומר, שעבד באגודה הבינלאומית לזכויות הילד. הוא השתתף בהפגנה נגד המלחמה בעזה, כדי לגונן על הילדים ולמנוע מהם ליידות אבנים. צלף של צה"ל ירה בו ממרפסת בית ממרחק — והרגו; בן 45 היה במותו, אב לשלושה. באותה הפגנה הרגו החיילים עוד שני מפגינים. בני האדם הללו, יחד עם עוד רבים אחרים, נפגעו מאש צה"ל הרחק משדות הקרב של עזה. על פי נתוני OCHA, משרד התיאום של האו"ם לעניינים הומניטריים, הרג צה"ל במהלך ימי המלחמה בעזה 20 מבוגרים ושלושה ילדים בגדה. חיילי צה"ל פצעו 2,218 בני אדם, 38% מהם מאש חיה, שיעור גבוה במיוחד (לעומת 14% במחצית הראשונה של 2014 ו–4% ב–2013). איש מההרוגים לא באמת סיכן את חיי החיילים, איש מהם לא היה חמוש, או בן מוות. המלחמה בעזה היא שהתירה את דמם. בחסותה הרשו לעצמם חיילי צה"ל להשתמש בנשק חי לפיזור הפגנות, לחיסול חשבונות עם מיידי אבנים ובקבוקי תבערה, כולל ילדים, ולענישת מפגינים. אולי התקנאו החיילים בחבריהם הלוחמים בעזה, אולי חשו תסכול על שהם רחוקים מהדבר האמיתי. בכל מקרה הם ידעו שלא יאונה להם כל רע, ודאי לא כשבעזה מתחולל כמעט טבח ולב העם עם חייליו. זו שגרת הכיבוש. אלו לא נתוני עזה — אין מה להשוות — אבל דווקא נתונים אלה חושפים את פניו האמיתיות של צה"ל, את התנהלותו דרך קבע מול הפלסטינים, ובעיקר את יחסו, המזלזל תמיד בחייהם ובמותם. בגדה לא ניטשה מלחמה, לא עמדו מול החיילים גדודי עז א־דין אל־קסאם, לא מנהרות ולא רקטות, לא מטענים ולא צלפים — ותראו איך הם הרגו ופצעו; כך נוהג צבא העם, שחייליו שוב נישאים עכשיו על כפיים.4/9/2014
...
אני צריך לעזוב את הארץרוגל אלפר, haaretz אני לא מדבר פה על מוסר. לא רוצה שהמאמר הזה יהיה עוד ויכוח עקר על הכיבוש. אני מדבר בשפה פרקטית ומפוכחת. אני מנסח מבט מציאותי, בסגנון השר אורי אורבך. הוא טוען שעלינו להסכין עם העובדה שבתקופת חיינו וחיי ילדינו ניאלץ מדי כמה שנים לנהל מלחמות שבהן גם אזרחים נהרגים. הוא צודק. אלה נסיבות קיומנו. טילים ימשיכו ליפול על ראשינו. גם בגלל מתנחלים כמוהו. וגם בגלל ארגונים קיצוניים ערביים כמו חמאס, חיזבאללה וארגון "המדינה האיסלאמית". הגורל שלי וגורלם של ילדי נקבע פה על ידי גורמים שיש להם אלוהים, והם משוחחים אתו, ופועלים בשמו. אני חושב שהם משוגעים. מה החלופות? הכוחנות הגזענית של אביגדור ליברמן? המלים הריקות של יאיר לפיד? הפסימיזם חסר התוחלת של בנימין נתניהו? בשבילם, ובשביל בוחריהם, להיות יהודי שחי בישראל זה הדבר הכי חשוב, ושווה למות בשבילו. ולפי העיקרון הזה הם מעצבים את הווייתנו. הם חיים ב"יד ושם". אני משתייך לזן נכחד בישראל. אין לי יכולת להשפיע על המצב. אין לי עניין להתמסר למאבק בכיבוש. אני סבור שזה מאבק חסר סיכוי. לא תהיה פשרה. לא תקום מדינה פלסטינית, ומדינה דו־לאומית תהיה גיהינום.4/9/2014
...
"המתקפה הסתיימה, ונשארתי בבית הספר, חסר בית ואלמן" עאוני פרחאת, שיחה מקומית למרות שהמתקפה של הכיבוש על העם הפלסטיני בעזה נגמרה לפני כשבוע, הסבל, האבל והכאב של מי שאיבדו את יקיריהם ואת בתיהם ממשיך. סיפורה של ראשה אבו-עודה הוא אחד מאינספור סיפורים שוברי לב שהייתי יכול לכתוב. ראשה מתה בלידה, שהתרחשה תוך כדי המתקפה הישראלית בעזה. בת 30 הייתה במותה. ראשה אבו-עודה ברחה מביתה, ברחה מבית הספר שהופצץ, נפצעה בבית ספר נוסף שהופצץ, ומתה בלידה. מאה אלף עזתים עדיין עקורים, רק לעשרה אחוז מהתושבים יש גישה יומיומית למים.4/9/2014
בקרוב נישאר לבדקרלו שטרנגר, haaretz מאמרו של רוגל אלפר ("הארץ" 31.8) היכה גלים בישראל. אין זה מפתיע מאחר שהוא נוגע בנקודה כואבת: האם לליברלים יש עתיד בישראל? עוד ועוד ליברלים ישראלים מגיעים למסקנה של אלפר. הם לא כותבים על כך, אך הם מחפשים את עתידם בניו יורק, בלוס אנג`לס או בברלין. יהודי התפוצות — כמו ישראלים כאלפר — קוברים כעת יותר מתמיד את רעיון הציונות הליברלית, משום שהגיעו למסקנה כי ישראל קיבלה למעשה החלטה לא להתקדם לפתרון שתי המדינות, ואין הם יודעים כיצד מדינה אחת, מערבית לירדן, תוכל לשמור על צביון יהודי באמצעים דמוקרטיים. הניכור שהם חשו כבר שנים כלפי החברה והפוליטיקה של ישראל — גם זו שבגבולות 67` — העמיק כעת מאוד בעקבות הגזענות הפראית, הקריאות להרוג את כל הערבים ולפעמים גם את כל השמאלנים בישראל, שנשמעו בתקשורת החברתית וברחובות בזמן "צוק איתן". היהודים הליברלים מזועזעים מהעובדה שרבנים דתיים־לאומיים יכולים לומר שמותר להרוג ערבים לשם הרתעה, בלא שיוגשו נגדם תביעות משפטיות; או שהם יכולים לומר שאסור ליהודים להשכיר דירות לערבים, ושאסור לשופטים יהודים חילונים לשפוט יהודים אחרים; והם זועמים על המונופול שיש לחרדים על ענייני הדת בישראל. הפוליטיקאים הימנים בישראל נועצים בימים אלה את המסמרים האחרונים בארון המתים של הציונות הליברלית, משום שהם סבורים שהיא מכשול בדרך למימוש חזונם. חזון זה משמעו הגשמת הגרסה הלאומנית של הציונות, שמקדשת את השבט, את האדמה ואת הקשר הקדוש ביניהם. האופק של רוב צעירי הליכוד מוגבל למרכז הליכוד ולפריימריז במפלגה, שם גזענותם משרתת אותם היטב. ורוב הפוליטיקאים הדתיים־לאומיים חיים בעולם המוגדר על ידי שאיפות משיחיות, ואינם מאמינים כי לשאר העולם יש חשיבות כלשהי. מבחינתם, הליברלים הישראלים הם בוגדים, ולולא המסים שאנחנו משלמים הם היו נפטרים מאתנו בשמחה. אין להם שום אמפתיה או כבוד כלפי דעותיהם של היהודים הליברליים בתפוצות, ואילו הפוליטיקאים הימנים של ישראל מגלים חוסר מודעות מדהים למחיר הכבד שישראל תצטרך לשלם על פעילותם הנחושה להשגת מטרותיהם. זה כבר בלתינמנע: הבידוד הבינלאומי של ישראל יתרחב ויכלול חלקים גדלים והולכים של יהודי התפוצות. 4/9/2014
...
לא תיסע לארץ אויב ולא תדבר איתו בערביתלא למות טיפש ,עידן לנדו אני קורא את גזר הדין ומתקשה להבין במה פשע נפאע. עצם הנסיעה לסוריה? דרוזים ישראלים חוצים את מעבר קונייטרה לתוך סוריה דרך שגרה. פוליטיקאים ואנשי-סוד ישראלים פוקדים את בירות ערב במשך עשרות שנים. על כן האישום בדבר "ביקור בארץ אויב" הוא קשקוש בלבוש. ואיזה "מגע" בדיוק קיים נפאע עם "הסוכן הזר", טלאל נאג`י מהחזית העממית? ברור לכל שהמפגש הזה לא היה עילת הנסיעה; נפאע יצא בראש משלחת של 300 דרוזים לביקור דתי ומשפחתי. המדינה גם אינה טוענת שיש בידה ראיות להעברת מידע רגיש או סודי לידי נאג`י. שימו לב ללשון הנפתלת של השופטים, שכל מטרתה לעמעם ולטשטש את היעדרן של כל ראיות מפלילות נגד נפאע: "דומה כי נסיבות המקרה שלפנינו מגלמות בצורה מובהקת סוג מפגש, אשר מאפייניו מהווים בפועל סיכון לביטחון המדינה או לכל הפחות דבר העשוי להביא לפגיעה כזו. הכוונה היא לסיכון ביטחון המדינה הנובע מפגישה של אישיות ישראלית בכירה מאוד, נבחר ציבור, בעל נגישות מירבית למידע - עם בכיר בארגון טרור". "מגלמות בצורה מובהקת סוג מפגש". כלומר, ההפללה היא על בסיס סוג המפגש שקיים נפאע, ולא על בסיס המפגש הקונקרטי. "לכל הפחות דבר העשוי להביא לפגיעה כזו" – ולא, בפשטות, מפגש שהביא לפגיעה כזו. גזר הדין הזה הוא תועבה משפטית. הוא עצמו תועבה והוא שייך לסוג של תועבה משפטית מוכרת – חריצת דין גזענית נגד ערבים באשר הם ערבים. לא דוגמה בודדת, ולא מהיום. והאמת היא שנפאע חטף רק כי הוא ערבי.5/9/2014
דייגים-וחיילים: חיילים ירו על שתי סירות דייגים, עצרו דייגים והחרימו סירהשיחה מקומית, שיחה מקומית סוכנות הידיעות "מען" מדווחת שהדייגים מוחמד זייד ומוסא אל-סולטאן נעצרו הבוקר בים לא רחוק מבית להיה בצפון הרצועה. השניים הועברו לחקירה ,וסירתם הוחרמה. אתמול חיילים ירו למים סביב סירות דיג שלטענת הצבא יצאו מתחום הדיג המותר שקבעה ישראל. 4/9/2014
למות אתמול או למות מחר, יומן מלחמהסלמאן נאטור, haokets 6. הוכרזה הפסקת אש הומניטרית למשך 12 שעות. כך יוכלו תושבי תל אביב לצאת אל הים ותושבי עזה לחלץ את הגופות מבין ההריסות. ברי המזל הם אלה שמותם נדחה למלחמה הבאה. מה ארור הזמן הזה. עצרו את הטבח! מנעו את הפשע הבא! 7. לו היה רוצה העולם למנוע את הטבח, היה עולה בידו. לו היו רוצים הערבים למנוע את הטבח, היה עולה בידיהם. מדוע הם שתקו לפני 65 שנים? אין מוסר במלחמה: התוקפן מרוויח את המלחמה במעט הצדק שיש בידיו, הקורבן מפסיד את המלחמה במעט האי-צדק שיש בידיו. מדינה דמוקרטית חילונית אחת מן הים עד הירדן – זהו האופק לאחר שיתפזר האבק. מאזן הכוחנות יתערער ובמקומו יבוא מאזן המוסר. 4/9/2014
שעון-החול-של-חולותסיגל אביבי, mekomit בוקר טוב שופטי בג"ץ, משיכת הזמן שלכם עולה בחיים של אנשים כבר חמישה חודשים שאתם יושבים על המדוכה, בזמן שאלפיים איש יושבים בכלא חולות, נשברים ועוזבים לגורל לא ידוע ומסוכן. השבוע שני חברים שלי עוזבים גם הם. ושעון החול אוזל. אתמול נפרדתי מחבר יקר, הוא בישראל כמעט ארבע שנים, הוא זומן לחולות, לא בפעם הראשונה. חברי הגיע לישראל מסודאן. בדומה לרבים הוא חווה זוועות שאין לתארן: כפרו הותקף, הוא ראה כיצד נשים וילדות נאנסות באכזריות, הוא ראה כיצד מעמידים את חברי הילדות שלו ואת הנערים הצעירים בשורה ושוחטים אותם. בדומה לאחרים שבאו מחבל הארץ המדממת הזה, הוא נמלט והגיע למחנה פליטים המנוהל על ידי האו״ם, שם חייו היו קשים מנשוא, ובשל ידיעתו את השפה האנגלית הוא סומן כ״אויב פוטנציאלי״ של עומר אל-בשיר נשיא סודאן, המבצע טיהור אתני למעלה מעשור בחבל דארפור. מגיל 18 הוא בורח, אחרי שכוחות מיליציית הג`נג`וויד הפעילה בדארפור, תקפו את כפרו. תושבי הכפר שיכלו לברוח ברחו, אך הזקנים והנכים נאלצו להישאר. כאשר שבו לכפר לאחר ההתקפה מצאו את הזקנים והנכים ערופי ראש, והכפר כולו שרוף עד היסוד. מאז הוא במנוסה ולא יודע מה עלה בגורל אחיו.חברי שהה בישראל כמעט ארבע שנים. הוא לא ביקש מישראל דבר, פרט לכך שתניח לו, שלא יהיה נרדף, הוא עבד בחריצות יתרה בכל עבודה שמצא, עבד שעות ארוכות ולא ביקש טובות מאיש. 4/9/2014
הצבא הרס מפעל יוגורט שמימן בתי יתומים בחברון מאתחגי מטר, mekomit כוחות צבא הגיעו אתמול (שלישי) בשעות הבוקר לפאתי חברון והרסו את מפעל "ריאן" לייצור יוגורט. המפעל היה בבעלותה של עמותת "הצדקה האסלאמית", ושימש מקור הכנסה מרכזי לפעילויותיה של העמותה בחברון, שכוללת שני בתי יתומים, תשעה בתי ספר, וסיוע במתן עבודה וקצבאות לנכים ולמשפחות עניות. העמותה מסייעת ישירות ל-4,000 נזקקים באזור חברון, וללא המפעל יקשה עליה לממן את פעילותה. 5/9/2014
דוח OCHA השבועי על המצב בשטחים הכבושים 3/9/2014
...
הגנה על אזרחים - דו"ח שבועי של המשרד לתאום עניינים הומניטריים של האום, 26.8.2014-1.9.2014 6/9/2014
...
היקום המקביל של הימין היהודייוסי גורביץ, friendsofgeorge שני ארגוני זכויות אדם, בצלם ויש דין – הגילוי הנאות הרגיל: אני מספק ליש דין שירותי בלוגינג כפרילאנסר – פרסמו היום (ב’) הצהרה משותפת, שקובעת שישראל לא מעוניינת לחקור פגיעות בפלסטינים. מצ”ח ומשטרת ישראל לא יודעים ולא רוצים לחקור פשעים, שחלקם עולים לכדי פשעי מלחמה, כנגד התושבים המוגנים של השטחים הכבושים. בצלם, שהתבקש על ידי הפרקליטות הצבאית לספק לה נתונים על פשעים שבוצעו במהלך “צוק איתן,” סירב לשתף פעולה: אף שפשעי צה”ל ברורים כשמש, ההחלטה עליהם – והפשעים האלו היו מדיניות, לא מקרה – התקבלה בסיוע הפרקליטות הצבאית. לטעון שיש אפשרות שהפרקליטות הצבאית תחקור את עצמה ותנסה לברר האם ההחלטות שלה היו, בפני עצמן, פשע מלחמה – זה לקחת את תיאטרון האבסורד הרגיל של החקירות של צה”ל צעד אחד יותר מדי. אבל רגע, תאמר להם, רגע. ודאי שצה”ל מבצע פשעי מלחמה: הוא מבצע אותם כל יום. עצם השמירה על התנחלות היא פשע מלחמה; עצם ההפקעה של אדמות עבור התנחלויות היא פשע מלחמה. אמנת ג’נבה הרביעית אוסרת במפורש על העברה של אוכלוסיה לשטח כבוש. וברגע שאמרת את זה, מתחיל מסע משונה במורד מחילת הארנב. מה זאת אומרת, יאמר לך איש הימין היהודי, אין בכלל כיבוש.11/9/2014
לא עיוורים, רשעיםיוסי גורביץ, friendsofgeorge בשנת 1979, קשר אדם בשם רב סרן אמנון שאשא קנוניה כנגד הפלסטינים, או “מקומיים” בלשונו, תושבי הכפר דורא אל קרע. שאשא קיבל צו תפיסת קרקע שעליו היה חתום תת אלוף בנימין “פואד” בן אליעזר, והוא היה אחראי ליישומו. הוא הוציא את המסמך הבא: החלקים המעניינים מבחינתנו במסמך הם סעיף 6א’ וסעיף 8. בסעיף 6א’ נכתב “אין לפרסם את תיקון הצו בפני מקומיים.” בסעיף 8, תחת הכותרת “פרסום,” כותב שאשא ש”לא יינתן פרסום לצו.” למה אסר שאשא, פעמיים, על פרסום הצו? משום שאם היו הפלסטינים מודעים לצו, הם היו יכולים לעתור נגדו לבג”צ, והצו של שאשא, שיצא בתאריך 19.7.1979, נכתב בתקופה רגישה מאד. שאשא היה מודע לאפשרות שבג”צ דן בנושא, ידע שעתירה יכולה לחסל את הצו שלו, ועל כן קשר להסתיר את הצו מפני האנשים שנפגעו ממנו. שאשא ידע היטב שלצו שלו אין כל תכלית צבאית: הכותרת של הצו היא “צו תפיסה 23/79 הרחבת בית אל.” הוא יודע היטב שמדובר בשטח פרטי: “בעלות השטח הנתפס פרטית.” הוא מבין היטב שבאמתלה של צו לצורך צבאי, הוא מעביר שטח פרטי פלסטיני לידי תושבים יהודים11/9/2014
אסון הומניטארי מתהווה מול עינינוhaokets http://www.haokets.org/2014/07/31/אסון-הומניטארי-מתהווה-מול-עינינו 11/9/2014
למה לא נקשיב לחאלד משעל?שמואל אמיר, hagada את המאבק הפלסטיני ניתן לראות בשלושה מעגלים. הראשון עצירת צה"ל מכניסתו לרצועה. השני בהסרת המצור מעל רצועת עזה והשלישי בהקמת מדינה פלסטינית מאוחדת של הגדה והרצועה. ההתנגדות ( חמאס וארגונים אחרים) ניצחה בשלב הראשון ב"צוק איתן". לא ניצחון סופי – רחוק מזה. ניצחון כזה הוא הקמת מדינה פלסטינית עצמאית על אמת, לא "מפורזת" כאשר מטוסי ישראל יתעופפו בשמיים כרצונם. הניצחון היה בכך שהצליחה לעצור את הצבא החזק והגדול של ישראל על סף הרצועה והכריחה אותו גם לסגת משם. הגנרלים היושבים ימים ולילות אובדי עצות מול לוחמת החמאס ותחת לחץ הקהל מוסת של "עליהום" - ומחליטים לא להיכנס לתוך הרצועה, מספרים את כל הסיפור. הגנרלים מסבירים אחר כך שכניסה לתוך עזה הייתה מביאה לנפילתם של מאות אם לא אלפי חיילים. אכן ניצחון ההרתעה הפלסטינית. גם השלב האחרון, שלב ההתשה היה בעליונות החמאס. הפצמ"רים – שכל הזמן סיפרו המומחים שלנו שהם אוזלים – צנחו בעוצמה מלאה על יישובי עוטף עזה והימנעות שר הבטחון לבקר בישוב מופגז הייתה הדגמה למצב. הכישלון הסופי היה במלחמת ההתשה. הדרום לא היה יוכל לשאת יותר את המצוקה האיומה בה הוא נמצא אחרי 50 יום של "צוק איתן". רוב התושבים נטשו את הדרום. שלום עושים עם אויבים. ישראל יודעת זאת, אך היא גם יודעת ששלום אמיתי כרוך ביציאה מן השטחים הכבושים. לכן היא מציגה את החמאס כ"ארגון רצחני" שאינו מוכן לעשות שלום. בדיוק כך הציגו גם את הפת"ח בזמנו.11/9/2014
משמעות הנַכְּבָּהקסטנטין זריק, haokets11/9/2014
שנצא להם מהוורידרמי לבני, haaretz הכמיהה של הפלסטינים למדינה איננה תמונת מראה של מאוויי הציונים לפני 1948. לפלסטינים אין אולי גישה מגובשת של בינוי אומה בנוסח הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי של דוד בן גוריון וברל כצנלסון, ולא חלומות מפורטים על ריבונות ונורמליות, כפי שחזה הרצל את הקוממיות העברית. תפישת המדינה של הפלסטינים היא יותר "שלילית" מאשר "חיובית". היא נשענת פחות על אידיאה של ארגון ממלכתי, או על תשוקה לבולים, מטבעות וטקסים, ויותר על הרצון שנצא להם מהווריד, הרצון שלא לראות עוד חיילים ומתנחלים, לא להיות מושפלים, לא למחול על הכבוד. לכן גם אין "תנועת שלום פלסטינית", כפי שיש המתאכזבים בצד הישראלי. בראש מעייני הפלסטינים לא עומד חזון של פיוס עם ישראל, או של קבלת לגיטימציה חיצונית לקיומם, כפי שהישראלים קיוו פעם להשיג באמצעות הסכמי שלום. בראש מעייניהם אידיאה של עצמיות, של "להיות סוף סוף לבד". השוני בין דימויי הריבונות של שתי התנועות הלאומיות עורר לא פעם ספקות בישראל ביחס לבשלות הצד שכנגד לזנוח את התודעה המהפכנית של תנועת שחרור ולקבל עליו באמת סדר לאומי־מדינתי. ההבדלים קיימים, אך אינם מהותיים. בסופו של חשבון, אין דבר שהפלסטינים רוצים יותר מאשר סיום הכיבוש כמה שיותר מהר. וסיום הכיבוש בדורנו משמעו: מדינה לצד מדינת ישראל. הרגש הלאומי של הפלסטינים, כשהוא מתועל לאפיק הפרגמטי של השאיפה למדינה בדרכי שלום, היה יכול להיות נכס לישראל אל מול החמאס וקיצוני האזור. אם יש משהו שיכול להכריע את החמאס, זה איננו כוח צבאי, אלא הצבה ריאלית של רעיון מושך יותר מאתוס ההתנגדות האלימה, הנקמה והקרבת החיים. מנהיגי החמאס מבינים זאת, ולכן למרות האידיאולוגיה והאמנה שלהם הם אינם מעזים לצאת בגלוי נגד תוכנית המדינה הפלסטינית בגבולות 67`. החמאס יודע, שמי שייתפש כמסכל את בשורת המדינה יפסיד את אהדת הציבור ויידחק לשולי ההיסטוריה. למזלו, בינתיים הוא פטור מהאתגר היחיד היכול לאיים עליו. כל עוד ישראל מרחיקה בעצמה את חזון המדינה הפלסטינית — שלטונו מובטח. 11/9/2014
...
אדם חייב לשאול עצמו אם אלפר צודקדניאל בלטמן, haaretz אלפר פתח דיון חשוב, שבבסיסו השאלה היכן הגבול בין תחושת ההשתייכות למולדת ולחברה אשר עוברת שינוי קיצוני ומתנהלת בניגוד מוחלט למערכת ערכים אוניוורסלית שבה מאמין הפרט, ובין ההחלטה שהמאבק אבוד, לא ניתן עוד לעשות דבר כדי להחזיר את הגלגל אחורה, ולכן יש צורך, בכאב רב, לקחת את המיטלטלין ולבנות בית במקום אחר. סברה ושתילה 1982: 32 שנים חלפו מאז. היום, לאחר שצה"ל טבח בעזה מאות ילדים ואזרחים, כמה אלפי ישראלים אמיצים שהביעו את מחאתם נתקלו באלימות של בריוני רחוב, הרשתות החברתיות מלאות בקריאות לרצוח ערבים ושמאלנים, ועיתונאים הכותבים על הזוועה בשם המצפון האנושי הפשוט נזקקים לשומרי ראש. ומיד אחרי שוך הקרבות, מעמיקה ממשלת ישראל את משטר האפרטהייד בשטחים על ידי הפקעת אדמות מכפרים פלסטיניים לטובת ההתנחלויות. במציאות הזאת אדם בעל מצפון לא רק זכאי אלא חייב לשאול את עצמו, אם הוא יכול להמשיך לחיות במדינה שבה שולט הרשע הזה. השאלה אם אין כבר דרך חזרה היא תיאורטית, אבל את הפרט המתלבט יש לכבד כמו את ההחלטה של מי שהגיעו למסקנה כי הגבול נחצה. השאלות שהעלה אלפר טורדות את מנוחתי. לא מעט עמיתים וידידים מסביבי כבר החליטו לעזוב, אחרים נשארים וממשיכים לפעול ולנסות לעצור את הסחף. אני מקווה, כי גם אם אחליט באופן שונה מיהודה באואר, הוא ימשיך לראות בי ידיד ועמית. 11/9/2014
...
ארגון זכויות אדם בינלאומי: ישראל מפרה את הדין ביחסה למבקשי מקלט אילן ליאור, haaretz בדו"ח Human Rights Watch נכתב שגורל אריתריאים ששבו לארצם לא ידוע, בעוד אזרחי סודאן עברו התעללות; עד יוני יצאו מהארץ 6,700 בני אדם. "דו"ח זה מתעד כיצד קבעה ישראל כללים משפטיים נפתלים על מנת לסכל את ניסיונותיהם של פליטים מאריתריאה ומסודאן להבטיח לעצמם את ההגנה שלה הם זכאים מתוקף המשפט הבינלאומי והישראלי", נכתב בתקציר הדו"ח. "כן מראה הדו"ח כיצד השתמשה ישראל במעמד המשפטי הלא בטוח שיצרה כאמתלה לעצור אנשים אלה, או לאיים עליהם במעצר ללא הגבלת זמן, ובכך כפתה על אלפים לעזוב את שטחה". הדו"ח מתייחס בהרחבה לכליאה בסהרונים ולהחזקה במתקן חולות. הדו"ח מציין כי ישראל העניקה עד כה מעמד פליט רק לשני אזרחי אריתריאה ואף לא לאזרח סודאני אחד. "את השימוש שעושה ישראל במעצר כדי לכפות על אנשים לעזוב את שטחה, מתגברת מערכת מקלט השוללת בשיטתיות מאריתראים וסודאנים גישה להליכי מקלט הוגנים ויעילים. עובדה זו מסייעת לישראל להימנע מלהעניק להם מעמד של פליט, שמתוקפו יהיו זכאים להישאר בישראל וליהנות מחופש תנועה ומהזכויות הנלוות לכך עד שיוכלו לשוב בבטחה לארצות מוצאם". 11/9/2014
...
חמאס טוב ליהודים?קובי ניב, haaretz כלומר, אם לתרגם את דבריו לשפת בני אדם שאינם מן המתנחלים, הרי מה שוולרשטיין אומר זה פשוט מאוד — שלטון החמאס הוא טוב ליהודים, כלומר למתנחלים, מה שבעיניו זה כמובן היינו הך, כי כל עוד החמאס שולט בעזה לא ייווצר, חלילה, שום סיכוי למשא ומתן, מה שמסיר מעלינו את סכנת השלום, שתי המדינות, פירוק ההתנחלויות, וכל שאר מרעין בישין המאיימים עלינו, המתנחלים בפרט והיהודים בכלל, לכלותנו. זאת אומרת, על פי ולרשטיין, שמדינת ישראל צריכה לשמור כעל בבת עיניה על שלטון החמאס בעזה, ורק מדי פעם, כשהם קצת מגזימים בטילים, להכות אותם באיזה צוק יצוק או שמצוק קטן, אבל בשום אופן לא להעיף אותם מהשלטון, כי שלטון החמאס בעזה, כמה שהוא איום ונורא, ככה הוא טוב ליהודים, לפחות לאלו שרוצים להחזיק ביהודה ושומרון לנצח נצחים. לכאורה, דברי הבל הזויים. אבל מצד שני, אם מביטים במה שמדינת ישראל עושה בעשרות השנים האחרונות, לא רק מול עזה, אלא מול הפלסטינים בכלל, הרי זה בדיוק זה. מה שמציע ולרשטיין לעשות זו בעצם דרכן המדינית של ממשלות ישראל, זו וקודמותיה, מימין ומשמאל ולא משנה עם איזו מפלגת מרכז. אנחנו אומרים שאנחנו רוצים שלום, אבל בפועל אנחנו עושים הכל כדי שזה לא יקרה. ראשינו העטורים מצהירים שהם רוצים שלום ו"שתי מדינות לשני עמים", אבל בפועל אנחנו עושים כל שאפשר כדי שמי שישלוט בפלסטינים יהיה או "טרוריסט" מדי כמו החמאס, או "חלשלוש" מדי כמו אבו־מאזן, וכך אנחנו שבים ומוכיחים לכאורה לעצמנו ולעולם ש"אין עם מי לדבר", ומצילים עצמנו מ"סכנת השלום".11/9/2014
...
הקופה הסודית של הימין המתנחלי ליאת שלזינגר ואביחי שרון, molad מדי שנה מוזרמים מאות מיליוני שקלים לחטיבה להתיישבות. למרות שמדובר בכספי ציבור, החטיבה מסרבת מזה שנים לחשוף מה היא עושה עם הכסף. תחקיר "מולד" חושף לראשונה כיצד מנוצל התקציב החשאי - ממנגנון החזרה בתשובה בלב ערי המרכז ועד להשקעה המפלה מעבר לקו הירוק כבר כמה חודשים שהחטיבה להתיישבות, הפועלת במסגרת ההסתדרות הציונית העולמית, זוכה לתשומת לב ציבורית ופוליטית מוגברת. בימים אלו, כשהציבור הישראלי מתעניין יותר מתמיד בשאלה "איפה הכסף?", החטיבה היא דוגמה מובהקת לאופן שבו מסתירים באופן מכווּן ושיטתי מאזרחי ישראל מה נעשה בכספי המסים שלהם ואף מנצלים אותם לשימושים שחוקיותם מוטלת בספק רב. למרות שתקציב החטיבה מתבסס במלואו על כספי ציבור, החטיבה מסרבת לפרסם ברבים מה עולה בגורלם של מאות מיליוני השקלים שמזרימה אליה הממשלה מדי שנה. כתוצאה מכך, פעילות החטיבה אינה נתונה תחת שום סוג של פיקוח - פרלמנטרי, ציבורי או תקשורתי. בחינה מדוקדקת של הארגונים הנתמכים מגלה כי חלק מראשי העמותות שמקבלות כספי ציבור מהחטיבה מעודדים בגלוי פעולות "תג מחיר" נגד חיילי צה"ל במטרה למנוע פינוי מאחזים; תומכים בגלוי בסירוב פקודה; מסיתים נגד האוכלוסייה הערבית בישראל; מצהירים כי יש להכפיף את המדינה לחוקי התורה; ופועלים נגד פינוי מאחזים בלתי-חוקיים ולמען קידום חזון הקמת בית המקדש השלישי. לאור הביקורת הקשה שסופגת החטיבה, טען שר האוצר יאיר לפיד כי רוב תקציבה מושקע בגליל ובנגב, אלא שהנתונים שהגיעו לידינו - ומתפרסמים עתה לראשונה - עומדים בסתירה לטענות אלה: 74% מהתמיכות הישירות של החטיבה ברשויות מקומיות וביישובים מושקעים דווקא ביהודה ושומרון.11/9/2014
לפתוח את מעבר ארזקנת מן, haaretz מדינת ישראל אינה רוצה לפגוע באוכלוסייה האזרחית החפה מפשע בעזה — כך חזרה הממשלה והצהירה בזמן מבצע "צוק איתן". הצהרה זו ראויה, וראוי שתשקף את המדיניות הישראלית גם ביתר ימות השנה. למרבה הצער, כבר שנים רבות וגם בשנה האחרונה משתמשות ממשלות ישראל בשליטתן בתנועה מעזה ואליה כדי להחליש את האוכלוסייה האזרחית. ישראל מנעה הוצאת סחורות מהרצועה לשווקים בישראל ובגדה, ובכך סיכלה כל אפשרות שחקלאים ותעשיינים יפתחו את הכלכלה. למעט מספר קטן של מקרים חריגים, ישראל גם מנעה כניסה של פלסטינים תושבי עזה לגדה ולמקומות אחרים למטרות מסחר, חינוך, השתלמות מקצועית, תעסוקה, ואפילו השתתפות באירועי ספורט ותרבות. ל–30% מתושבי עזה יש קרובי משפחה בגדה, במזרח ירושלים או בישראל, אולם ביקורי משפחות, ואיחוד משפחות בגדה, נאסרים. שיעור הפלסטינים העוברים במחסום ארז כיום הוא פחות מ–1% משיעורם בספטמבר 2000. מאז הפצצת תחנת הכוח של עזה ב–2006 (ואחריה הגבלות שהוטלו על כניסת דלק וחשמל, והפצצת מאגרי הדלק של התחנה שוב במבצע האחרון), הרצועה סובלת ממחסור כרוני בחשמל. גם כיום מסופק לה פחות מ–50% מהחשמל הדרוש לתושביה. צעדי הפגיעה באוכלוסייה האזרחית בעזה הם חלק מ"מדיניות הבידול" שממשלות ישראל מיישמות, ומקורה ברעיון המוטעה ביסודו, כי אם תינקט מדיניות של ענישה כלכלית מתמשכת כלפי עזה, האוכלוסייה שם תתארגן ותדרוש שינויים מהותיים במדיניות המשטר כלפי ישראל. אלא שמדיניות הבידול לא רק פוגעת בזכויות האדם הבסיסיות של אוכלוסיית עזה, אלא גם מחלישה אותה ומחזקת את השלטון המרכזי. כך טופחה תלות במנהרות בין מצרים לרצועה, שאיפשרה את ההתעשרות של שכבה דקה של בעלי כוח וצימצמה את היוזמות האישיות. גם גורמים ביטחוניים ישראלים בכירים החלו לדרוש לשים קץ להגבלות על תנועה אזרחית מעזה ואליה משום שהן פוגעות באינטרסים ישראליים. כבר בזמן הלחימה הצהיר הרמטכ"ל, בני גנץ, שיש לסייע לאוכלוסייה לשקם את ההריסות. לפני שבוע צוטט קצין בכיר כאומר, ש"לישראל יש אינטרס שרצועת עזה לא תהיה תחת לחץ כלכלי וחברתי כה כבד" ("הארץ", 31.8). הצמרת הביטחונית מכירה בצורך לחזק גורמים בעזה הסבורים ששיתוף פעולה עם ישראל חיוני לעתיד הרצועה. ואכן, דומה שברור לכל בר דעת, שבטווח הארוך שיתוף פעולה כזה הוא תנאי בל יעבור לפיתוח עזה כמקום שאפשר לחיות בו בכבוד ולשמירה על ביטחון התושבים בשני צדי הגבול. 11/9/2014
...
ההמלצות כיצד לחקור הפרת דיני מלחמה בצה"ל מיושמות חלקיתגילי כהן, haaretz שנה וחצי לאחר פרסום מסקנות ועדת טירקל, שביקשה לבדוק את מנגנון הבדיקה והחקירה של תלונות בדבר הפרות של דיני הלחימה, מתברר כי לא כל מסקנות הוועדה יושמו עדיין בצה"ל ובפרקליטות הצבאית. ארגוני זכויות האדם "בצלם" ו"יש דין" מותחים ביקורת על מנגנון החקירות וטוענים כי אין להם אמון באופן בדיקת החשדות לעבירות שביצעו כוחות הביטחון כלפי פלסטינים. שני הארגונים טוענים כי "מערך החקירות הקיים לא מאפשר חקירה רצינית ואפקטיבית וכי המנגנון סובל מכשלים מבניים חמורים ההופכים אותו לחסר יכולת לקיים חקירות מקצועיות". לכן, החליט "בצלם" לדחות את בקשתו של הפרקליט לעניינים מבצעיים בפרקליטות הצבאית, סא"ל רונן הירש, להעביר לצבא מידע על אירועים חריגים שהתרחשו במהלך הלחימה האחרונה בעזה. "עמדתנו זו נובעת מהעובדה שמנסיוננו בעקבות אירועי לחימה קודמים ברצועת עזה עולה כי החקירות עליהן אחראית הפרקליטות הצבאית אינן מאפשרות מתן דין וחשבון בקרב האחראים להפרות של החוק והן אינן מגיעות לחקר האמת", כתב מנכ"ל "בצלם", חגי אלעד, אל סא"ל הירש, בסוף השבוע האחרון. "מאחר שלא נעשה כל שינוי משמעותי במערכת אכיפת החוק בישראל — שהפרקליטות הצבאית היא חלק ממנה — נראה שחשדות אלה לא ייחקרו גם הפעם וכי אין כל כוונה לחקור את חוקיותן של ההוראות שניתנו לצבא ואת אחריותם של הדרג המדיני ושל הדרג הפיקודי הבכיר". 11/9/2014
...
השמאל הישראלי החדשגדעון לוי, haaretz השמאל הישראלי החדש הוא אחראי, וציוני, וביטחוני וממלכתי. הוא שותק במלחמות ונותן לצה"ל לנצח; לעולם לא יגיד מלה רעה על צה"ל, שהוא כידוע הצבא הכי. רק אחרי כמה שבועות במלחמה, בכל מלחמה, הוא עשוי להתעורר מתרדמתו ולומר משהו על הצורך בסיומה, או אולי על כך שאיזה שלב במלחמה היה "מיותר"; לפעמים יעז לבקר את ה"עיתוי", ייתכן שגם ידקלם משהו על הצורך להקפיד על היחסים עם ארצות הברית, קודש הקודשים. המשפט הבינלאומי, חוקי המלחמה, המוסר והמצפון הם מלים אסורות בעיני השמאל הישראלי החדש. לכל היותר יאמר דבר מה על הנזק לתדמיתה של המדינה, יגיד שהוא בעד שלום ושתי מדינות, אוסלו וז`נבה. הוא מתנגד כמובן לסרבנות, מימין ומשמאל — היא לא מנומסת בעיניו. היא "מקעקעת" את יסודות המשטר ומפירה את הסדר הטוב, שבו חיילים ישראלים רודים בפלסטינים. את הסרבנים הוא יתקוף ביתר חמדה מאשר הימין, הוא הרי חייב להוכיח שהוא לא כזה. ויותר מכל, השמאל הישראלי החדש מתעב את "השמאל הקיצוני", זה שגונב לו את השמאל ומרחיק ממנו את ההמונים שמתדפקים על שעריו. השמאל הישראלי החדש הוא לא שמאל ולא חדש. ימיו כימי המדינה וההתנחלויות, חלקן מעשה ידיו. פעם קראו לו השמאל הציוני. אם המרכז בישראל הוא ימין בתחפושת, השמאל הזה הוא מרכז בתחפושת. לא פלא שהוא מכנה את מה שלשמאלו "שמאל קיצוני". אבל הקיצוני רחוק מקיצוניות. באדר מיינהוף או הבריגדות האדומות — זה שמאל קיצוני. השמאל ה"קיצוני", הוא השמאל היחיד שנותר בישראל. הוא לא רדיקלי, לא אלים, והוא שולי, חסר השפעה ומודר. השמאל המדומה הזה מחזיק 47 שנה את אצבעותיו לכיבוש. 25/9/2014
...
ארכיון מאמרים
מאמרים נוכחיים
10/2019
9/2019
8/2019
7/2019
6/2019
5/2019
4/2019
3/2019
2/2019
1/2019
12/2018
11/2018
10/2018
9/2018
8/2018
7/2018
6/2018
5/2018
4/2018
3/2018
2/2018
1/2018
12/2017
11/2017
10/2017
9/2017
8/2017
7/2017
6/2017
5/2017
4/2017
3/2017
2/2017
1/2017
12/2016
11/2016
10/2016
9/2016
8/2016
7/2016
6/2016
5/2016
4/2016
3/2016
2/2016
1/2016
12/2015
11/2015
10/2015
9/2015
8/2015
7/2015
6/2015
5/2015
4/2015
3/2015
2/2015
1/2015
12/2014
11/2014
10/2014
9/2014
8/2014
7/2014
6/2014
5/2014
4/2014
3/2014
2/2014
1/2014
12/2013
11/2013
10/2013
9/2013
8/2013
7/2013
6/2013
5/2013
4/2013
3/2013
2/2013
1/2013
12/2012
11/2012
10/2012
9/2012
8/2012
7/2012
6/2012
5/2012
4/2012
3/2012
2/2012
1/2012
12/2011
11/2011
10/2011
9/2011
8/2011
7/2011
6/2011
5/2011
4/2011
3/2011
2/2011
1/2011
12/2010
11/2010
10/2010
9/2010
8/2010
7/2010
6/2010
5/2010
4/2010
3/2010
2/2010
1/2010
12/2009
11/2009
10/2009
9/2009
8/2009
7/2009
6/2009
5/2009
4/2009
3/2009
2/2009
1/2009
12/2008
11/2008
10/2008
9/2008
8/2008
7/2008
6/2008
5/2008
4/2008
3/2008
2/2008
1/2008
12/2007
11/2007
10/2007
9/2007
8/2007
7/2007
6/2007
5/2007
4/2007
3/2007
2/2007
1/2007
12/2006
11/2006
10/2006
9/2006
8/2006
7/2006
6/2006
5/2006
4/2006
3/2006
2/2006
1/2006
12/2005
11/2005
10/2005
9/2005
8/2005
7/2005
6/2005
5/2005
4/2005
3/2005
2/2005
1/2005
12/2004
11/2004
10/2004


עמוד הבית  חזרה