קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
חיים תחת כיבוש

כותרתתאורתאריך
הרעים לטיסגדעון לוי, haaretz הם הרהוטים, המצוחצחים, המבריקים והמשכילים בחיילים. הם לומדים באוניברסיטאות הכי טובות במהלך שירותם, באים מהבתים הכי טובים, מהתיכונים הכי הכי; במשך שנים הם מוכשרים לתפקידם, אלקטרוניקה ואוויוניקה, אסטרטגיה וטקטיקה, וכמובן טיס. הם יושבים בקוק־פיט ולוחצים על כפתורים וג`וי־סטיקים, משחק מלחמה. גוזרי חיים ומוות, ממקומם הרם בשמים הם רואים רק נקודות שחורות מתרוצצות בבהלה, נסות על נפשן, אולי גם כאלה שמניפים ידיים באימה נוראה מהגגות; החץ השחור מתכוון למטרה, וכבר מיתמרת פטריית עשן שחורה — פוף, רעד קל בכנף, פגיעה "טובה", וכבר הם בגיחה הבאה. הם מעולם לא ראו מולם מטוס אויב — קרב האוויר האחרון של החיל התרחש לפני שמרביתם נולדו. מעולם גם לא ראו מקרוב את הלבן בעיניים ואת האדום בדם קורבנותיהם. הם גיבורים על חלשים, הכי חלשים, חסרי הישע שאין להם לא חיל אוויר ולא הגנה אווירית, בקושי עפיפון. והם נחשבים ה־גיבורים, גברים־גברים, שיגיעו רחוק גם בחייהם האזרחיים. יתחתנו עם הטובות לטייסים, יגורו ביישוב קהילתי, קברניטים באל על, היי־טקיסטים או אנשי עסקים, יצביעו ליאיר לפיד ולמרצ, ויגדלו את ילדיהם להיות אזרחים מהוגנים. הם ישכחו את מה שעוללו בשירותם הצבאי. ישכחו? הם מעולם לא ידעו. מהאף–16 שלהם לא רואים הרבה. הם לא אנשי משמר הגבול, הדולקים בסמטאות אחרי ילדים, מכים ומתעללים. הם לא אנשי "גולני", הפולשים לבתים באשון ליל במבצעי חיפוש וחטיפה, ולא חיילי "כפיר", העומדים במחסומים, לא "דובדבן" המסתערב ולא "דוכיפת" המסתער, הם גם לא מנבלים את פיהם ולא משפילים. הם צחי לשון. הם הטייסים. טייסי הוד מלכותו, הצבא המוסרי בעולם. הם כבר הרגו כ–200 בני אדם ופצעו כאלף, רובם אזרחים. שלשום בלילה הרגו את 18 בני משפחת אל־באטש. "היעד" היה מפקד משטרת עזה, תייסיר אל־באטש, והתוצאה היתה 21 הרוגים, בהם 18 בני משפחתו, כולל שישה ילדים וארבע נשים. משפחה שנכחדה. הייתי רוצה לפגוש את הטייס או מפעיל המל"ט שלחץ על כפתור המוות. איך אתה ישן בלילה, הטייס? האם ראית את תמונות ההרג וההרס שזרעת — בטלוויזיה, ולא רק דרך הכוונת? האם ראית את הגופות המרוטשות, הפצועים המדממים, הילדים המבוהלים, הנשים המבועתות וההרס הנורא שזרעת ממטוסך המשוכלל? הכל מעשה ידיך, טוב־לטיס שכמותך. כן, האשם לא (רק) בהם. הם מצייתים לפקודות. אחד ממפקדיהם לשעבר, האלוף רן גורן, אמר בשבת, שהם מוסריים. הכי מוסריים. אבל האם באמת הם כאלה רובוטים? האם הם מבינים מה הם מעוללים? ובכלל יודעים? האם באמת הם מאמינים, כולם, שהם משרתים את המדינה ואת ביטחונה באמצעות אלף הגיחות ואלף טונות הפצצות שכבר הנחיתו על ראש עזה האומללה?30/7/2014
...
צה`ל הפגיז את תחנת הכוח בעזהnewsil, newsil לפי רשות האנרגיה ברצועה, התחנה לא תשוב לפעילות בשנה הקרובה31/7/2014
עדויות מרצועת עזה עמירה הס, haaretz עדויות מרצועת עזה: "כאן דויד מצבא ההגנה. צאו מהבית" שיחות טלפון וטיל אזהרה - כך הורסים בתים ברצועת עזה; תושבים מספרים שגם בתים סמוכים נפגעים בהפצצות. משפחות שלמות בורחות מבתיהן. בלילה שבין שלישי לרביעי לפני שבועיים, בשעה אחת וחצי, צלצל הטלפון הנייד של משפחת עזארה במחנה הפליטים אל בוריג` במרכז הרצועה. אם המשפחה ענתה לטלפון, ומיד סגרה אותו בבהלה. מיד אחר כך צלצל הטלפון הנייד של סאמר עזארה, בן 26, שוטר. הדובר הציג עצמו בשם דוד מצבא ההגנה, ואמר לו בערבית טובה: "יש לכם שלוש דקות לעזוב את הבית. אני מתכוון לפגוע עם טיל בבית עיסא, שכנכם. מה שהכי חשוב הוא שתוציא את הילדים, מהמבוגרים לא איכפת לי". כך שיחזר עזארה בשיחה עם "הארץ" את שיחת הטלפון ההיא. "אמרתי לו שיש הרבה ילדים, בערך חמישים, איך נספיק בשלוש דקות להוציא את כולם?", סיפר עזארה. "הוא אמר לי: `יש לכם הרבה ילדים, מה אתם עושים עם כולם?` וטרק את הטלפון". עזארה מיהר להודיע למשפחת עיסא, הנערים במשפחה רצו להודיע לשאר השכנים וגם מהרמקול במסגד נשמעה הודעה לפנות מהר את הבתים שסביב ביתה בן חמש הקומות של משפחת עיסא. מהבתים הסמוכים יצאו אל החושך כעשרים משפחות ורצו לרחובות מרוחקים עם הילדים, הזקנים ועם מעט מסמכים שהכינו מראש. דויד מצבא ההגנה התקשר עוד ארבע פעמים לעזארה כדי לוודא שכולם בחוץ. נורה גם טיל אזהרה. ואז מטוסי קרב הנחיתו על בית עיסא שבעה טילים ושתי פצצות. כל אחד היכה את הבניין מזווית אחרת. כנזק אגבי נהרסו לגמרי עוד שני בתים: ביתו של עזארה והוריו וביתה של משפחת סראג`. בית עיסא היה ללא ספק המטרה של טילי צה"ל: אחד מהאחים במשפחה זו – מרוואן עיסא - הוא מהמפקדים הבכירים של עז א־דין אל קסאם, כנראה יורשו של אחמד ג`עברי שישראל התנקשה בחייו ב–2012. בבית חיים הוריו ואחיו של עיסא, שמונה משפחות בסך הכל, כחמישים וחמש נפשות. אבל מרואן עיסא לא גר עם אחיו והוריו: הוא מתחבא אי-שם ברצועה, כפי שידוע היטב למנגנוני הביטחון בישראל. אחיו הבכור הוא חבר פתח, קצין במנגנוני הביטחון שמקבל משכורתו מרמאללה. אחד מאחיו הצעירים הוא ראיד עיסא, בן 38, צייר שהציג ציוריו בתערוכות בינלאומיות וקיבל מלגות כאמן־אורח בצרפת ובשווייץ בשנתיים שמעבר רפיח היה פתוח. לפני חודש וחצי היתה לו תערוכה ברמאללה, אך ישראל לא הרשתה לו לצאת מעזה לגדה. ראיד סיפר ל"הארץ" שהתחיל לצייר עוד בילדותו "ומאז אני לא עושה שום דבר אחר. באופן פורמלי למדתי מחשבים ורק לקחתי קורסים שונים בציור, אבל אני מתפרנס מהציורים שלי. עכשיו כולם נקברו מתחת להריסות. בימים הראשונים אחרי ההפצצה עוד מצאתי כמה מהם, חצי מפוחמים, מתעופפים ברחוב. עכשיו הבן הבכור שלי, בן 4, שואל אותי: `מתי נחזור הביתה?`. לקחתי אותו לבית ההרוס, והוא שאל אותי `מי שבר את הבית?`. אמרתי לו שהמטוסים של הישראלים, והוא שאל למה. אמרתי לו ש`שברו` לנו כמו ששברו לאחרים. הוא כל הזמן שואל איך זה ייתכן, ואז אומר לי `אני אשבור לישראלים את הבית כמו שהם שברו את הבית שלי". מאז ההפצצה שהרסה את בית עיסא ושני בתים שכנים, נודדות אחת עשרה משפחות בין בתי קרובים, בתי חברים ובתי ספר. חלקם עזבו גם את אל בוריג`, כי לבתים רבים במחנה הפליטים הגיעה הודעה מוקלטת (לא שיחת טלפון אישית) שהורתה לאנשים לעזבם. לפי בדיקת המרכז הפלסטיני לזכויות האדם, בית עיסא הוא אחד מכ–560 בתים ברחבי הרצועה שנבחרו כיעדים ומטרות למטוסי צה"ל ונהרסו כליל בהפגזות מכוונות. למשפחת עיסא יודעת שישראל בחרה להרוס את עמלם של ההורים ושמונת האחים - בגלל האח מרוואן. כך גם במשפחות אחרות, שבניהן ידועים כפעילים בכירים בחמאס ובג`יהאד האיסלאמי. אבל לא תמיד הסיבה ברורה: האם דין בית משפחתו של מישהו שרק לפני חודש הצטרף לחמושי חמאס כדין בית משפחתו של אחד מבכירי הדרג הפוליטי של התנועה? האם בית דירות מסוים של משפחה אחת הופצץ (אחרי שיושביו הוזהרו) משום שאחד האחים עובד בחברה עסקית טורקית? שום "עילה" מפלילה אחרת לא ידועה לאחים, אחד מהם רופא ידוע ללא זיקה פוליטית. ישנם בתים שהופצצו על יושביהם, בדרך כלל ללא אזהרה מוקדמת או מבלי שהדיירים ידעו על אזהרה כזו. במקרים אלה, הקרובים שנותרו בחיים לא יודעים מה יכולה היתה להיות העילה המודיעינית שגרמה להפצצת הבית. לפי משרד הבריאות הפלסטיני, 53 משפחות פלסטיניות שלמות נהרגו כך - רובן כשהיו בבתיהן. 31/7/2014
...
מלחמת שולליוסי גורביץ, friendsofgeorge איך לקחו נתניהו ומערכת הבטחון את ישראל למלחמה בתואנות שווא, ואיך :העיתונות הישראלית בגדה ביעודה כזכור, זו לא היתה חטיפה; זה היה רצח, וממשלת נתניהו ומערכת הבטחון ידעו שזה היה רצח מיד לאחר מכן. זה לא הפריע לממשלה ולצבא לקשקש על “החזרת החטופים”, לצאת למבצע ששמו הרשמי היה “שובו אחים,” לומר לציבור ש”הנחת היסוד היא שהחטופים חיים”, ולנתניהו לומר ב-22 ביוני שיש לו ראיות לכך שחמאס אחראי ל”חטיפת” הנערים, ושהראיות הללו יפורסמו בקרוב. באותו היום עצמו, כותב רון בן ישי מפי “מקור צבאי בכיר” שיש סבירות גבוהה שנצא למבצע רחב בעזה. שימו לב: 16 ימים לפני היציאה הרשמית ל”צוק איתן” ובימים שבהם ישראל כבר תוקפת ברצועה. נתניהו לא הציג מעולם את הראיות לכך שהרצח בוצע בהוראת חמאס, והסיבה לכך פשוטה: אין כאלה. וזה מה שאמר אתמול (ו’ - 25/7) דובר המשטרה, מיקי רוזנפלד, לכתב הבי.בי.סי.. אבל התקשורת הישראלית התעלמה. והיא לא דרשה מנתניהו כל הוכחות לטענה שלו שחמאס אחראי לרצח הנערים. בהתעלמותה זו, היא הניחה לנתניהו לחטוף את השיח הציבורי ולהוציא את ישראל לשני מבצעים – “שובו אחים” בגדה ו”צוק איתן” ברצועה – שמדרדרים אותה למלחמה. כן, גם בגדה: שלשום נרשמו שם ההפגנות הגדולות ביותר מזה עשורים, ואתמול הרגו חמושי צה”ל ומתנחלים שבעה פלסטינים בגדה. 31/7/2014
ולפעמים, כיבוי אורותיוסי גורביץ, friendsofgeorge האמונה ביכולת לשנות את המדינה תלויה בחופש הדיבור. כשזה מתפוגג, כשהבעת דעה הופכת לעילה לתקיפה פיזית או לפיטורין, צריך לתהות אם הקרב על דמותה של ישראל לא נגמר. במוצ”ש האחרון ראיתי את האספסוף של הימין מקרוב. ההפגנה היתה מייגעת, עייפה כמו בורקס מאמפם, וחסרת תוחלת. הסתלקנו מוקדם, לפני שהתחילה האלימות; לפני שמפגיני שמאל ספגו מהלומות מוטות לראש, לפני ששני מפגינים גילו שהפורעים עקבו אחריהם עד ביתם ותקפו אותם בחדר המדרגות שלהם, לפני שהפורעים הקיפו מפגינה עם חולצת תעאיוש, רכובת אופניים, ואיחלו לה להיאנס על ידי עזתים; וכשזו הודיעה לשוטרים שהיא רוצה להגיש תלונה על הטרדה מינית, אומר לה אחד השוטרים “את רוצה לחיות? נכון שכן? אז תלכי מפה גברת. סעי כבר. סעי.” והיא נסעה. בקיצור, זה הזכיר יותר מדי את מצעד הגזענים בשכונת התקווה לפני שנתיים. הטרור הזה, שהמטרה שלו היא לסתום לשמאל את הפה, גם מצליח. שמעתי לא מעט אנשים שאני מכיר אומרים שהם מפחדים ללכת להפגנות. אחרים קיבלו טלפונים מההורים שהתחננו בפניהם לא ללכת. אני עצמי, כאמור, נקטתי בכמה צעדי זהירות חריגים. ופחד הוא דבר מדבק. ההתקפה הזו לא מקרית. יש לה תמיכה פוליטית ניכרת בימין היהודי, ואף ששום חבר כנסת לא הביע תמיכה פומבית, הימין היהודי הפוליטי מצטיין בשתיקתו במקרה הטוב, בשמחה לאיד במקרה הרע. ליואב אליאסי, שהקים ארגון טרור מוצהר – “האריות של הצל” – ושעכשיו החל גם “לרדוף בוגדים” וליצור לחץ ציבורי לפיטוריהם, כנראה שכבר לא תהיה קריירה מוזיקלית, אם היתה לו אי פעם; אבל אם יתאמץ, הוא יוכל להיות הרונן שובל הבא. הימין היהודי נוהג להתהדר בכך שבישראל יש חופש דעה.31/7/2014
האם אתם חשים בטבעת החנק?טליה ששון, haaretz אלה ימים קשים מנשוא. החרדה מפני הטילים משתקת מדינה שלמה, ובצדה החששות הכבדים לחיילי צה"ל — ילדינו — הנלחמים בעזה מול אויב בלתי נראה, המגיח ממעבה האדמה וחוזר לתוכה כלעומת שבא, זורע מוות וחורבן על סביבותיו ומאיים על חייהם של אזרחי המדינה המתגוררים בסמוך לקו הגבול. תמונות החורבן מעזה, של גופות מרוטשות של נשים וילדים, ההולכת ונערמת מול עינינו, מזוויעות ובלתי ניתנות להכלה. הקטסטרופה האנושית העולה ומשוועת מהמקום ההוא, קורעת באילמותה לבבות רבים. איש ומוקד הזדהותו. איש וחרדותיו ופחדיו, איש ואבלו ואובדנו. החרדות, הייאוש והכאב הם קרקע פורייה לגזענים שבתוכנו. זה הזמן שבו הם מרימים את ראשיהם. במקום שבו מלובה השנאה — שם הם משגשגים; במקום שבו שוררת חרדה קיומית — שם הם פורחים. מעודדים את תאוות הנקם ושפיכת הדם. כך עשו כשנודע דבר רצח שלושה הנערים שנחטפו, וזה הרקע למעשה הזוועה שאי אפשר לשאתו, של שריפת נער בעודו חי, רק משום שהיה ערבי. זו הקרקע הארורה שעליה צמחו תנועות פשיסטיות, וזו דרכן מאז ומעולם — השתקת כל ביקורת והדבקת תווית בוגד על כל מי שלא מתיישר עם הפטריוטיזם של הגזען, פטריוטיזם שכולו לאומנות דביקה ודורסנית, הרומסת זכויות אדם בסיסיות, עושה דה־לגיטימציה לארגונים למען זכויות אדם, ומתארת כעוכר ישראל את מי שדורש מממשלתו דין וחשבון על הרג חפים מפשע בצד השני. והם לא מסתפקים רק בדיבורים. מעשי ההפחדה והאלימות אינם עוד סכנה רחוקה ושולית — מוחמד אבו חדיר נרצח, שני פלסטינים הוכו ונפצעו קשה, מפגיני שמאל הוכו קשות — וכל זה נעשה מול משטרה הססנית, שאין לה כנראה מוטיווציה לעמוד מול ארגונים אלימים שמבקשים לכפות בכוח הזרוע את דעותיהם על אחרים. והאמת — מה נלין על המשטרה כשהשר העומד בראשה מכריז בגלוי כי אין זה הזמן המתאים להפגנות. השר כנראה שכח שאין בידו לא הזכות ולא הסמכות לשלול מאזרחי מדינתו — יהודים וערבים — את חופש הביטוי. החרדות, הייאוש והכאב הם קרקע פורייה לגזענים שבתוכנו. זה הזמן שבו הם מרימים את ראשיהם. במקום שבו מלובה השנאה — שם הם משגשגים; במקום שבו שוררת חרדה קיומית — שם הם פורחים. מעודדים את תאוות הנקם ושפיכת הדם. כך עשו כשנודע דבר רצח שלושה הנערים שנחטפו, וזה הרקע למעשה הזוועה שאי אפשר לשאתו, של שריפת נער בעודו חי, רק משום שהיה ערבי. זו הקרקע הארורה שעליה צמחו תנועות פשיסטיות, וזו דרכן מאז ומעולם — השתקת כל ביקורת והדבקת תווית בוגד על כל מי שלא מתיישר עם הפטריוטיזם של הגזען, פטריוטיזם שכולו לאומנות דביקה ודורסנית, הרומסת זכויות אדם בסיסיות, עושה דה־לגיטימציה לארגונים למען זכויות אדם, ומתארת כעוכר ישראל את מי שדורש מממשלתו דין וחשבון על הרג חפים מפשע בצד השני. והם לא מסתפקים רק בדיבורים. מעשי ההפחדה והאלימות אינם עוד סכנה רחוקה ושולית — מוחמד אבו חדיר נרצח, שני פלסטינים הוכו ונפצעו קשה, מפגיני שמאל הוכו קשות — וכל זה נעשה מול משטרה הססנית, שאין לה כנראה מוטיווציה לעמוד מול ארגונים אלימים שמבקשים לכפות בכוח הזרוע את דעותיהם על אחרים. והאמת — מה נלין על המשטרה כשהשר העומד בראשה מכריז בגלוי כי אין זה הזמן המתאים להפגנות. השר כנראה שכח שאין בידו לא הזכות ולא הסמכות לשלול מאזרחי מדינתו — יהודים וערבים — את חופש הביטוי. הגזענות אינה עוד צמח שברירי, הגדל בשולי הגינה. היא יבלית המשתלטת על כל חלקה טובה. 31/7/2014
...
כך גורמים לנו לשנוא את הצד השניאיל שגיא ביזאוי, haaretz אלה שממסכים את עינינו מהעוני שלנו הם גם אלה שאחראים להפיכתו של העם הפלסטיני לנחות, אכזרי, שנוא ואויב. מה נורא יותר: שורה של מומחים לענייני ערבים, איסלאם, מזרח תיכון וביטחון ממלאים שעות מסך רבות. חלקם מתעלמים לחלוטין מהעם הפלסטיני, אחרים מנתחים אותו ואת מנהיגיו, ולא תמיד אפשר לדעת מה נורא יותר, ההתעלמות או הפרשנות. הנה המומחה לאיסלאם, שדובר ערבית על בוריה ומסביר את המושג "הודנה" על פי מקורותיה בקוראן ובהלכה המוסלמית. שהרי, הוא מסביר, החמאס היא תנועה דתית, והשימוש שלה במונח הוא במובנו הדתי המקורי. כביכול לא עברו חלפו 1,400 שנה מאז חתימת הקוראן. וכך, בזה אחר זה, מופיעים לנגד עינינו מומחים מתחומים שונים, חלקם אנשי אקדמיה, חלקם אנשי מערכת הביטחון, אשר לא מעט מתערבבים זה בזה. אחד מהם מנתח את נאומו של חאלד משעל, האחר את דבריו של עבד אל־פתאח א־סיסי. אחד מביא ציטוט ממאמר מערכת בעיתון חשוב בעולם הערבי, האחר את דברי שדרן הטלוויזיה או חבר הפרלמנט. והעם? הוא כאמור לא מעניין איש. תרבות היום־יום של האנשים, התגובות שלהם ברשתות החברתיות, השירים שהם מעלים מיוטיוב - כל אלה בקושי זוכים להתייחסות. אין להם כדי לתרום לביטחוננו הלאומי וכמובן לחוסן העורף. מה שמעניין יותר הוא הפער בין מה שייתכן שיהיה גורל החמאס, לבין מה שייוותר בלב אלפי פלסטינים. החמאס חוסל, מנבאים רבים מהמומחים המתארחים בטלוויזיה. ואם לא חוסל, הרי שלפחות הוכה אנושות ושוב לא יהיה כשהיה. אם אכן חוסל או יחוסל התנועה הדתית הקיצונית והאכזרית הזאת דומה כי התמיכה העממית דווקא בהתנגדות שהיא מייצגת רק הולכת ומתחזקת. רוב הפלסטינים בעזה אינם תומכים בחמאס, אבל גם לא עושים דבר כדי להפיל את משטרו. אם מפחד ואם מחוסר יכולת של עם הנתון במצור. שני העמים לא באמת מכירים זה את זה. הם ניזונים מאלה שמתווכים בשבילם את בני העם השני, והללו בעלי אינטרסים ואידיאולוגיות. למדנו להגיד את שמצופה לשמוע ("כואב לי עליהם", "עצוב לי לראות שהם"), ולסיים את המשפט עם מלת הקסם "אבל", ואחריה כל מה שבאמת. 31/7/2014
...
תושבי עזה ניצלו את ההפוגה כדי לחפש זכרונות בין ההריסות ולערוך קניותעביר איוב, haaretz עובייד חיפש שמיכות בהריסות ביתו בשג`עיה, ג`ונדיה קיווה למצוא תמונות של אמו, ובעיר העתיקה של עזה מיהרו התושבים לשוק כדי לקנות מצרכים חיוניים. כשעימאד עובייד בן ה-32 שמע שהוכרזה הפסקת אש של 12 שעות, הוא מיהר לרוץ לבדוק מה עלה בגורל ביתו בשכונת שג`עיה, ממנו נמלט שישה ימים קודם. עובייד ציפה לגלות שביתו ניזוק, אבל נדהם לגלות שכל שנותר מהבית הוא ערימת הריסות בלבד. עובייד החל לחפש בין ההריסות דברים שעשויים להיות שמישים כדי לקחת עמו לאשתו ולחמשת ילדיו שנותרו בבית הספר של אונר"א. בקושי רב, מצא עובייד בגדים ושמיכות, ונאלץ ללכת כמה פעמים מהריסות הבית לבית הספר כדי להביא לאשתו את הדברים שמצא. "כשאמרתי לאשתי שהבית נהרס ומעכשיו אנחנו חסרי בית, היא התחילה לבכות ולהכות את לחייה. זה היה הלם גדול", אמר עובייד. מרחק כמה מטרים מעובייד, אחמד ג`ונדיה חיפש גם הוא בין הריסות ביתו. אמו של ג`ונדיה נהרגה בתקיפה אווירית בעת שהלכה ברחוב, אחרי שהצליחה לברוח לכנסייה אורתודוקסית בעיר עזה. "חשבתי שאם ניצלנו מהלחימה עד כה, אולי נצליח בדרך נס לברוח, אבל אמא שלי התעקשה שנלך לבקר קרובי משפחה שלה. היא נהרגה בדרך", אמר ג`ונדיה. הוא סיפר שבא אתמול (ראשון) להריסות הבית לחפש תמונות שלה, כדי שיוכל לדבר אליה. "אני לא מחפש כאן דברים בעלי ערך כספי, אני מחפש רק את הזיכרונות, אבל גם הזיכרונות נשרפו". ג`ונדיה, בן יחיד לאמו, אומר שאחרי אותו היום שבו ראה את האנשים באזור נמלטים מבתיהם, הוא מסוגל לראות בעיני רוחו מה קרה ב-48`. "תמיד שמעתי את הסיפורים האלה, אבל לא חוויתי דבר דומה, אני בטוח שזה היה בדיוק אותו הדבר, ואני חושב שאקים אוהל מעל להריסות הבית שלי, שוב אוהל", אומר ג`ונדיה בעודו אוחז ברסיס של פצצה שנפלה ליד ביתו. אלפים מתושבי החלק המזרחי של רצועת עזה, הסמוך לאזורי הלחימה, נאלצו לברוח מבתיהם לבתי ספר של אונר"א אחרי שטנקים של צה"ל פלשו לאזור, הפגיזו, הרסו מאות בתים והרגו עשרות בני אדם בשבוע שעבר. לפי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים (OCHA), יותר מ-200 אלף מתושבי מזרח וצפון הרצועה, מתוך כלל 1.8 מיליון תושבי הרצועה, עזבו את בתיהם לאחר שצה"ל הורה להם לפנותם "כדי להגן על חייהם". ("הגמל לא רואה את דבשתו"). אין זו אשמת העם בישראל שאינו מצליח לראות את דבשתו שלו, אבל מיטיב כל כך לנתח את דבשת העם השכן. שכן אלה שממסכים את עינינו מעוניינו שלנו, ממצוקותינו, ומהפערים החברתיים שבתוכנו ומעניי עירנו אשר כלל לא קודמים הם גם אלה שאחראים במידה רבה להפיכת העם השני לאחר מוחלט, נחות, אכזרי, שנוא, אויב שאי אפשר לנהל עמו משא ומתן. 31/7/2014
...
מאיראן למנהרות: אנחנו באמת חייבים לחיות ככה? ניר ברעם, mekomit מי שמזהה בכל פינה איום קיומי, מפנה עורף לדיפלומטיה ולועג למאמצי שלום, מתפלא כעת שגם היריב מחפש לעצמו נשק התקפי. המינהרות הן נבואה שהגשימה את עצמה; הזמן הגיע לחפש דרך אחר. עבור ישראל, כל אירוע הוא סיבה לחזור לדפוס הישן: הפחדה, הסברה, הדיפה. מתוך שלושתם, העיקרון החשוב ביותר לממסד ולתקשורת הוא עיקרון ההפחדה, זה "סלע קיומנו" האמיתי. כעת הגיעו המנהרות, האיום הקיומי החדש שמחליף את הפצצה האיראנית. שגרת ההפחדה שוב עימנו: ערים שלמות שנבנו מתחת לאדמה והיו אמורות להוביל מחבלים מעזה אל ערי ישראל, לחולל פיגוע שבו חוטפים קיבוץ, אחר-כך אולי את רעננה. יום הדין החדש כבר אינו שואה גרעינית מאיראן אלא אלפי מחבלים שיעלו מהמנהרות ויחטפו את ישראל כולה. אין בדברים הללו כדי להקל ראש באיום החמאס. אבל יש לדעת: אם בשנים האחרונות החמאס היה רוצה לפוצץ אוטובוס בחיפה או באר שבע, באמת רוצה, כמו שרצה פעם, זה היה קורה. ואם הפת"ח היה רוצה – זה גם היה קורה. לא צריך לחפור מנהרות מעזה בשביל זה. מספיק לצאת ברגל מחברון או משכם. ייתכן מאוד שהמנהרות הם אמצעי לחימה שנועד להעביר לוחמים מתחת לגדר, אבל מכאן ועד תסריטי האימה ההזויים, מכאן ועד לבלבול בין נשק התקפי שבידי האויב לבין איום קיומי על המדינה כולה – המרחק גדול מאוד. כל עוד אנחנו מגדירים את מצבנו כמלחמה, גם הצד השני יחפש דרכים לפגוע בנו. לכן יש שתי אפשרויות: האחת היא שאי אפשר לעשות שום דבר חוץ מלהילחם ולעמוד על שלנו, והאחרת היא שישראל, מדינה בעלת עוצמה רבה, יכולה לשנות את המציאות באזור ולסיים את הכיבוש. אלה המאמינים באפשרות הראשונה ממילא עומדים איתן עם נתניהו. העניין הוא שרוב הישראלים לא לגמרי החליטו איפה הם נמצאים. חלקם מאמינים יותר או פחות באפשרות השנייה, ומטרת התעמולה השקרית של נתניהו ושותפיו היא לגרום להם להפסיק להאמין שאפשר לעשות משהו. כל השיטות ראויות בעיניהם כדי שהישראלים לא יאמינו שיש אופק אחר חוץ מ"עמידה איתנה", המניפולציות השפלות ביותר מופעלות עלינו כדי שנאמין בזה, ולמרבה הצער התקשרות הישראלית הרופסת עושה כרצון השלטון, מהדהדת כל איום, מריעה לכל מבצע צבאי, מקטינה כל החמצה ונמנעת מלשאול את השאלות הקשות באמת. הדפוס ברור. לרוב יהיה איום קיומי שיהבהב מעל שמי ישראל ויטופח על ידי הממסד והתקשורת: הפיגועים, הרקטות, האיראנים המנהרות. וכשלא יהיה איום כזה נעסוק בהדיפה ובהסברה עד שנייצר איום חדש.31/7/2014
המלחמה טובה לעםרוגל אלפר, haaretz המלחמה מאחדת את העם. השלום (על כל נגזרותיו השונות – נסיגות חד־צדדיות, פינויי התנחלויות, משאים ומתנים, ועידות בינלאומיות וחתימה על הסכמים) מפלג את העם. אזרחי ישראל היהודים זקוקים לתחושת אחדות. לכן הם זקוקים למלחמה. כי לא זו בלבד שהמלחמה מאחדת אותם — אלא שרק המלחמה מאחדת אותם. השלום, כבר אמרנו, מפלג את העם. אך גם המצב הכלכלי והחברתי מפלג אותו. גם החלוקה העדתית והמגזרית. וסוגיית הדת. והיהדות. והדמוקרטיה. בעתות רגיעה, ישראל היא מדינה מפולגת מאוד. בית הנבחרים שלה מפוצל בין מפלגות רבות. קשה להרכיב כאן קואליציה. הפילוג הזה מכביד מאוד על אנשים רבים. הם זקוקים לתחושת האחדות, כדי להרגיש חלק ממשהו גדול ועמיד מהם. היא מרכיב מהותי בחוויית השייכות והזהות האישית שלהם. היא חיונית לביטחונם הקיומי. מכיוון שהעם סובל מחרדה קיומית גבוהה יחסית (לעומת, למשל, שווייץ או מיקרונזיה) הוא זקוק לתחושת האחדות יותר מעמים אחרים. זה הגיוני. בגלל השואה. ובגלל הערבים. ואיראן. העם חושש שהפילוג הפנימי מחליש אותו. גם זה הגיוני. ולכן כשיש מלחמה, והיא מאחדת את העם, העם מרגיש חזק יותר. המלחמה מאחדת את העם והאחדות מחזקת את העם. ומכאן שהמלחמה מחזקת את העם. נכון, יש אבידות. והשכול הוא אסון נורא לכל משפחה שמאבדת בן או אב. והמלחמה גם גובה מחיר כלכלי. אבל העם, באופן כללי, חש מחוזק בעת הזאת. כשפוגעים באויב — זה מרגיש טוב. ככה זה. וכשרואים באויב חיות טרף — זה מרגיש טוב עוד יותר. אפשר אפילו לומר שהעם באופוריה. וכששרויים באופוריה, סף הכאב עולה. אפשר לספוג יותר ולסבול פחות. כשיש מלחמה, נעה תשבי חוזרת הביתה. כדי להפגין אחדות עם העם המאוחד. מדורות שבט שמתעמעמות ודועכות בימי שקט מתלקחות ובוערות בפרוץ המלחמה: כולם רואים חדשות כל הזמן, כולם מתפללים. כולם מרגישים וחושבים את אותו הדבר. זה כיף. זה נותן כוח. בכלל, זה כיף להיות מנצח וצודק. בזכות המלחמה, אנו מנצחים וצודקים. המלחמה היא פשוטה. במלחמה לא חושבים. עושים. פועלים. העשייה היא טובה. העשייה היא מבורכת. המלחמה היא עכשיו. לא משנה איך ולמה היא פרצה. לא משנה מה יקרה אחריה. המלחמה היא עכשיו ועכשיו זה כל מה שיש.31/7/2014
...
מלחמת שולל 2014גדעון לוי, haaretz היא התחילה כמלחמת ברירה: מדיניות אחרת של ישראל בחודשים האחרונים היתה עשויה למונעה. היא התגלגלה למלחמת שווא: כבר די ברור שלא יושגו בה הישגים ארוכי טווח. היא עלולה להסתבך לאסון גדול עוד יותר, וסופה שתתגלה כמלחמת שולל: ישראל שיקרה עצמה לדעת. הולכת השולל הראשונה היא שלא היתה ברירה. נכון, כשהרקטות נחתו על ישראל, זה היה המצב. אבל המהלכים שקדמו למלחמה הם שהובילו אליה. לא קשה לדמיין מה היה קורה אלמלא הפסיקה ישראל את המו"מ, לא היתה יוצאת למלחמה כוללת בחמאס בגדה בעקבות רצח שלושת הנערים, לא היתה מפסיקה את העברת המשכורות לעזה, לא היתה מתנגדת לממשלת האחדות, ומרפה מהמצור. הקסאמים היו התגובה לבחירותיה. אחר כך התגלגלו המטרות, כמו שהן מתגלגלות במלחמות — מהפסקת ירי הרקטות, דרך המנהרות, ועד פירוז עזה. הן עלולות להמשיך להתגלגל, מי יודע להיכן. "שקט ייענה בשקט", זוכרים? שלשום סירבה ישראל להצעת ג`ון קרי להפסקת האש. הולכת השולל השנייה היא שהכיבוש בעזה הסתיים. תארו לעצמכם חבל ארץ נצור, שתושביו כלואים, שמדינה אחרת מנהלת חלק ניכר מענייניו, מרישום האוכלוסין ועד כלכלתו, כולל איסור היצוא והגבלת הדיג, טסה בשמיו ופולשת מדי פעם אל שטחו – לא כיבוש? הולכת השולל השלישית היא הטענה שצה"ל "עושה הכל" כדי למנוע הרג אזרחים. חצו כבר את אלף ההרוגים הראשונים, חלק גדול באופן מבהיל מהם הם ילדים, מרביתם אזרחים; עם שכונות שהיו למישור ו–150 אלף פליטים, שצה"ל לא מותיר להם שום מקום בטוח לברוח אליו — הופכת הטענה הזאת ללא יותר מבדיחה מרה. גם הטענה שהעולם תומך במלחמה ומכיר בצדקתה היא הולכת שולל ישראלית: נכון, מדינאי המערב ממשיכים לדקלם שזכותה של ישראל להגן על עצמה, אבל הגופות הנערמות והפליטים הנואשים מסעירים את העולם ומשניאים עוד יותר את ישראל. סופם שיסחפו גם את האוהדים שבמדינאים. הולכת השולל הבאה מצויה בהכרזה ש"עם ישראל" התגלה במלחמה הזאת כ"עם נפלא". כבר מזמן לא היה כאן מסע דביק ומשכר ושקרי כזה של שבחים עצמיים. העם מתגייס לעזרת חייליו וזה מרגש. אבל בצד ניידות הממתקים ומשאיות התחתונים וההלוויות ההמוניות של חיילים בודדים, נחשפו במלחמה הזאת במלוא כיעורן גם תופעות אחרות. הוועד למען החייל, עם ישראל, התגלה באטימותו לסבלות הצד השני. לא בדל חמלה, לא קורטוב אנושיות, לא הזדהות עם הכאב. תמונות עזה המחרידות עוברות כאן בין פיהוק לשמחה. עם שכך מתנהג לא ראוי לשבחים שהוא מעניק לעצמו. כשבעזה נהרגים ובתל אביב לא מתעניינים — אין ממה להתפעל. אין גם מה להתפעל ממסע השיסוי נגד קומץ המתנגדים. משרים וח"כים ועד בריוני הרחוב והרשת — רוח רעה. הכניסה לצייתנים בלבד. "אחדות ישראל"? "כל העם משפחה"? בדיחה. כמותה, כמובן גם בדיחת התקשורת הישראלית, רשת תעמולה שהתגייסה בצו 8 מטעם עצמה, להלל ולשבח, להסית וללבות — ולעצום עיניים. והבדיחה הגדולה מכולן, אם כל הולכות השולל: האמונה בצדקת הדרך. 31/7/2014
...
כל הארץ מנהרות, מנהרות, מנהרותדני בר-און, haaretz אני רק מבקש לשאול כמה שאלות. -האם כל איום של שכנינו ראוי לטיפול מיידי? האם העובדה שמשטר אסד החזיק, למשל, בנשק כימי במשך שנים, הצדיקה פלישה לסוריה, כיבושה, והשמדת הנשק הכימי? האם העובדה שחיזבאללה מחזיק כעת כמויות נשק אדירות פירושה שנפלוש מחר ללבנון כדי להשמיד אותו? - האם העובדה שחמאס החליט להפעיל עכשיו את המנהרות, שהיו מוכנות מבעוד מועד תקופה ארוכה, מלמדת כי חמאס אינו מונהג על ידי אנשים מטורפים שפועלים לפי דחפיהם האיסלאמיסטיים הקיצוניים, אלא דווקא מחזיק שלל כלים ומפעיל אותם באופן מושכל, בזמן המתאים לו – בדומה לישראל? הערה1:טיעון דומה ניתן לטעון גם לגבי הגרעין האיראני, מה גם שבעצם, אני כבר לא לגמרי בטוח שישראל מפעילה את הכלים שלה באופן מושכל ולא לפי דחפים משתנים. הערה2: השאלה אינה מצדיקה את פעולותיו הרצחניות של חמאס כלפי ישראל, רק מעלה ספק לגבי מידת חוסר השליטה שלו במעשיו וחוסר היכולת להידבר עמו ולהגיע להבנות. - האם איתורן, פיצוצן, סתימתן והחרבתן של המנהרות בעזה תמנע מהעזתים לחפור מנהרות נוספות ברגע שיתאפשר להם? האם בדעתה של ישראל למנוע מתושבי עזה להשתמש באתי חפירה, או שמא לרוקן את כל עזה מאדמה? - אם לא יתאפשר לתושבי עזה לשוב ולחפור מנהרות מתוקף מנגנון בינלאומי, מדוע אותו מנגנון בינלאומי לא יכול להשמיד או למנוע מהם להשתמש במנהרות (בדומה לסילוק הנשק הכימי מסוריה)? - אם ברור כבר שהמבצע לא יפסיק את שיגורי הרקטות לישראל, והם יופסקו רק בכלים מדיניים, מדוע אי אפשר לטפל גם באיום המנהרות בכלים מדיניים? - ובעניין אחר אך קשור – האם הטענה הקבועה של ישראל שהיא אינה מתכוונת להרוג אזרחים במבצע, משכנעת באותה המידה נוכח המספרים מעוררי הפלצות של האזרחים שנהרגים? - האם מישהו מביא בחשבון, לצד התועלת שבהשמדת המנהרות, את הנזק שעלולה לגרום השנאה האיומה שמתגברת והולכת בקרב דור נוסף של תושבי עזה כלפי ישראל בעקבות ההרג הסיטוני והמתמשך שם זה שנים? - האם לא סביר שלצד סיפור המנהרות, ישראל החליטה פשוט שעליה לזרוע תוהו ובוהו מקסימלי ברצועה, כדי "להרתיע" את תושביה מפני התעסקות נוספת איתה, כמו במלחמת לבנון השנייה? אם כך המצב, מדוע הדברים לא מוצגים בבירור לציבור? - ושאלה אחת אחרונה – נאמר שמתישהו המבצע המזוויע הזה ייגמר, ועוד כמה שנים שוב יתברר שחמאס חופר מנהרות. האם גם אז נתניהו, שלפי כל הסימנים יישאר ראש ממשלתנו לנצח, יתייחס לכך באותה מידה של רצינות וייצא למבצע מיידי – או שאולי הוא יהיה עסוק אז באיום אסטרטגי חדש, ממש כמו שעשה בשעתו עם האיום האיראני? 31/7/2014
...
הפסדנו את המלחמה בעזהעודה בשאראת, haaretz חברת הכנסת איילת שקד מהבית היהודי אימצה בעמוד הפייסבוק שלה מאמר של אורי אליצור מלפני 12 שנה. מי שקורא את המאמר מבין למה אליצור גנז אותו. "במלחמות בדרך כלל האויב הוא עם שלם, על זקניו ונשיו, עריו וכפריו, רכושו ותשתיותיו", כתב. ועוד: "כולם לוחמי האויב וכולם דמם בראשם. עכשיו זה כבר כולל גם את האמהות של השאהידים, ששולחות אותם לגיהנום בפרחים ונשיקות. הן צריכות ללכת בעקבות בניהן, אין דבר צודק מזה. הן צריכות ללכת, וגם הבית הפיסי שבו הן גידלו את הנחש. אחרת יגדלו שם נחשים קטנים נוספים". כרגע הגשמים המורעלים של המאמר זורמים בוואדיות ומציפים את המאגרים התת קרקעיים. אין להקל ראש בכך. אליצור, שנפטר באחרונה, היה ראש הלשכה של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ב–1999. נתניהו תיאר אותו כגילוי של "האידיאליזם הרצוף והמזוקק של הציונות הדתית", וגם אפף אותו במעטה של קדושה: "היה בו שמץ של מורשת הנביאים". שר הביטחון, משה יעלון, הגדיר אותו "איש חושב, מעמיק, מקורי ויצירתי", ויו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, תיאר אותו כ"זן נדיר של מלח הארץ". מיותר להביא כאן את דברי התמיכה באליצור מצד החברים לדרך של שקד בבית היהודי. כעת, עם הרוע הנערם בכיכרות, מתברר שהרוח של אליצור מרחפת על המדינה. והצבא החזק במזרח התיכון נכון ומוכן למלא את פקודות הדרג המדיני, שחברי שקד, ממפלגתה ומהליכוד, הם עמוד השדרה בו. טייסים, טנקיסטים, קציני חיל הים, ועוד אלפים במערך אדיר זה מבצעים את הפקודות של מי שמשננת: "האויב הוא עם שלם, על זקניו ונשיו, עריו וכפריו, רכושו ותשתיותיו". קדימה חבר`ה, מלאכת ההרס וההרג מרובה, והזמן, שמעניק העולם, דוחק. הרעל מחלחל — כאשר רוב שדרני החוסן הלאומי נהפכו לשדרני מלחמה. חובה לאומית עליונה מפעילה אותם: להראות לכל ערבי שהם מראיינים, מי בעל הבית כאן. הם עטים על הערבים, לא מראיינים אותם. כרגע הרעל מחלחל אף יותר, כשהצבא המוסרי בעולם השמיט מהלקסיקון שלו גם את חמש דקות הזהב, בין הנקישה בגג לבין הפצצת הבתים הפלסטיניים. כרגע ההרג זורם חופשי בשכונת שג`אעיה בעזה.31/7/2014
...
פלוגות הימין מסתערותהילו גלזר, haaretz "אני מרגיש בפנים שצריך להשמיד לירות לשרוף להרוג כל שמאלני" "צריך לגרום למפגיני השמאל לפחד לצאת ולהפגין"; "נקבע איתו פגישה, נלמד אותו דרך ארץ"; "צריך ללכת להשתיק אותם"; "לתת להם את אגרוף הברזל שלנו"; "הלכתי אישית לדפוק להם מכות". הילו גלזר עקב אחרי חבורות הימין הקיצוני, שמתייצבות לאחרונה מול הפגנות השמאל. הוא השתתף בשיחות של חבריהן בווטסאפ, היה עד להתארגנות הכמו־צבאית של חלקן ונכח בהתנגשויות אלימות. האם הרצח הפוליטי הבא באוויר? ....... כנופיית אל יהוד היא אחת הזרועות במטות המשולבים שלהן פירגן הראפר יואב אליאסי (הצל) לאחר ההפגנה בשבת שעברה בכיכר הבימה בתל אביב, שהסתיימה בהכאתם הברוטלית של פעילי שמאל. "תודה לארגון להב"ה שהגיעו, תודה לחברה של בית"ר ירושלים ותודה לחברה של מכבי תל אביב, תודה לכנופיית אל יהוד ותודה לחברה של כהנא חי", כתב בעמוד פייסבוק שלו, ובאותו מעמד הכריז על ייסודה של קבוצה חדשה בהנהגתו, האריות של הצל. ....... פעיל שהזדהה כשוטר מג"ב אמר: "אני מרגיש בפנים שצריך להשמיד לירות לשרוף להרוג כל שמאלני". ...... ניר חסון תיאר בשבוע שעבר ב"הארץ" את השתלשלות האירועים בלילה ההוא, שהטריגר להתלקחותו היה הלוויותיהם של הנערים גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח, וסופו ברצח הנער מוחמד אבו חדיר משועפט – כיצד התכנסו פעילי ימין קיצוני בגשר המיתרים, קראו "נקמה" ו"מוות לערבים", נהרו לרחוב יפו בדבוקות הולכות ומתעבות, התפצלו לקבוצות פורעים, פרצו למקדונלד`ס, פנו לעוברי אורח כדי לזהות את המבטא שלהם והתנפלו על חפים מפשע תוך קריאות משולהבות "יש ערבי". "התחושה היתה של ציד, והמערך שביצע אותו היה הרבה יותר מאורגן ורחב ממה שקרה אחר כך בתל אביב", מספר פעיל שמאל שנקלע למקום. "אנחנו מדברים על מאסות של אנשים, מאות רבות, אולי אפילו אלף, שנעו במרכז העיר כמו אמבות – לפרקים כגוש ולפרקים בקבוצות. ההתרשמות שלי היתה שהמשטרה והיס"מ מנסים לבלום אותם ככל יכולתם, אבל אנחנו מדברים על כמויות, וכנראה שאי אפשר להיות בכל מקום בו זמנית. האנשים היו אותם האנשים – המון מדבקות של כהנא חי וחולצות של להב"ה". 31/7/2014
...
תרגום דבריו של מחמד עיאד מבית אומר, יום שני 28.7.2014: טרור ישראלי בבית הקברות לאחר הרצח של מפגינים שם חיילי הכיבוש נכנסו לתוך בית הקברות והתגרו ברגשות התושבים, ואחד מהם ירק על פניה של אשתו של השהיד סולטאן,29/7/2014
דיווח וידאו מן ההפגנה נגד הכיבוש בנבי סליח, יום ששי 25.7.2014מאת ישראל פוטרמן26/7/2014
...
התקפה נוספת על גטו עזהאלי אמינוב, hagada שוב מתברר כי הגורם היחיד המאיים על אזרחי ישראל ומסכן את חיי תושביה הוא לא איראן, לא האסלאם ולא העולם הערבי אלא ההנהגה המטורפת של מדינה זו. לאחר מסע עונשין ונקמה בגדה המערבית, יוצאת ישראל למסע טרור בעזה במטרה לפגוע, להרוס ולהעניש גם את תושבי עזה על ניסיון האיחוד בין חמאס והרשות הפלסטינית. במקום לנצל את ההסכם כמנוף לאפשרות לנהל משא ומתן עם ממשלה מאוחדת המכירה בקיומה, פנתה ישראל כמנהגה למלחמה נוספת. עוד פרק במלחמה המתמדת, שמטרתה להמשיך להעביר את פלסטין ההיסטורית לידי הציונות ולהפטר מאוכלוסיית הילידים "המיותרת".24/7/2014
חובה לספק חשמל ומים לעזה מכתב משפטנים/ות,haokets אין יסוד לטענה לפיה אספקת חשמל אינה צורך הומניטרי בסיסי. 24/7/2014
עזה: גבורתם של האנשים הפשוטיםחסן ח`ד`ר, on-the-left-side הנושא האחד והיחיד ששווה לכתוב עליו הוא גבורתם של מיליון ושבע מאות אלף בני תמותה, בשר ודם, ברצועת עזה. אלה הם בנים ובנות, גברים ונשים, אבות ואימהות, אנשים בגיל העמידה וקשישים, חולים, תינוקות, צעירים, עניים ועשירים, מתבגרים ומתבגרות. כל אלה, ללא יוצא מן הכלל, עלולים למות מוות סתמי. איש מהם איננו יודע מתי יקרה הדבר. אולם, רעם ההפצצות הקרובות והרחוקות מציב את המוות בראש רשימת האפשרויות. אין גבורה במלחמה או במוות. אך אכזרית יותר מן המוות היא ההמתנה לו. הגבורה האמתית היא במעשיהם של מיליון ושבע מאות אלף בני אדם, עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, ששים דקות בשעה, וששים שניות בדקה, במאבקם לשרוד. להישאר בחיים בלי להשתגע, או לאבד את החוט הדק, שברגעים מסוימים יוצר את ההבדל בין אדם וחיה. בבתי עזה אין חדרים ממוגנים, ואין מקלטים אליהם יאוצו האנשים, ואין צפירות התראה שיזהירו אותם מפני התקרבות מטוסי הקרב, ואין "כיפת-ברזל" או מערכות נגד מטוסים. עוד מעט וכל זה יסתיים. לפני הסיום ימותו אלה שנגזר עליהם למות, ויחיו האחרים, ללא סיבה נראית לעין. עוד מעט ישכחו הפרשנים את מה שאירע, משום שמחזות חדשים של מוות ישתלטו על מרקעי הטלוויזיה.24/7/2014
צה"ל לא יכול להביס את חמאססמי מיכאל, haaretz תוצאותיה של המלחמה, אם תימשך, יהיו הרות אסון לישראל. ברוך מרזל טרם תפר מדים לפלוגותיו, אך האיום האפל שלו עלול להתממש אם ימשיך בנימין נתניהו את דרכו, שבתחילתה הוא היה חלק מגל הסתה שהביא לרצח רבין. המלחמה הזאת איבדה מזמן את דרכה. תחילה טענו באוזנינו כי צריך להעניש בחומרה את מבצעי הרצח של שלושת הנערים בגדה. אחר כך נאמר לנו שיש לשים קץ לירי הטילים מעזה. אף שגשם הטילים נהפך למבול, הוא נעשה משני בעיני קברניטי המלחמה וכיום המנהרות הן המטרה העיקרית. עם שלם מובל בכחש ממהמורה למהמורה. בינתיים, ערכיה ההומניים והליברליים של ישראל נשחקים תחת רגלי הפלנגות של ברוך מרזל ודומיו. מניין ההרוגים בצד האחר חושף נטייה חולנית בחברה הישראלית לנקם. יותר ממיליון וחצי אזרחים ערבים נעשים זרים ואף חשודים בתוך ישראל. קול התבונה נרמס. קיתונות של גנאי, נאצות ואלימות נשפכים עליו. כולם יודעים כי זה מכבר אין בכוחו של צה"ל להביס את חמאס. האבידות כבדות, פה ושם, ושני היריבים ממשיכים להקיז זה את דמו של זה. בכל יום שהמלחמה נמשכת היא גם עלולה להביס את ישראל כמדינה דמוקרטית, ולהביא לעלייה של שלטון פלנגות וקולונלים למיניהם. 24/7/2014
...
מפריז ועד קשמיר: אלפים ברחבי העולם מפגינים נגד ישראל "הארץ"- רויטרס וגרדיאן, haaretz בסוף השבוע באמסטרדם, בירת הולנד, צעדו 3,000 איש בקריאה להפסקת הלחימה, תוך שהם מגנים את ישראל על ביצוע פשעי מלחמה. באוסטריה הפגינו 11 אלף בני אדם בווינה; מארגני ההפגנה אמרו: "איננו אנטישמים. אנחנו פה בשביל העם. אנו קוראים לאירופים ולאמריקאים לעשות משהו סוף סוף". בשוודיה יצאו למחות נגד ישראל 1,000 מפגינים בשטוקהולם. מנגד, תמונות אחרות נראו בלונדון, שם הפגינו 1,500 יהודים וישראלים בתמיכה בפעולות צה"ל בעזה. התנגדות לישראל נרשמה גם במדינות אמריקה הלטינית, שברבות מהן יש קהילה גדולה של ערבים בכלל, ושל פלסטינים בפרט. בסנטיאגו, בירת צ`ילה מחו 5,000 בני אדם על פעולותיה של ישראל ברצועה. בצ`ילה מתגוררים כ-300 אלף אזרחים ממוצא ערבי, לעומת 30 אלף יהודים. מעבר לכך נרשמו הפגנות משמעותיות בברזיל ובארגנטינה. באוסטרליה היו עצרות תמיכה בישראל בסידני, בפרת ובמלבורן, אך בסידני היתה גם הפגנה גדולה של 5,000 תומכים במטרה הפלסטינית, לעומת 2,000 בלבד שהגיעו לתמוך בישראל. 24/7/2014
...
כמחצית מההרוגים הפלסטינים בשג`עיה - נשים וילדיםעמירה הס וג`קי חורי, haaretz יותר ממאה פלסטינים נהרגו אתמול מאש צה"ל ברצועת עזה, מתוכם יותר מ–60 בשכונת שג`עיה שבמזרח עזה והשאר בתקיפות צה"ל אחרות ברחבי הרצועה ובתוך העיר עזה. לפחות 17 מהרוגי שג`עיה הם ילדים ו–14 מהם הן נשים. לפחות 200 איש נפצעו. עד כה נהרגו לפחות 400 פלסטינים, וכ–2,500 נפצעו. במשך כל הלילה שמעו בעזה את קולות ההרעשה הכבדה – ירי ארטילרי וירי מהאוויר. אלפים מתושבי השכונה, שלא עזבו אותה בימים האחרונים, נלכדו בבתיהם תחת האש האינטנסיבית. "למען השם, תעזרו למשפחות בשג`עיה", כתבה תושבת השכונה במסרון ששלחה הלילה לחברתה בלוד, "הצוותים הרפואיים לא מצליחים להגיע לבתים שמלאים בפצועים והרוגים. הצלב האדום לא עונה לטלפונים". קרובים וחברים התקשרו לברר מה שלום יקיריהם. "איננו יכולים לצאת, רסיסים חדרו לבית, נפצענו, בחוץ כל הזמן ירי". הם שמעו ולא יכלו לעשות דבר. וליד, משכונת שעף, אמר לתחנת אל־ג`זירה באנגלית שהוא נתקע בחדר אחד עם 18 מבני משפחתו, בלי מקום לנוס אליו בשל ההרעשה הכבדה. "יכולנו לשמוע פגזים וטילים נופלים ברחוב שלנו ועל הבתים. הם נחתו בכל מקום", אמר וליד. "אין חשמל. הצלב האדום לא יכול להגיע, זה מסוכן מדי". בשעות הבוקר התחילו להתברר ממדי ההרג וההרס, כשאלפים מתשבי השכונה המזרחית העזו לצאת מבתיהם וברחו לכיוון צפון־מערב, אל בית החולים שיפא שבשכונת רימאל. עיתונאים פלסטינים וזרים התקרבו כמה שניתן לשכונה ודיווחו על הבתים ההרוסים, על שלוליות המים שבין ההריסות ועל נהר של אנשים שבורחים "כמו בנכבה" - הורים נושאים את ילדיהם הבוכים, כולם מחישים את צעדיהם, מפחד שיירו בהם. לפי הדיווחים, אנשים שניסו לברוח מבתיהם, בלילה או עם שחר, נורו ונהרגו. סרטון שהופץ מראה רחוב ראשי בשכונה ובו שרועות גופות, גם של ילדים ונשים. עיתונאים שהגיעו בסביבות שמונה בבוקר לשכונה דיווחו על ירי קלשניקובים ואם־16 ברחובות סמוכים, ועל הפגזות ישראליות "כל שלוש דקות". אנשים נלכדו מתחת להריסות בתים, אך במשך כמה שעות לא ניתן היה לחלצם, משום שלפי דיווחים פלסטיניים כוחות צה"ל ירו גם על צוותי הצלה. יש שכנים ששמעו את קריאותיהם של הלכודים לעזרה אך לא יכלו לחלץ אותם משום שצה"ל המשיך להפגיז. מירי זה נהרגו אתמול בסביבות עשר בבוקר פואד ג`בר, עובד בצוות חילוץ רפואי ועיתונאי פלסטיני עצמאי, וחאלד חמד, שהכין סרט דוקומנטרי על עבודת צוותי ההצלה. לפי דיווחים, נהרג עוד איש צוות רפואי, ששמו לא נמסר. פינוי גופות נוספות התאפשר רק בהפוגה הקצרה שעליה הסכימו צה"ל וחמאס, לבקשת הצלב האדום והסהר האדום. בחדר המתים בבית החולים שיפא נערמו במשך היום עוד ועוד גופות. אנשים שלא ידעו מה קרה לבני משפחותיהם חיפשו אותם בין הפצועים והמתים. "זה מחפש את אביו, זה קורא לבנו, זה שואל על אמו", אמר ל"הארץ" אדם שאחותו ומשפחתה נסו משג`עיה לבית החולים, והוא בא לקחתם אליו הביתה. בבית הקברות בשכונת שייח` רדואן התקיימו כמה הלוויות בזו אחר זו, ובכמה מקרים היו אלו הלוויותיהם של הרוגים בני אותה משפחה. משפחת א־שייח` חליל, למשל, קברה שבעה מיקיריה, בהם שלוש נשים מבוגרות, בת צעירה של אחת מהן, שני גברים כבני 40 ועוד אדם כבן 50 שסבל מלקות שכלית. בהעדר מקום לחפירת קברים חדשים, נפתחו קברים ישנים והגופות נטמנו בהם. במשך הלילה ירה צה"ל טיל לעבר בית בן שתי קומות ברחוב נזאז שג`עיה, השייך לאחד מבכירי החמאס – חליל חייה. הבית נהרס וחמישה מבני המשפחה נהרגו: אוסאמה, בנו של חייה, האלא, אשת הבן ושלושת ילדיהם חליל, חמזה ומאמא, בני 4, 5 ו–8. המרכז הפלסטיני לזכויות האדם דיווח אתמול על עוד תושבי שכונת שג`עיה שנהרגו מהירי הישראלי: תאופיק מרזוק, בן 53, נהרג מפגז ארטילרי על ביתו; טיל מל"ט הרג את מוחמד מוחארב, בן 38, בביתו. טיל אחר הרג את עאהד א־סרסק, בן 30, בביתו; טיל שנורה ככל הנראה ממטוס קרב לעבר בית משפחת סרסאווי הרג אם ובתה - מאיסה, בת 35 ובתה מרווה, בת 12. עוד טיל שנורה ממטוס קרב לעבר רחוב בשכונה הרג ארבעה בני משפחה אחת: אחמד עיאד, בן 28, אישתו האלא, 27 וילדיהם אוסאמה ומונה. ירי ארטילרי נוסף פגע בבית משפחת סלים באותו רחוב. מירי זה נהרגו האב עאדל ובתו דימה, בת שלוש.24/7/2014
...
בעזה מצפים להיהרג בכל רגע עמירה הס, haaretz בין ראשון לשני בבוקר היו לפחות 150 התקפות אוויריות ועוד מספר שלא סופרים של ירי ארטילרי וירי מספינות קרב על בתים ושטחים חקלאיים. להלן סיכום חלקי של מה שעבר על רצועת עזה ותושביה בין יום ראשון בבוקר עד אתמול (שני) בצהריים: צה"ל הפגיז בית חולים בדיר אל-בלח וחמישה מחוליו נהרגו ועוד כ-70 נפצעו, בהם 30 אנשי צוות; שש משפחות נהרגו כמעט בשלמותן כשצה"ל הפגיז או הפציץ את בתיהן (56 נפשות בסך הכל); עוד כ-30 הרוגים "בודדים" בהתקפות אחרות - חלקם חמושים, הרוב אזרחים; עוד אלפי אנשים נסו משכונותיהם תחת הירי הארטילרי הכבד והמשך ההתקפות האוויריות. כך הגיע מספר העקורים מבתיהם ל-170 אלף, המהווים כעשירית מתושבי הרצועה ומשוכנים בכ-60 בתי ספר של אונר"א, בבתי חולים או אצל קרובים במרכזי הערים. הם הותירו מאחוריהם עיירות ושכונות רפאים, ואינם יודעים מה ימצאו לכשישובו, אם ישובו. גורלם של תושבי שג`עיה האפיל אתמול ושלשום על כל שאר הדיווחים. מספר ההרוגים הפלסטינים בשכונה עזתית זו הוא לפחות 65, והחשש הוא שיש עוד מי שקבורים מתחת להריסות ופצועים שדיממו למוות משום שצה"ל אינו מאפשר חילוץ מיידי. מספר תושבי השכונה הפצועים הוא כבר 200, לכל הפחות. מכיוון שלפי דיווחי צה"ל התנהלו קרבות בשכונה בין החמושים הפלסטינים לבין חייליו, נוצר הרושם שההרוגים והפצועים נקלעו לתוך האש. אבל תחקירים ראשוניים של המרכז הפלסטיני לזכויות האדם חושפים שרבים מההרוגים נפגעו מירי מהאוויר - בטילים ובפצצות. כך נהרגו עשרת בני משפחת עיאד: הם יצאו מביתם בשכונה וטיל נורה לעברם והרגם: שלושה ילדים וחמש נשים, אחת מהן הרה. השפה העניינית שבה מדווחים ארגוני זכויות האדם על ההרוגים האלו אינה מכילה את הכאב של אלו שנותרו בחיים. הדיווחים על תקיפות מסוג זה והרוגים אלו מבליעים, כמעט משכיחים, את ההרוגים היחידים. למשל: בכפר א־נאסר נמצאה ביום ראשון גופתה של טורקייה אל ביס, בת 77. היא נפגעה מרסיס פגז או טיל בפניה. באותו יום גם מתה מפצעיה מנואה אל בוע, בת 30 מבית חאנון שנפצעה ביום שבת לאחר שחייל ירה בה ופגע בה בחזה, כשניסתה לחזור לביתה. במקרה אחר, טיל ממל"ט הרג שלשום את החקלאי עבד רבו זייד, בן 58, ואת אשתו, עאישה, בת 54. 24/7/2014
...
עדות מעזה: כך נהרגה משפחהמוחמד חמד, hagada עדותו של מוחמד חמד, בן 75, תושב בית חאנון המספר על הרג בני משפחתו מטיל שנורה עליהם בעת שישבו בחצר ביתם. העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-9 ביולי 2014 בבית המשפחה.....פרשנו את המזרונים והתיישבנו עליהם קצת. אחרי כמה זמן רכאן ונור קמו וניגשו לדלת, ליד היציאה לחצר. כינאן נשאר איתי בפנים. אחרי שלוש דקות בערך שמעתי פיצוץ חזק. לקחתי את כינאן ויצאתי איתו לרחוב. היה הרבה עשן ואבק. הלכתי על שברי זכוכיות. השארתי את כינאן עם אנשים ברחוב וחזרתי לחצר לבדוק מה קרה עם המשפחה שלי. מצאתי גופות מכוסות בדם עם בגדים קרועים על האדמה. הכל היה מלא רסיסים ודם. הגיעו כמה שכנים עם פנסים. כשהם האירו מסביב הייתי בהלם – ראיתי את הגופות של שלושת הבנים שלי, עבד אל-חאפז, מהדי ואיבראהים ושל אשתי והנכדה דינא וסוהא אשתו של עבד אל-חאפז.24/7/2014
טורקיה: לחקור את הזוועות בעזה; ברזיל משיבה השגריראמיר תיבון, walla שר החוץ של טורקיה דאווטאולו קורא לעצור מיד את "המתקפה האכזרית" ברצועת עזה. ממשלת ברזיל מצטרפת לאקוודור, ומשיבה את השגריר מתל אביב. "ישראל עושה שימוש לא מידתי בכוח" 24/7/2014
דיווח בתמונות: יום בעזה בין בתים שהופצצו, הרס ועקירהאקטיבסטילס, אקטיבסטילס http://mekomit.co.il/חורבן-מוות-ועקירה-דיווח-בתמונות-מעזה-ע/24/7/2014
...
פקס ישראליאנה - לקראת דו”ח גולדסטון 2יוסי גורביץ, friendsofgeorge צה”ל מבצע פשעי מלחמה נרחבים ברצועת עזה, ועוד לא הצלחנו להבין מה מטרת המלחמה הזו “והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה.” (דברים 28:34) 24/7/2014
יש אלטרנטיבה למלחמה הסרת הסגר, פתיחת המרחב האווירי והימי בתמורה לערבויות ולפיקוח בינלאומי, הכרה בממשלת האחדות וחתירה להסדר ארוך טווח. יש ברירה למלחמה, אבל יש לה גם מחיר. הדבר הראשון שנדרש הוא שינוי במטרת המדיניות הישראלית. היעד הישראלי הנוכחי הוא "שקט תמורת שקט". כלומר, החזרת הסטטוס קוו לקדמותו (לאחר מקסימום אבידות לחמאס), השבת הסגר על עזה והמשך התיאום הבטחוני בגדה. כמו שכתבתי בעבר, הגדה ועזה משולות בעיני ישראל לבתי כלא שיוצאים משליטה מדי פעם, ומטרת המבצעים הצבאיים היא להשיב את המצב לשגרה.למטרה הזו שותפות גם האופוזיציה, המכונה משום מה "מחנה השלום" אבל מקפידה לתמוך בכל המלחמות, וגם הקואליציה. היא גם נהנית מקונצנזוס מוחלט בציבור, שמזהה בסטטוס קוו של השנים האחרונות את המצב האידיאלי מבחינתו. המטרה החדשה צריכה להיות סיום הסגר (והלחימה) בטווח הקצר, ופשרה הגונה עם העם הפלסטיני בטווח הבינוני. 24/7/2014
עזה והמחדל המדינינועם שיזף, mekomit עושה רושם שישראל נלחמת כדי להגיע להסדר שאותו דחתה בתוקף לפני חודשיים. בסוף מלחמת יום כיפור הונחתה ועדת אגרנט לבדוק את המחדל הצבאי ("למה לא קירבו את הכלים?") ולא את המחדל המדיני – למה ישראל התעלמה מיוזמות השלום של נשיא מצרים אנוואר סאדאת. זהו דפוס קבוע, וגם כיום כל מי שרוצה קצת להיכנס בממשלה מדבר על "מחדל המינהרות", אבל אף אחד לא עוסק בסיבות המדיניות למלחמה. תמיד יש כאלו. כתבתי לפני שבועיים על האופן שבו עודדה ישראל את ההידרדרות – אם לא ממש יזמה אותה – באמצעות מעצר הדרג הפוליטי של החמאס בגדה, חזרה למדיניות החיסולים ברצועה ועצירת המשכורות. אבל השאלה הגדולה ביותר נוגעת להחלטה הישראלית להחרים את ממשלת האחדות הפלסטינית ולפרוש בעקבות הקמתה מהשיחות עם אבו מאזן. כזכור, הממשלה הזו נתמכה על ידי חמאס ופת"ח כאחד, והיא קיבלה עליה שתי התחייבויות משמעותיות מאוד: השתתפות בתהליך המדיני והתנערות מטרור. הממשלה הזו היתה מוצא מבחינת החמאס מהבידוד שהוא נקלע אליו, ואפשר היה לראות עד כמה היא חשובה עבורו בכך שאחד התנאים המוקדמים להספקת האש היה שישראל "תפסיק לחבל" בפיוס הפלסטיני. אין דרך לדעת את זה בוודאות, אבל יכול מאוד להיות שהמלחמה היתה נמנעת אם ישראל היתה מקבלת את ממשלת האחדות ונמנעת מצעדים מידיים נגד הדרג הפוליטי והאזרחי של חמאס. אבל נתניהו עושה רושם כמי שהתייחס לתהליך השלום ולפוליטיקה בכלל בתור איום, והעדיף עליה את הסטטוס קוו, ואם לא – אז את ההתכתשות הצבאית.24/7/2014
דיווח וידאו על ההפגנה נגד הגדר ונגד ההתקפה על עזה, בילעין, יום ששי 18.7.2014מאת ישראל פוטרמן19/7/2014
...
יחסי עזה ישראל - קלישאות מול מציאות עמירה הס, haaretz כשגיורא איילנד, ממתכנני ההתנתקות, קובע שעזה היא מדינה שתוקפת אותנו, בכוונתו למחוק את ההקשרים האמיתיים של סבב הדמים הזה. ישראל הבליגה? מאיפה מתחילים לחשב הבלגה? למה לא מהדייגים שחיל הים יורה עליהם, פוצע ולפעמים הורג - אף שהבנות 2012 דיברו על הגדלת טווח הדיג? למה לא מהחקלאים ומלקטי הגרוטאות ליד חומת ההפרדה, שאין להם פרנסה אחרת והחיילים יורים עליהם, פוצעים וגם הורגים? או מהריסת הבתים הפלסטיניים מסיבות מינהליות כביכול בגדה ובירושלים? האם איננו מכנים זאת הבלגה רק משום שאלו מקרים שתקשורת ההמונים הישראלית פוסחת עליהם בשחצנות של שליט? ולמה שההבלגה הפלסטינית לא תיספר מנדים נווארה וממוחמד אבו דאהר ז"ל שחיילי צה"ל הרגו במחסום "עופר"? "הבלגה" היא עוד מונח שמוחק הקשרים ומחזק את תחושת הקורבניות של המעצמה הצבאית הרביעית בעולם. ישראל מספקת מים, חשמל, מזון ותרופות לעזה. היא לא. היא מוכרת 120 מגה וואט חשמל בכסף מלא, כשליש ופחות מהביקוש. החשבון מקוזז מכספי המכסים שישראל גובה בעבור סחורות שעוברות דרך נמליה ויעדן השטחים הכבושים. מזון ותרופות שסוחרים פלסטינים קונים בכסף מלא נכנסים לרצועה דרך המעברים שבשליטת ישראל. ב-2012 היה שווי המוצרים הישראליים שנרכשו בגדה 1.3 מיליארד שקל. כך שעזה היא גם שוק שבוי של ישראל. ובאשר למים: ישראל כפתה על הרצועה משק מים אוטרקי, כלומר עליה להסתפק בגשמים ובמי התהום שנקווים בתחומה. ישראל, שמטילה מכסת מים על הפלסטינים, אינה מרשה להם לשתף את עזה במקורות המים שבגדה. לכן הביקוש עולה על הכמות ויש שאיבת יתר. לכן מי הים מחלחלים למי התהום וגם מי ביוב מצנרת הרוסה. 95% מהמים ברצועה אינם ראויים לשתייה. בשל הסכמי עבר ישראל מוכרת לעזה כ-5 מיליון מ"ק מים (טיפה בים). וכו` וכו`. 14/7/2014
...
מוות לערביםגדעון לוי, haaretz מטרת "צוק איתן" היא להחזיר את השקט; האמצעי: הרג אזרחים. סיסמת "לה פמיליה" היתה למדיניות מוצהרת. ישראל מאמינה ברצינות שאם תהרוג מאות פלסטינים בעזה, השקט יושג. השמדת נשק החמאס חסרת תוחלת, הוא כבר הוכיח שהוא יודע להצטייד מחדש; הפלת שלטון החמאס היא מטרה לא מציאותית (ולא לגיטימית) שישראל לא רוצה בה: היא יודעת שהתחליף עלול להיות גרוע עוד יותר. כך נותרנו עם מטרה אחת: מוות לערבים, לצהלות ההמון. לצה"ל יש כבר "מפת כאב", המצאה שטנית חדשה שהחליפה את "בנק המטרות", השטני לא פחות, והמפה הזאת הולכת ומתרחבת במהירות מבהילה. צפו באל־ג`זירה באנגלית, תחנה מקצועית ומאוזנת (בניגוד לאחותה הערבית), ותראו את ממדי ההצלחה. לא תראו אותה באולפנים הישראליים ה"פתוחים", שפתוחים, כרגיל, כמעט אך ורק לקורבן הישראלי — אבל באל־ג`זירה תראו את האמת המלאה, ואולי אפילו תזדעזעו. הגופות בעזה הולכות ונערמות. טבלת ייאוש של הרג המוני שמתעדכנת מדי רגע, שישראל מתהדרת בה, שכוללת כבר עשרות אזרחים הרוגים, כולל 24 ילדים נכון לצהרי אתמול; מאות פצועים, הרס, אימה וחורבן, וגם הפצצה של בית חולים ובית ספר יש כבר. המטרה היא לתקוף בתי מגורים וכל התחסדות לא תעזור: מדובר בפשע מלחמה, גם אם צה"ל קורא להם "מוצבי פיקוד" או "חדרי ישיבות". נכון, יש התקפות אכזריות הרבה יותר מזו הישראלית, אבל במלחמה הזאת, שאיננה אלא התקפה הדדית על אזרחים — הפיל מול הזבוב — אין אפילו פליטים. בניגוד לסוריה ולעיראק, בעזה אין לתושבים את המותרות של הימלטות על נפשם. בכלוב אין לאן לברוח. מאז מלחמת לבנון הראשונה, מזה למעלה מ-30 שנה, הרג ערבים הפך לאמצעי המרכזי באסטרטגיה הישראלית. צה"ל לא נלחם עוד נגד צבאות, ויעדו העיקרי הוא אוכלוסייה אזרחית. הערבים נולדו רק כדי להרוג וליהרג — כך יודעים כולם — אין להם מטרה אחרת בחייהם, וישראל הורגת בהם.14/7/2014
...
כשילד הכאפות בועט חזריוסי גורביץ, friendsofgeorge וכל כך התרגלנו לזה. חוליות המוות המעופפות שלנו כל כך טובות בלהרוג אזרחים בלי שיקרה משהו לישראלים, שאף אחד כבר לא שם לב. התקשורת לא מדווחת על האנשים שאנחנו הורגים. ברוב מוחלט של התקשורת הישראלית, אין להם שמות. הם לא בני אדם. הם אפילו לא צל. אבל לא המצור ולא ההרג ישנו עובדות בסיסיות. הישראלים לא רוצים לחשוב על עזה, אבל עזה שם. היא לא הולכת לשום מקום, היא לא “תטבע בים” כפי שייחל פושע המלחמה שעם רציחתו התעלה וישב לימין האל, והחמאס גם הוא לא הולך להתאדות. הוא מייצג תנועה עממית שורשית, שקיימת בגלגולים שונים בעזה יותר משבעים שנה. כוחה, כמובן, עולה ויורד – אבל היא שם. מי שחושב שאפשר להשמיד אותה באמצעות עריפה של בכירים, או באמצעות רצח בני משפחתם, משלה את עצמו – ורק מוודא שהסכסוך יהיה ארוך יותר ומדמם יותר. ועוד דבר אחד: אראל סג”ל קרא היום ב”מידה”, העאלק-מגזין של העאלק-ימין-אינטלקטואלי, לפלסטינים מעזה “חבורת עכברושי בר… כנופיה עלובה של מוטציות גנטיות… נולדתם בביוב ותמותו בביוב.” אני שמח לראות ש”מידה” וסג”ל כבר לא מתביישים בעצמם ואימצו בגאון את הניאו-נאצי הפנימי שלהם, זה שתמיד היה שם. 11/7/2014
עזבו את הבסיס בגלל המבצע: "צה"ל לא צבא מוסרי"יניר יגנה, walla סמי ונאדר רחאל, שני אחים המשמשים רופאים בצה"ל – האחד של גדוד "צבר" של חטיבת גבעתי והשני של גדוד הסיור הבדואי – החליטו אמש (שני) לעזוב את הבסיס שבו הוצבו בתחומי המועצה האזורית אשכול. השניים והודיעו למפקדיהם כי החליטו לעזוב "מכיוון שצה"ל הוא צבא לא מוסרי".11/7/2014
תג מחיר ותבוסה ידועה מראשאלי אמינוב הן ממשלת החמס הישראלית והן ממשלת החמאס בעזה לא שאפו להתנגשות חזיתית, אולם התגובה הפלסטינית נענתה בהפצצות של חיל האוויר הישראלי, בחיסולים ממוקדים – שאינם אלא הוצאה פומבית להורג של נידונים למוות ללא משפט - ובהרג גם של אזרחים ברצועה. תנועת החמאס אינה רוצה מלחמה כוללת משום שבכך תפסיד לא רק אנשים וכלי מלחמה אלא תאבד את הלגיטימציה החלקית שמדינות רבות העניקו לה לאחר האיחוד עם אבו מאזן. הקושי לשרוד בתנאי המצור הישראלי המונע אף תשלום משכורות לכוחותיה, מגביר את הצורך בתמיכה חיצונית.ישראל לעומת זאת העדיפה תחילה להמנע מהתנגשות לא רק בגלל החשש שפעולה גדולה תביא בהכרח לביצוע פשעי מלחמה ולאחר מכן גינויים והפסד בדעת הקהל העולמית, אלא בגלל האינטרס שלה בהמשך שלטון החמאס. תבוסה רצינית לחמאס יכולה להביא לשתי תוצאות אפשריות שישראל לא מוכנה לקבלן. האחת שליטה מחודשת של הרשות ברצועת עזה והגדה המערבית גם יחד, תחת ממשלו של אבו מאזן. הנ"ל הוא אמנם משת"פ של ישראל אך קבלת עזה תחת מרותו תחזק את מעמדו, תמיס את הטענה הישראלית שהוא אינו מייצג את כל הפלסטינים, והוא יהווה עבור העולם כולו נשיא של מדינה שבדרך.אפשרות שנייה היא שתיווצר בעזה וגם בגדה המערבית התארגנות חדשה שתהווה חלק מהג`יהאד העולמי ותהפוך את ישראל לאפגניסטן או תאלץ אותה לפתוח במבצע השמדת העם הפלסטיני, כחזונם של רבנים רבים. הציניות של ממשלת ישראל יכולה להתחרות רק באכזריותה. פחות מיממה לאחר חטיפת הנערים ידעה הממשלה שהם אינם בחיים, אך הסתירה זאת מאזרחי ישראל ומן העולם כולו. תחת הסיסמה השקרית "שובו בנים", ניתן היה לבצע מסע טרור חדש נגד העם הפלסטיני ולהענישו, להביא את אבו מאזן להזדהות פומבית עם מטרות ישראל ולארגן שנאה עממית מוצדקת לרשות ולעומדים בראשה, הנחשפים כקבלי משנה של הכיבוש. חזית נוספת נפתחה במסע תעמולה עולמי להשבה כביכול של החטופים, תוך הסתרת מותם כמובן, אך בעצם לשיקום תדמיתה הקורבנית של מדינת היהודים, שנשחקה לאחרונה. הנזק המכוון שגרמו חיילי הכיבוש במהלך החיפושים בבתי הפלסטינים, מצביעים במפורש על מגמת הענשה והפחדה של האוכלוסייה האזרחית. פעולות אלה נשענו על ההצהרות המתלהמות והגזעניות הרצופות שיצאו מפי שרי הממשלה, על רעיונות סדיסטיים כיצד להחמיר את הענישה הקולקטיבית, והצעות להפסיק לפלסטינים מים וחשמל, בנוסף לטרטור ולסגר, כביכול כדי להשיב את החטופים שכאמור לממשלה ולראשי הצבא היה ברור שאינם בחיים. במשך שמונה עשר יום ערכו אלפי חיילים חיפושים באזור חברון כאשר הם עוצרים מאות אנשים וגורמים נזקים עצומים באלפי בתים, בהם חיפשו כביכול את החטופים.15/7/2014
האינטרסים הסמויים שמניעים מלחמה ושלוםגיא רולניק, haaretz ככל שחולף הזמן נוצרים עוד בעלי עניין שנהנים מהסטטוס קוו בין הישראלים לפלסטינים. חלקם מרוויחים מהסכסוך, אחרים מהחתירה המתמדת לשלום. את סיכויי תהליך השלום במזרח התיכון והדרך לקדם אותו יש לבחון לא רק בראי ההיסטוריה, הדת והתרבות, אלא בצורה טכנית הרבה יותר: מיהן הקבוצות שנהנות מהמלחמה, מיהן הקבוצות שמתפרנסות מ״התהליך״ ומי יהיה המרוויח העיקרי משינוי משמעותי במצב העימות. כל שינוי ביחסי ישראל והפלסטינים יביא לתמורות מרחיקות לכת בעולם הערבי ובמדינה הפלסטינית, וביחסיהם הכלכליים עם המערב. בישראל זהו תקציב ביטחון ענק של 20 מיליארד דולר שעומד ויעמוד לדיון, ואצל הפלסטינים זוהי תעשיית תרומות ענקית של מיליארדי דולרים שרק גדלה בעשור האחרון. רוב השיח הציבורי והדיון על "הכיבוש״ ו״הסכסוך״ במזרח התיכון בכלל ובין הישראלים לפלסטינים בפרט, מתמקד בהיסטוריה, בתרבות, בדת וב״קיצוניים״: בין אם אלה המתנחלים הישראלים ותומכיהם "ההזויים", "המשיחיים" ו"הסהרוריים" בארצות הברית, במערכת הביטחון הישראלית ובפוליטיקה; ובין אם מדובר בפלגים המוסלמים הקיצוניים, "הטרוריסטים" שרוצים לזרוק את היהודים לים והגיבוי שהם מקבלים מציר הרשע התורן: פעם סוריה והיום איראן. שני הנרטיבים הדומיננטיים הללו מתעלמים ממה שבמקומות אחרים מובן מאליו לכולם: מהסטטוס קוו, כמו מכל מערכת גדולה, ישנם תמיד מרוויחים שלא באמת רוצים שינוי. ככל שחולף הזמן נוצרות עוד ועוד שכבות של גורמים בעלי עניין - בממשלה, בצבא, בדיפלומטיה או בתעשיית עמותות השלום - שנהנים מהמצב הקיים, מתפרנסים באמצעותו ושואבים ממנו את יוקרתם. האם כל המנהיגות הפלסטינית, כל אנשי העסקים הפלסטינים המקורבים לשלטון, האם עשרות ומאות העמותות שמקבלות כסף מהאיחוד האירופי ומארצות הברית – אכן משוועים לסיום הסכסוך, או שמא התקווה גם מהולה בחשש ששינוי כזה יאיים על הסדר הפוליטי והכלכלי הקיים אליו הם התרגלו? 15/7/2014
...
השקר המתגלגל של "צוק איתן" : "לא למות טיפש"עידן לנדו, idanlandau.com בינואר 2011 נשבו רוחות האביב הערבי בעזה ובגדה המערבית, והנתק בן ארבע השנים בין הרשות הפלסטינית לחמאס נשבר. שיחות הפיוס נמשכו שלושה חודשים, וקיבלו תאוצה לאחר הפגנות המוניות של פלסטינים בעזה וברמאללה בעד ממשלת אחדות. אבו-מאזן הכריז שהוא מוכן להגיע לעזה ולחתום על ההסכם. ובמלים אחרות, הסיוט של ביבי התגשם.יום לאחר הכרזתו של אבו-מאזן, הרג צה"ל שני פעילי חמאס בעזה, בפעולה שאושרה בדרגים הגבוהים ביותר – שר הביטחון והרמטכ"ל. ההרג הוצג כתגובה על ירי קסאם בודד, שלא פגע באיש, אבל היו גם מי שהבינו שמדובר ב"הסלמה מתוכננת" של ישראל (אלכס פישמן, "ידיעות אחרונות"). למחרת, ב-17 למרץ, "סגר" נתניהו את המעגל והבהיר למי שעדיין לא הבין: אחדות פלסטינית היא קו אדום מבחינת ישראל. סוללת האיומים הדיפלומטיים השגרתית נשלפה מן המחסן: סנקציות כלכליות על הרשות, הפסקת שיתוף הפעולה הבטחוני. מה שלא נאמר היה שההסלמה בדרום היא המשכה הישיר של אותה מדיניות. האיצטלה הבטחונית – "השבת השקט לדרום" – היתה דקיקה ולא משכנעת. משקיפים עירניים במיוחד שמו לב שבתחילת אותו חודש צמצמה ישראל משמעותית את מעבר הסחורות לעזה – צעד שלעתים קרובות מקדים מכה ישראלית יותר משהוא מגיב למכה פלסטינית. הרג פעילי החמאס היה יריית הפתיחה בעוד אחד מסבבי האלימות התקופתיים בין ישראל לעזה. "ההסלמה המתוכננת" גבתה כמובן את חייהם של חפים מפשע 11/7/2014
...
שובו מנהיגיםסמאח סלאימה אגבאריה, haaretz אין לעם היהודי היום מנהיג. אני מרחמת על העם הזה היום יותר מאי פעם. לפלסטינים אין מדינה, אין אדמה, אין צבא. ואילו לכם, היהודים־הישראלים, יש לכאורה מדינה, משטר דמוקרטי, בחירות, ממשלה וצבא חזק. אבל אין לכם מנהיג, צדק אין לכם ולא הגינות. ראש ממשלה מפוחד, משטר גזעני וכוחני שמוליך שולל ומדרדר את ישראל אל התהום — דווקא יש. מתי נבין שכוח לעולם לא הניב חיים. החיים של כולנו נמצאים פה על הכוונת. אין ולא יהיו מנצחים במלחמה הבאה. כמה פיגועים וקורבנות צריך כדי שנפנים את העובדה שעם חזק עושה שלום, עם חזק מסיים מלחמה, עם ישראל חי ועם ישראל נותן לחיות. עד מתי תמשיכו להאמין למנהיג שרוצה מלחמה ורוצה לשכנע אתכם ואת העולם שאיראן רודפת אחריכם, ושהערבים הם האנטישמים החדשים, ועכשיו, כשדאע"ש נכנסה לתמונה, אז כולם מסביב רק רוצים לטרוף אתכם חיים. הרי זה מה שלא מאפשר לכם להתגבר על התחושה שאתם רדופים, זה מה שגורם לכם להמשיך להיות משועבדים למנהיג. מה שאינכם יודעים הוא, שלכדור ההפחדה שאתם נוטלים מדי בוקר בעזרת התקשורת, במינון שקבע ראש הממשלה, יש תופעות לוואי, שהמסוכנות שבהן הן התמכרות לחרדה, קהות חושים ואובדן המצפון והשכל הישר. ובינתיים, בזמן שהורדמתם, גושי ההתנחלויות המסרטנים מתפשטים ומרחיקים כל סיכוי לשלום, וגדר ההפרדה המשסעת את הגדה בשם הביטחון מתארכת, סבל, אלימות, כיבוש, פלישה ונישול נמצאים בכל מקום, ומאז החטיפה הספיקה ממשלת ישראל להרוס בתים, הצבא ירה בצעירים ועצר מאות פלסטינים ובנה מחסומים ופירק חלק מהם, כדי לביים הישגים מרשימים בשטח, בסיוע התקשורת המגויסת לטובת המבצע הצבאי. כך, למשל, הריסת המשרדים של ערוץ אל־אקצה תוארה כפגיעה בחמאס, אבל בפועל הערוץ הזה הוא מפעל חיים של עיתונאית עצמאית, חברה שלי, שאין לה קשר קרוב או רחוק לחמאס. אבל מי מבין אנשי התקשורת הדגולים יעז לספר את האמת ולשחות נגד הזרם בעת הזאת? כאשר כל זה ייצא משליטה ויתפוצץ לנו בפנים, יעברו שנים ארוכות עד שניתן יהיה לשקם את הפצעים של שני העמים. אלא אם כן נחליט היום כולנו — יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, נשים וגברים — שהגיע הזמן לפעול, להשמיע את הקול הזה ולהגיד די לכיבוש, מספיק עם הנקמה, קצה נפשנו במלחמה, לא למוות וכן לחיים. הכותבת היא עובדת סוציאלית, מנהלת נעם — נשים ערביות במרכז — ובוגרת בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית 11/7/2014
...
מהלך ערכי מהמעלה הראשונה""עידן לנדו, idanlandau.com ספירת גופות: נכון לשעה זאת, משרד הבריאות הפלסטיני מדווח על 167 הרוגים ו-1,001 פצועים בעזה. מתוך ההרוגים, 34 ילדים ו-27 נשים, שהם 36%. על פי הערכת האו"ם האחרונה, מלפני יומיים, 77% מההרוגים אינם מעורבים בלחימה, כלומר, קורבנות חפים מפשע. על פי הערכת המרכז הפלסטיני לזכויות אדם מאתמול, 82% מההרוגים חפים מפשע. ההערכה האחרונה מהיום, של ארגון זכויות האדם אל-מזאן, היא ש-75% מההרוגים אינם מעורבים. מי שעובר על רשימת התקיפות הישראליות יכול לראות שרבות מהן פוגעות במעגל של קרובים או שכנים מסביב ל"מטרה". מכאן ניתן להסיק, בסבירות גבוהה, ששיעור החפים מפשע שייהרגו במבצע הזה יעלה על 50%. "אנחנו משלמים על זה מחיר כבד, אבל יודעים שאנו הצבא המוסרי בעולם". (מפקד טייסת אף-15 בראיון ל"מעריב הנה כמה דוגמאות רלבנטיות ל"מחיר הכבד" שאנחנו משלמים, סליחה, שהעזתים משלמים, על כך שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם: מעון שיקומי לנכים בג`בליה הופצץ; 3 חולים ואחות נהרגו. בית מחסה למוגבלים בבית להיה הופצץ; שתי חוסות נהרגו. אב ובנו נמלטו מביתם לאחר ששכן קיבל אזהרה לפני הפצצה. בעודם ממתינים מתחת לעץ במרחק מה מן הבית, פגע בהם טיל והרגם. טיל פגע ברכב של מועצת אל-בורייג`, הרג את שני העובדים שבו וגם ילד בן 9 שעמד בסמוך. טיל החריב לחלוטין את ביתו של מנהל בית החולים שיפא. ההפגזה על ביתו של מפקד משטרת עזה, תייסיר אל בטאש, היתה הקטלנית ביותר עד כה. אל בטאש עצמו נפצע קשה, וחוץ ממנו נהרגו 21 אנשים, חלקם מתפללים ממסגד סמוך. * * * 13/7/2014
דיווח וידאו על ההפגנה נגד הכיבוש והגדר, נעילין, יום ששי 11.7.2014מאת ישראל פוטרמן12/7/2014
...
אל מול הטבח – בעיניים עצומות חזקעידן לנדו, idanlandau.com אם אנחנו כל כך צודקים, אם כל אחת ואחת מהתקיפות האוויריות על עזה היא צוק איתן של מוסריות, אם כל זה מגיע לתושבי עזה – אז למה מסתירים מאיתנו את הנתונים? למה לא מגלים לנו את מה שכל העולם יכול לגלות בלחיצת כפתור? " 12/7/2014
זמן ההונאה תםספי רכלבסקי, haaretz חמור מכך. מנחם לבני, ראש ארגון הטרור, העיד שמי שהורה על פעולות הארגון, כיוון לחפים מפשע ולחץ לצאת לפעולת הטרור שבה נתפסו — פיצוץ שישה אוטובוסים מלאים — היה הרב דב ליאור. ליאור הוא הסמכות המשפיעה של הבית היהודי. הוא שבחר את אורי אריאל. על ליאור, שקבע ש״ברוך גולדשטיין קדוש מכול קדושי השואה״, אמר בנימין נתניהו — ביודעו בדיוק מיהו, גם מפי ראשי השב״כ — ״הוא הסיירת שמובילה את עם ישראל״. ואכן מובילה. מה שמתפרסם על הרקע הדתי־חרדי של שורפי הנער בעודו חי אינו מפתיע. הסיירת שמהלל נתניהו השתלטה על כל משלט תיאולוגי ממסדי. מזכ״ל בני עקיבא העולמי — התנועה שפעם היתה מתונה — דרש השבוע להפוך את חיילי צה״ל לצבא נקמה ולא לעצור ב–300 עורלות פלשתים. ראש מינהלת התודעה היהודית של בנט, שהיה רב צבאי ראשי, דרש ״נקמה ממלכתית״. 52% מהילדים היהודים בכיתה א` נשלחים לחינוך דתי או חרדי, רובם לומדים את התיאולוגיה שלפיה ״אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם״.10/7/2014
...
לטרגדיה קוראים ביביקרולינה לנדסמן, haaretz החברה הישראלית הוכיחה בימים מאז החטיפה ועד שהתגלו הגופות, דווקא את יכולתה להכיל קשיים, כאשר עומד מולה מנהיג שנושא תקווה, מופרכת ככל שתהיה. ביקשו מהישראלים להאמין בבלתי אפשרי, והם האמינו. המחאה הופיעה כתגובה של מי שעוררו אצלו באופן מלאכותי ומניפולטיבי תקווה רק כדי להלבין פעולות ענישה. במשך יותר משבועיים התבקשנו להתפלל, לשיר, לקוות ולהתאחד על ריק. נתניהו ידע שאין באמת תקווה. שאין בשביל מה להתפלל. שאין שום סיבה אמיתית לשלוח את האמהות לאו"ם. הוא הפך את כולנו לשותפים לניסיון מזויף למנוע את מה שכבר קרה, שותפות שתובנה לאחור כאשמה קולקטיבית, אשמה שתבקש להזדכך באמצעות נקמה. כך גם נתניהו מייצא לעולם, ומשם מייבא חזרה לישראל את שלטון הדיכוי הישראלי המתמשך בעטיפת זיכרון השואה. נתניהו, המומחה לשיווק, הביא את המניפולציה על הרגשות הקולקטיביים שלנו כחברה לשיאים ציניים. מעולם לא היינו חזקים יותר והרגשנו קורבנות יותר מאשר תחת הנהגתו. יהיר מי שחושב שניתן לשחק עם היצרים של אנשים, ללבות ולכבות אותם באופן מלאכותי למטרות שונות, בלי לאבד בסופו של דבר את השליטה עליהם. צריך לשוב ולהזכיר זאת בכל הזדמנות: נתניהו עלה לשלטון בזכות ליבוי יצרים ושחרור הרסן של המחנה שעמד בראשו. 10/7/2014
...
האם אנו באמת מוסריים כפי שנדמה לנו? אווה אילוז, haaretz האם ישראל שוחרת שלום? ואם לא, למה אנחנו ממשיכים לעשות בכאילו? על המוסר שמסתיר לנו את הכיבוש, וכן, גם השמאל אשם. זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים הפכה ישראל דומה יותר ויותר לבעלה של חברתי. השטחים הכבושים הפכו למקור בלתי נדלה להרהורים ודיונים בענייני מוסר. השטחים היו הכתם המוסרי על ישראל, וההיפטרות מהם הפכה למשימתם של רבים. עם הקושי להשיג מה שככלות הכל אמור היה להיות טריוויאלי למדי, הפך השלום לתעשיית מילים שמעסיקה, בתשלום, פועלים משלה: הצהרות שלום, אמנות שלום, אג`נדת שלום, מדיניות שלום, תנועות שלום, ארגוני שלום, ועידות בינלאומיות על שלום, פגישות חשאיות, פגישות חצי-חשאיות, עמותות המציעות סדנאות הדרכה לנוער למען השלום, מפגשים של תלמידי תיכון, הפגנות ברחובות ירושלים ותל אביב – השלום הפך לכוורת רוחשת ותוססת שעסוקה עד מעל לראשה בדיונים על מוסריותה או אי מוסריותה של המדינה. עם זאת, בשטח, בעוד קבוצות פוליטיות רבות ושונות היו עסוקות באישור מחדש של זהותה המוסרית של ישראל, בפועל הייתה ישראל מעורבת במדיניות של הזנחה ושליטה ביד קשה. ישראל בנתה התנחלויות, השתמשה בצה"ל להגנת המתנחלים מפני הפלסטינים המופלים לרעה, בקושי אכפה את החוק בשטחים, הייתה מעורבת בנהלים לא חוקיים של מעצרים מנהליים, תפסה קרקעות פרטיות, חנקה את המסחר והפיתוח הכלכלי, הטילה סגרים, הקימה מחסומי דרכים שפירקו משפחות וקטעו רצפים גיאוגרפיים, הרסה בתים, פגעה בנשים וילדים פלסטינים, מיהרה לפטור חיילים שידם קלה על ההדק מאחריות למעשיהם, נקמה בפלסטינים על שביקשו להתקבל לאו"ם או על הקמת ממשלת אחדות. בו בזמן שרמסה כמעט כל אמת מידה להתנהגות מוסרית, החריבה ישראל את חיי הפלסטינים מבלי לפקפק במוסריותה שלה. את האלימות של ישראל לא ניתן להצדיק יותר על ידי היגיון המלחמה או ההגנה העצמית. הגיע הזמן להסיר את מסכת המוסריות, ולנטוש את הנינוחות שמאפשר הדימוי העצמי שבנתה פוליטיקת השלום. 10/7/2014
...
ישראל לא רוצה שלום גדעון לוי, haaretz סרבנותה של ישראל נטועה עמוק בדנ"א שלה, באמונותיה הקמאיות ביותר. שם, עמוק עמוק, טמונה המחשבה שהארץ הזאת נועדה ליהודים בלבד. וליהודים מותר מה שלאחרים אסור בארץ הזאת. ישראל לא רוצה שלום. אין עוד משפט שכתבתי מעודי, שהייתי כה שמח להיווכח שאני טועה בו, כמו המשפט הזה. אבל הראיות נערמות. למעשה, ניתן לקבוע כי ישראל מעולם לא רצתה בשלום, בשלום צודק כמובן, כזה שמבוסס על פשרה צודקת לשני הצדדים. נכון, אימרת הברכה היום-יומית בעברית היא "שלום", שלום בצאתך ושלום בבואך; כמעט כל ישראלי גם ממהר לומר תמיד שהוא רוצה בשלום, בטח רוצה, אבל זה לא השלום שיכונן צדק, שבלעדיו אין, ולא יהיה, שלום. הוא רוצה שלום ולא רוצה צדק, ודאי לא זה שמבוסס על ערכים אוניברסאליים. לכן, שלום, שלום, ואין שלום. לא רק שאין שלום – בשנים האחרונות ישראל רק הלכה והתרחקה אפילו מהשאיפה אליו. היא נואשה ממנו כליל. השלום ירד מסדר היום הישראלי, ואת מקומו תפסו החרדות הקולקטיביות שמוטמעות בשיטתיות וענייני הפרט והיחיד שקודמים כבר לכל. לכאורה, כמיהת השלום הישראלית מתה אי שם לפני למעלה מעשר שנים, אחרי כישלון ועידת קמפ דיוויד, הפצת השקר שאין פרטנר פלסטיני וכמובן ימי הדם הנוראיים של האינתיפאדה השנייה. אבל למעשה ישראל לא רצתה בו באמת גם קודם לכן. היא מעולם לא התייחסה לפלסטינאים, ולו לרגע, כאל בני אדם שווי זכויות. היא מעולם לא התייחסה למצוקתם כאל מצוקה אנושית ולאומית מובנת. גם מחנה השלום הישראלי, אם אמנם היה כזה, נפח את נשימתו נוכח מחזות האימים של האינתיפאדה השנייה ושקרי האין-פרטנר וממנו נותרו רק קומץ ארגונים נחושים ומסורים, אבל חסרי השפעה של ממש, נוכח מסעות הדה-לגיטימציה שמתקיימים כנגדם. כך נותרה ישראל בסרבנותה. הראייה הניצחת מכולן לסרבנות השלום הישראלית היא כמובן מפעל ההתנחלויות. אבל ההתנחלויות הן רק אבן בוחן לכוונותיה של ישראל. סרבנותה נטועה עמוק הרבה יותר, בדנ"א שלה, במחזור הדם שלה, ברזון ד`אטר שלה, באמונותיה הקמאיות ביותר. שם, עמוק עמוק, טמונה המחשבה שהארץ הזאת נועדה ליהודים בלבד. שם, עמוק עמוק, מושרש הערך של "עם סגולה", של "אתה בחרתנו", ותרגומו המעשי הוא שליהודים מותר מה שלאחרים אסור בארץ הזאת. זו נקודת המוצא, שממנה אי אפשר, בשום אופן, להגיע לשלום צודק.6/7/2014
...
זה לא נגמר, ויש עוד מקום לאופטימיות: מכתב לסייד קשועמייסלון דלאשה, mekomit היית אמור להיות אופטימי, לתת לי תקווה, ובמקום זה הצעת רק ייאוש. אני מבינה, יש לזה סיבות טובות, אבל אנחנו חייבים להשאר כאן ולהאמין וליצור עולם טוב יותר. טיול ביפו ומחשבות על סופר מטירה חשבתי על עולם שאין בו דיכוי ועליונות של עם אחד מעל השני, עולם שבו גם אנחנו, הפלסטינים, נדע אי פעם לסלוח ולמחול על כל שנות הדיכוי. עולם בו לא מבקשים מאתנו להגיד תודה על פיסת הנייר בתוך המעטפה הכחולה, עולם שלא מנצלים את מצוקת המוחלשים לגיוס בוגדים. עולם שבו דור הצעירים הפלסטיני יהיה גאה בזהותו ובשפתו, דור העסוק בחינוך טוב יותר, השכלה וערכים, עולם שמיטיב עם הדור הזה שבו מסתובבים בראש מורם, מלאי גאווה ו"כראמה" (כבוד), שנגזלה מהדורות הקודמים. עולם שבו בזמן שהיהודים מטיפים לשאר העולם לערכי אנושיות טובה יותר, הם באמת שומרים מכל משמר שאף עם או לאום לא יעבור את הנורא מכל שסביהם עברו. עולם שבו ידעו לדבר על מחאה חברתית וכלכלית בלי להתנתק מהכיבוש ומההקשר הפוליטי הרחב. 7/7/2014
היום נפל לי האסימון: לא אוכל להתגייס לצבאשיחה מקומית, mekomit בעוד חודש אני אמור להתגייס, אבל לא אוכל לעשות זאת. נוכח מדיניות הכיבוש שמיישם הצבא אין לי ברירה אלא למצוא את דרכי לתרום למען ישראל באופן אחר, אזרחי, ולא אלבש מדים. אז היום סוף סוף נפל לי האסימון, והגעתי לתל השומר כדי לנסות להוריד את הפרופיל שלי. חשבתי שאם אהיה ליד הבית ואעשה תפקיד מנהלה שהוא חשוב כביכול לנח"ל (שהוא ה-חיל, "היתרון האנושי"), אשכח שאני בצבא ואשכח מההשלכות של מה שאני עושה. מזל שלא ירד הפרופיל. הבנתי שהשליתי את עצמי, אחו-שקשוקה השליתי. אני לא רוצה לשתף פעולה עם מעשי הצבא, אני לא רוצה להחזיק נשק, ואני לא רוצה להמשיך את האלימות, הדיכוי וההרג – לשני הצדדים. היום סוף סוף הבנתי שכל הדברים קשורים אחד בשני – לעולם לא נוכל להיות שוויוניים כלפי הערבים במדינה ובכלל ללא סיום הכיבוש. וזה האחרון לא יסתיים עד שיהיו מספיק אנשים שיסרבו לקחת בו חלק. ולקחת בו חלק משמעו (ברמה האישית שלי כרגע) – להתגייס לצבא.7/7/2014
אבו מאזן, בוא לכיכראורי משגב, haaretz זמנים קשים מזמנים פתרונות יצירתיים. ממש כמו ביקור סאדאת בישראל, כך גם התייצבות של אבו מאזן באופן בלתי אמצעי אל מול הקהל הישראלי יכולה להפוך את הקערה על פיה ולעורר את מחנה השלום הישראלי הכבוי. צריך לשאול בכנות אם הקרב על השלום הוכרע. לא מן הנמנע שהתשובה חיובית. שאויבי השלום ניצחו. צריך להקשיב להם כשהם חוגגים את ניצחון הפירוס הזה, שמהווה כמובן את סופו של הפרויקט הציוני. אורי אריאל מכריז כי "בין הירדן לים תהיה רק מדינה אחת, נמשיך לבנות בכל ארץ ישראל". איילת שקד קובעת כי "ישראל לא תקיים משא ומתן עם ארגון טרור... הפערים בין הפלסטינים לישראלים גדולים מדי ולא יהיה הסדר בשנים הקרובות". נפתלי בנט מציע שוב לספח את גושי ההתנחלויות ושטחי סי ומכריז חגיגית כי "עידן אוסלו נגמר". אליהם מצטרפים בחדווה גם תתי-זרמים במה שניתן לכנות השמאל הקניבלי - אותן קבוצות טהרניות ומרירות שלעולם יעדיפו דה-קונסטרוקציה ומלחמות מקלדת פנימיות על התייצבות אמיצה אל מול המחנה האידיאולוגי השני. חשוב להדגיש: כישלון הניסיונות לפתור בדרכי שלום והידברות את הסכסוך הישראלי-פלסטיני אין פירושו ניצחון סופי של הכיבוש. מפעל הכיבוש וההתנחלות אינו בר קיימא, גם אם אחיזתו היומיומית בשטח הולכת בינתיים ומתרחבת. הוא שריד לעידן קולוניאליסטי, ואין לו מקבילה נוכחית במערב. סין אולי כובשת ומתנחלת בטיבט, אבל ישראל אינה סין. לכן מפעל הכיבוש וההתנחלות יוכרע ויתפרק בעתיד הנראה לעין. אם לא בדרכי פשרה, אז בכפייה או בכוח. בין אם כתוצאה של חרם ובידוד בינלאומי, בין אם כפועל יוצא של התחדשות ההתנגדות האלימה, ובין אם כשילוב של השניים. הכרעה כזו תגבה משני הצדדים מחירים גבוהים. ודאי שמישראל, שבמצב הקיים יש לה הרבה יותר מה להפסיד. האופן היחיד לפרוץ את הקיפאון התודעתי הזה בקרב הרוב הדומם, ועל הדרך גם לעורר מחדש את מחנה השלום הכבוי, היא להביא את אבו מאזן לדבר אל הציבור הישראלי בכיכר רבין. בשנים האחרונות סיפק אבו מאזן כמעט את כל התשובות המתבקשות וההסברים הדרושים, ודיבר במתינות ובהיגיון. הוא פשוט לא עשה את זה מול הנמענים הנכונים. המדיום הוא המסר. שיגיע לכיכר. אין ספק שהיא תתמלא מחדש, ולו מסקרנות. 7/7/2014
...
מחסלים את הפלסטינים כישות פוליטיתיצחק לאור, haaretz חבל שדווקא ברגעי משבר, כמו בזמן החיפושים אחרי החטופים, השמאל מגמגם. חלקים ממנו אף מתייצבים דום, בלי לתת את הדעת על מה שבאמת מתרחש בשטחים הכבושים. חלק מאלה אף סיפרו לנו: נשתרך לשעה קלה עם העדר ונצא מחוזקים, כי העדר יחבב אותנו. אבל העדר תמיד מריח דם, או חמוץ מדם. אפילו כשהוא משלם בדם, אין הוא חוזר בו משום שאין כוח חזק מחוצה לו — שמאל בעל ארגון וזיכרון — שיכה בו שוב ושוב: "זוכרים? אמרנו שזה כיבוש". חלפו ימי ההפגנות המשותפות לערבים ויהודים ברחובות, עד "עופרת יצוקה". רגע לפני שפרץ משבר החטופים התעסקו כאן בעוזרת הבית של מאיר שטרית. זה היה — למי שמבקש להיזכר — בזמן שביתת הרעב של האסירים ה"מינהליים", והשתיקה הזאת נמשכה בעת החיפושים אחרי הגופות, המעצרים ההמוניים, הפריצות לבתים, העינויים. בנימין נתניהו אינו שקרן, כשהוא מטיל את האשמה על הפלסטינים. הם עדיין קיימים, ולכן מבחינתו הם מכשול לשלום. הסיפור סביבנו הוא סיפור קולוניאלי. לא שעבוד של אוכלוסייה, אלא חיסול אומה כישות פוליטית. אין אג`נדה אופוזיציונית היכולה לעקוף את זה.7/7/2014
...
השבט אמר את דברומאמר המערכת, haaretz אין די מלים כדי לתאר את הזוועה שביצעו על פי החשד שישה יהודים בילד מוחמד אבו חדיר משועפט. הגם שצו איסור פרסום בולם לפי שעה את תיאור הרצח הנפשע, ומסתיר את זהותם האישית של מבצעיו, גרסת משפחתו, שלפיה הילד נשרף בעודו בחיים, די בה כדי להחריד כל בן אנוש. מי שתיאור זה אינו מספקו, יוכל לצפות בסרטון האימה, שבו נראים חיילי מג"ב כשהם כותשים ומרסקים את עצמותיו של טארק אבו חדיר, בן דודו בן ה–15 של מוחמד. המשטרה מיהרה להגדיר את הרוצחים כ"יהודים קיצוניים", היינו, כאלה שאינם משתייכים לכלל העדה, חריגים, "עשבים שוטים". בכך היא מנסה כנראה לטהר את השרץ. אבל השרץ הזה ענק ורב־זרועות. הוא מחבק בחיקו את אותם צעירים וחיילים, אשר גדשו את הרשתות החברתיות בקריאות נקם, בגידופי שטנה נגד ערבים ובקריאות להתגייס לנקמה. הוא מצא לו פינה חמה בקרב חברי כנסת, רבנים ואישי ציבור, אשר דרשו נקמה, והוא לא פסח גם על ראש הממשלה אשר הזדעק והזהיר, כי "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן". רוצחיו של מוחמד אבו חדיר אינם "יהודים קיצוניים". הם צאצאיה ובוניה של תרבות השנאה והנקמה שאותה מטפחים ומדשנים מורי הדרך של "המדינה היהודית". אלה אשר מגדירים כאויב מר כל ערבי רק בשל היותו ערבי. אלה ששתקו כאשר במשחקי הכדורגל של בית"ר ירושלים השמיעו אוהדיה קריאות רצחניות נגד שחקנים ערבים, אלה שמטיפים לטיהור המדינה מן המיעוט הערבי, או לפחות מציעים לגרשו מתוך הערים והבתים היהודיים. לא פחות מהם שותפים לרצח מי שלא גדעו ביד ברזל את תופעות האלימות של חיילים נגד אזרחים פלסטינים, ומי שסגרו תיקי תלונה על אלימות "מחוסר עניין לציבור". נדמה כי הביטוי "יהודים קיצוניים" הולם דווקא את אותו מיעוט יהודי שעדיין מזדעזע ממעשי הרצח והאלימות הללו. אבל גם הם מבינים, להוותם, שהם שייכים לשבט יהודי נוקם ונוטר, זה שקיבל הכשר לבצע מעשי זוועה בזכות מעשי זוועה שנעשו בו. 7/7/2014
...
התושבים הפלסטינים של ישראל נמצאים תחת מתקפהאלמה ביבלש, mekomit בחיפה, בעכו, בטייבה ובערים ערביות נוספות מתארגנים פעילים באומץ רב על מנת להגן על עצמם ולדרוש צדק. זוהי שעת מבחן לשמאל הישראלי, זה הזמן לצאת ולעמוד לצד הפלסטינים במאבקם לסיום הכיבוש ולשוויון זכויות מלא. מראות של גזענות ושנאה כמו שראינו בשבועות האחרונים לא ראינו כאן הרבה שנים. אני מתקשרת לחברים פלסטינים בירושלים לשאול אם כולם בסדר, לשאול אם צריך משהו. אזור מלחמה, הם אומרים לי, לא זוכרים דבר כזה. אפילו לא בתקופות הפיגועים. אני מדברת עם חברים פלסטינים ביפו ובצפון ושמו של אירוע אחד חוזר ועולה: אוקטובר אלפיים. אנחנו עוד לא שם אבל זה הכי קרוב שהגענו. לא רק בירושלים. בחיפה מספרים לי על כמה הפגנות יהודיות באזורים מרכזיים בעיר בהן קראו "מוות לערבים", "ערבים החוצה", "חנין זועבי לעזה" ועוד. המשטרה מצליחה בינתיים למנוע תקיפות ועימותים אבל המסר כמובן עובר היטב. גם בעכו התקיימו מספר הפגנות ימין ברוח דומה, הקריאות המסיתות באחת ההפגנות שהתקיימה מול העירייה הביאה את עורכת הדין מדיחה רמאל להגיש תלונה במשטרה בשם התושבים. בצפת סיפרו מספר סטודנטיות ערביות שקבלו מכתבים מאיימים לבתיהם בהם הכיתוב "מוות לערבים". 6/7/2014
הדבר הבולט ביותר כרגע הוא היעדר הנהגה בצד הישראלינועם שיזף, mekomit הדבר הבולט ביותר כרגע הוא היעדרה המוחלט של מנהיגות בצד הישראלי. במיוחד מדובר בראש הממשלה ובצמרת המשטרה. כמו שמציין רביב דרוקר, אם המשטרה הייתה מנהלת את חקירת רצח הנער בשקיפות ובפומביות מירבית, הציבור היהודי היה מבין מדוע רמת הזעם בקרב הפלסטינים כעת דומה לזו שהיהודים מרגישים, ובקרב הפלסטינים לפחות הייתה תחושה שעניינם זוכה לתשומת לב. במקום זה המשטרה מסייעת להפצת שמועות המאשימות את הקורבן. גרוע יותר לא יכול להיות. ברשות ראש הממשלה עומדים כמובן המון כלים – מנאום פומבי לאומה ועד לביקור תנחומים אצל משפחתו של אבו ח`דיר, שיכול הרי להתבצע ללא קשר לזהות הרוצחים. אבל נתניהו אפילו לא גינה את האלימות היהודית והקריאות לנקמה, אלא מלמל משהו על כך שישראל היא "מדינת חוק". זה מרגיש כמו בדיחה, לשני הצדדים.6/7/2014
אם האנשים הטובים ישתקו, הרשע ינצח חמי שלו, haaretz הקלגסים היהודים שתקפו ערבים בירושלים בימים האחרונים אינם חריגים, ואין זו התפרצות חד פעמית של זעם בלתי נשלט. לא נתניהו אשם, אלא כולנו. החולצות החומות, האס־אה, פתחו במסע ההשתוללות שלהם ב-9 במארס 1933. "אנשים רבים, שרובם נראו יהודים, הותקפו אתמול בגלוי ברחבי ברלין והופלו לקרקע. חלקם נפצעו קשה. למשטרה לא נותר אלא להרים את הפצועים מהרצפה ולפנותם לבתי החולים", דיווח "המנצ`סטר גרדיאן" למחרת, "החולצות החומות הכו את היהודים עד שדם ניגר על פניהם וזרועותיהם". ולטר גיסלינג כתב ביומנו: "אל מול עיניי, חיילי הסער, מזילים ריר כחיות מוטרפות, רדפו אחרי אדם אחד והצליפו בו לאור יום". אני מעריך שרובכם התחלתם לכעוס עוד לפני שסיימתם לקרוא את הפסקה הקודמת. "איך הוא מעז להשוות אירועים בודדים של עשבים שוטים עם גרמניה הנאצית", אתם רוטנים, "זו זילות איומה של השואה". אתם צודקים, כמובן, אלא שאין לי כוונה להשוות או למצוא קווים מקבילים. שני הוריי איבדו את רוב משפחתם במלחמת העולם השנייה. איש אינו צריך לשכנע אותי שהשואה היא הפשע הנתעב בתולדות האנושות, בוודאי בעידן המודרני: היא קטגוריה בפני עצמה, גם בהשוואה למקרים אחרים של רצח עם. כולנו יודעים: חבורת הקלגסים היהודים אינה חריגה. אין זו התפרצות חד־פעמית של זעם בלתי נשלט בעקבות הפשע המחריד של חטיפת שלושת הנערים ורציחתם. הגזענות היוקדת אינה קיימת בחלל ריק. זו תופעה שמתפשטת מהשוליים לחלקים גדולים בחברה. היא ניזונה מתחושות קיפוח, קורבנות, רגשי נחיתות וכן, גם עליונות; ומטפחים אותה פוליטיקאים ובעלי טורים - חלקם כנים, חלקם ציניים - שהדמוקרטיה וחולשותיה נמאסו עליהם. הם כמהים לישראל, איך נאמר זאת בעדינות, של עם אחד, מדינה אחת, וברבות הימים, גם מנהיג אחד. על העגלה הזו טיפסו גם חברי כנסת, נבחרי עם, המסווים את ההסתה שבפיהם בפסוקים מהתורה, שדוחקים ב"אל נקמות" לנהוג באויבנו כמו בעמלק. מעל אלה מרחפים בנימין נתניהו ושריו, שמתמידים בתיאור הסכסוך במונחים מוחלטים של טוב ורע; שמגדירים את האויבים כשונאים מלידה, רוצחים מועדים, עשויים מקשה טרוריסטית אחת; שלעולם לא מגלים שמץ הבנה או חמלה למיליוני אנשים שחיים כבר חצי מאה בכיבוש, שמטפחים בכוונה את התחושה שהעולם נגדנו ולכן מותר הכל; שפותחים כך, אט אט, את שערי הגיהינום. 6/7/2014
...
איך נעלו את אבו מאזןרביב דרוקר, haaretz במשך ארבעה חודשים התנהלו דיונים עקרים בין הצדדים, קצת בדומה לשיחות וושינגטון. אחרי החודשים המבוזבזים הללו, החלו האמריקאים בראשות קרי ואינדיק לעבוד על מסמך עקרונות להסדר קבע. הם החליטו לעבוד רק מול ישראל. שלושה שבועות הם נפגשו באופן אינטנסיבי אך ורק עם הצוות הישראלי ודנו אתו על כל מלה. אין דבר השנוא על הפלסטינים יותר מאשר טכניקת המו"מ הזאת, ואינדיק יודע זאת היטב. במשך שלושה שבועות ישב צוות המו"מ הפלסטיני בחוסר מעש, מתבונן בעיניים כלות איך מעצמת־העל מתאמת את העמדות שלה עם ישראל, כשלאורך כל הזמן הזה הבית הלבן עוקב אחרי הדיונים בדקדקנות (בשלב מסוים היה גם נציג של הבית הלבן בצוות האמריקאי), כדי לוודא שהצוות קרי־אינדיק לא ייצר להם חלילה עימות פוליטי עם בנימין נתניהו. אחרי שלושה שבועות נזכרו האמריקאים להציג את המסמך הפרו־ישראלי שלהם לפני אבו מאזן (שלושה בכירים, המתמצאים במה שאירע במו"מ, ושהמאמר הזה מסתמך עליהם, הודו באוזני שנתניהו היה מסכים להתפשר יותר, אם היה מוגש לו מסמך אמריקאי עצמאי), ואז הם נורא התפלאו שהוא "ננעל". הם היו בטוחים שמנהיג־הבובה שלהם יתחיל להעיר הערות על המסמך הפרו־ישראלי במובהק שהם הציגו לו. וואלה, איזו הפתעה. המסמך, המשתרע על כעשרה עמודים, לא נתן כלום לפלסטינים בירושלים, הציג פשרה לא קטנה מבחינת אבו מאזן בסוגיית הפליטים, הכיר במדינה יהודית וכלל סידורי ביטחון קשים לעיכול בעבור הפלסטינים. שמקומם במיוחד זו העובדה שהטעות הזאת כבר נעשתה, פעם אחר פעם, בעבר. בקמפ־דייוויד, בשפרדסטאון, איפה לא. קוראים לזה עקרון ה"אין הפתעות". 6/7/2014
...
מדינה יהודית, עכשיו הבנוגדעון לוי, haaretz הנערים של המדינה היהודית פורעים בפלסטינים בחוצות ירושלים, כמו שהגויים פרעו פעם ביהודים ברחובות אירופה. הישראלים של המדינה היהודית משתוללים ברשתות החברתיות, במפגן של תאוות נקם ושנאה שלא היה כדוגמתו, בהיקפו ובשטניותו. הצעירים של המדינה היהודית כנראה גם חטפו ורצחו נער פלסטיני, רק בשל מוצאו. כאלה הם הילדים של דור הלאומנות והגזענות, נערי נתניהו. במשך חמש שנים הם שומעים ממורה הדור האמיתי, בנימין נתניהו, אך ורק דברי הסתה, הפחדה והתנשאות על הערבים. אף לא מלה אחת של אנושיות, חמלה, או הכרה בשוויון. הם התבגרו על התביעה המתגרה להכיר בישראל כב"מדינה יהודית", והם הסיקו את המסקנות הבלתי נמנעות. עוד טרם הובן מה זו "מדינה יהודית" — האם זו תהיה מדינה מניחת תפילין, מנשקת מזוזות ומקדשת קמעות, סגורה בשבתות וכשרה למהדרין — וכבר נפל אסימון־ההמון; האספסוף היה הראשון להבין את משמעותה האמיתית: מדינה יהודית היא מדינה שבה יש מקום ליהודים בלבד. האפריקאים ל"חולות", הפלסטינים לפרעות, כי ככה זה במדינה היהודית, רק כך היא תהיה יהודית. במדינה (היהודית) שבדרך, אין מקום אפילו לערבי שניסה בכל מאודו להיות ערבי טוב, דוגמת סייד קשוע. במדינה היהודית קוטעת סגנית יו"ר הכנסת, ח"כ רות קלדרון (מה"מרכז" הפוליטי, בטח מהמרכז), את דבריו של ח"כ אחמד טיבי שחוזר נסער מבית השכול של הנער מוחמד אבו־חדיר, ומטיפה לו מוסר בעזות מצח, שעליו לדבר גם על שלושת תלמידי הישיבה שנרצחו (גם אחרי שעשה כן); במדינה היהודית מאשר בג"ץ ה"נאור" את הריסת בית משפחת החשוד ברצח, עוד לפני שהורשע; במדינה היהודית מחוקקים חוקי גזע ולאום מובהקים. התקשורת במדינה היהודית מתפלשת ברציחתם של שלושה תלמידי ישיבה, בזמן שהיא מעלימה כמעט כליל את גורל בני גילם הפלסטינים, שנהרגו בחודשים האחרונים מאש חיה של חיילי צה"ל, לעתים על לא עוול בכפם. במדינה היהודית אין זכר ליחס היהודי המוסרי לגר, למיעוט ולזר, אין כמעט שריד ליהודים שצעדו עם מרטין לותר קינג או ישבו בכלא עם נלסון מנדלה. 6/7/2014
...
למה המרכז מתיישר לימיןזאב שטרנהל, haaretz לנוכח האפשרות שבחלקים של עיראק וסוריה תקום ישות טרוריסטית חדשה, והאיומים הנשקפים ממנה ליציבותה של ירדן, האופנה האחרונה בקרב "המתונים" שבמרכז ובמרכז־שמאל הישראלי קוראת להתיישרות לפי עמדות הימין, בשם "האחדות הלאומית". רצח הנערים, שכולנו מתאבלים עליהם, הגביר מגמה זו; ועכשיו הטרגדיה היא הזדמנות ותירוץ לתקוף גם בחזית הפנימית: להסתער מחדש על ישראל כמדינת חוק, המנסה להבטיח שוויון — לפחות פורמלי — לכל אזרחיה. אולם בהקשר הכולל ובשורה התחתונה אנו חוזרים שוב לאותה שיטה: מה שלא הלך בכוח יילך ביותר כוח: יותר בנייה בשטחים, יותר סיפוח, יותר יהודים במזרח ירושלים, יותר השפלה של ה"מקומיים", יותר זכויות יתר למתנחלים. וכל זאת אף שההיגיון מכתיב דווקא גישה הפוכה. אכן, כאשר העימות בשטחים נמשך, האינטרס הלאומי מכתיב להקים מדינה פלסטינית, לא מתוך כניעה ללחצים, אלא מתוך הכרה שזה מה שטוב ליהודים. דווקא הסכנות החדשות מחייבות התקרבות לפלסטינים: אולי זאת ההזדמנות להתחיל להתייחס אליהם לראשונה כאל שווים, להכיר בלגיטימיות של זכויותיהם ושל שאיפותיהם לחירות. כדי לנסות מדיניות חדשה דרושה אליטה פוליטית אחרת. מדוע אין במרכז המפה הפוליטית כוחות שיהיו מסוגלים לחשוב על שינוי הסדר הקיים — זוהי שאלה שאין עליה תשובה חד־משמעית, אך העובדות אינן שנויות במחלוקת: המציאות משתקת את הפוליטיקה הישראלית, הבנויה על קונפורמיזם ואימה מפני עתיד בלתי ידוע.4/7/2014
...
איך חוטפים מדינה, ושתיקת העורלות של בנט ופירון: שתי הערות על ימי דמיםיוסי גורביץ, friendsofgeorge חטיפה: עכשיו, אחרי שכולם שמעו את הקלטת של החטיפה, ברור מדוע החזיקה המשטרה את הקלטת תחת צו איסור פרסום כל כך הרבה זמן, והניחה לה להתפרסם – רק אחרי שדלפה, כמובן – רק אחרי שנמצאו גופות החטופים: לא היה טעם להמשיך יותר עם השקר הגדול של “שובו בנים.” קלטת החטיפה מוכיחה באיזו קלות חטפה הממשלה את המדינה, ומה אומרת השתיקה של בנט ופירון על הקוק יוגנד. חטיפה: עכשיו, אחרי שכולם שמעו את הקלטת של החטיפה, ברור מדוע החזיקה המשטרה את הקלטת תחת צו איסור פרסום כל כך הרבה זמן, והניחה לה להתפרסם – רק אחרי שדלפה, כמובן – רק אחרי שנמצאו גופות החטופים: לא היה טעם להמשיך יותר עם השקר הגדול של “שובו בנים.” לפני זה, צה”ל, דובריו, הממשלה, חוזרים פעם אחר פעם על השקר ש”הנחת הפעולה היא שהם בחיים.” שקר – כי בצה”ל מכירים את ההקלטה מהבוקר הראשון. הם שמעו את ה”ראש למטה! ראש למטה!” מקפיא הדם, הם שמעו את היריות. הם יודעים שהסיכוי שמישהו מהחטופים בחיים אפסי. אבל צריך להגן על השקר הלאומי: אחרי הכל, “סתם” רצח של שלושה אנשים שאנחנו לא מכירים לא יחזיק הרבה זמן. חטיפה מפוברקת – או, זה כבר סיפור אחר. זו כבר מסחטה רגשית, שאפשר לרוץ איתה רחוק. במשך שלושה שבועות, גנבה הממשלה את דעת הציבור וחטפה אותו. היא, יחד עם הצבא, ביצעה בו את המניפולציה הגסה ביותר: הוליכה אותו שולל בכל מה שקשור ליציאה למלחמה. ציבור שעובר על כך לסדר היום איננו ציבור חופשי, או, לצורך העניין, ציבור בכלל, אלא אספסוף. ואספסוף קל להסית.4/7/2014
משגב לעם - הוריקן הנקמה: רציתם, קיבלתםאורי משגב, haaretz מי שזורע רוח, יקצור סופה. "תהום פעורה בינינו לבין אויבנו"? הצחקתם אותי. אנחנו עמוק בתוך התהום. שאף אחד לא ירחוץ מכאן והלאה בניקיון כפיו. נקמת דם ועין תחת עין פירושן התפרקות המדינה מריבונותה וחזרה לימי הכנופיות ותקופת המקרא. כמה קל להיות בן דרור ימיני. לרחף כפרפר, לעקוץ כדבורה. אחרי שנים של עבודה שיטתית להדרה ודה-לגיטימציה של השמאל בישראל, על אנשיו וארגוניו וכלי התקשורת שמעזים לשאת את קולו, ימיני התעורר אתמול בבוקר לגלות בעיתון של המדינה שנושבת "רוח רעה" בישראל. בוקר טוב אליהו. אתה גם לא לבד. נדרשו גופת נער חרוכה אחת ביער ירושלים ונחשול הסתה חסר תקדים שמציף את הארץ ומאיים להטביע אותה כדי שאנשים מסוגו של ימיני יתחילו להתעורר. מי יודע, אולי מהזוועה הזו שמתחוללת לנגד עינינו תיוולד עכשיו גם התפכחות. הרי ימיני ודומיו, כל אותם דן מרגליתים ואברי גלעדים ועירית לינורים, שלא לדבר על שלל הפוליטיקאים הפופוליסטים מה"מרכז", נורא אוהבים "להתפכח". זה הרי היה הטיקט שלהם בעשור האחרון. אלא שאנחנו לא בשיעור היסטוריה או אזרחות. אנחנו במצב חירום. מאוד ייתכן שכבר עברנו את נקודת האל-חזור. אבל רק בשביל הצדק ההיסטורי, או בשביל הסיכוי הקטן שמשהו ישתנה, יש משהו שחשוב להבהיר. טירוף, רצחנות, משיחיות והסתה לא צומחים אף פעם בחלל ריק, אאוט אוף דה בלו. הם צומחים כשיש ערוגות שמנביטות אותם. כשיש רפיון מערכתי שלא מולק להם את הראש. כשיש מנהיגות פחדנית ומופקרת שמשתמשת, מלבה ונגררת אחריהם על פי אינטרסים קצרי מועד - עד שנהייה מאוחר מדי. תשאלו את הגרמנים. קיבלנו מהם אחלה שיעור לפני פחות ממאה שנה. 3/7/2014
...
בג"ץ משת"פגדעון לוי, haaretz כל הכבוד לבג"ץ: הוא שוב הוכיח, שאין כמותו בשמירת מסורות שיפוטיות מפוארות. נשיאים באו והלכו, שופטים התחלפו, את החבורה הנוצצת והנישאת של מאיר שמגר, אהרן ברק, מישאל חשין ודורית בייניש החליפה חבורת הפקידים האפרורית של אשר גרוניס, אבל את המנגינה שלו הוא לא הפסיק. נזם הזהב שוב הוכיח, שאינו אלא חותמת גומי רכרוכית. מגדלור הצדק כבה מזמן, למעשה הוא לא דלק מעולם כשהדברים נגעו לכיבוש. שם, דווקא שם, כשצריכים אותו כל כך, נהפך המגדלור לגפרור מפוחם ונכלם. האקטיוויזם השיפוטי נעצר בקו הירוק, מאחוריו הפקרות. זוכרים את תעודת המופת, הסרט "שלטון החוק"? אפשר כבר להפיק את "שלטון החוק 2". בבוא היום, כששר ההיסטוריה יערוך את מאזנו, הוא יזכור איפה היה בג"ץ כשכל זה התרחש. לעצמו ירשום השר: בג"ץ היה משת"פ. לעזאזל גם המשפט הבינלאומי, האוסר על הריסת בתים כאמצעי ענישה (סעיף 53 לאמנת ז`נבה הרביעית) ועל הענשת בני אדם בגין מעשה שביצע זולתם (סעיף 33 באמנה ותקנה 50 לתקנות האג). עיזבו אותנו עם האג וז`נבה, עיזבו את בג"ץ עם המוסדות הלא רלוונטיים הללו: בשטחי הכיבוש הישראלי יש רק ריבון אחד, ולו מותר לעולל הכל. עובדה: בג"ץ מאשר. בג"ץ מאשר כמעט כל גחמה של מערכת הביטחון. במשך שנים חמקו שופטיו מהכרעה בנושא העינויים, מעולם לא העזו לחוות דעה על חוקיות ההתנחלויות, כמעט תמיד אישרו גירושים, מעצרים מינהליים והריסת בתים. הם תמיד ישלפו את התירוץ התורן: הריסת בתים אינה צעד ענישתי, אלא "הרתעתי" (גם אם ועדה צבאית, שמינה משה יעלון כשהיה רמטכ"ל, קבעה ב–2005 שאין כמעט הרתעה בהריסה, ונזקה עולה על תועלתה). שופטי ירושלים בשבתם כבג"ץ אמורים לדון בעניינים שבהם הם רואים צורך "לתת סעד למען הצדק" (חוק יסוד: השפיטה). אבל בענייני הכיבוש לא צריך לא סעד ולא צדק. אלה ימי אפילה. ימים של כאב, שנאה, שיסוי, נקם ושילם. אלה בדיוק הימים שישראל נזקקת לבג"ץ, ובג"ץ לא בא, הוא גם לא מטלפן. בג"ץ הוא הפנים היפות והנאורות של ישראל — אבל עם פנים כאלה אין לה כל צורך באלה המכוערות, הניבטות עכשיו מחוצות ירושלים. ברחובות משתוללים הבריונים, ל"כנופיית אל־יהוד" כבר נרשמו אתמול אלפי חברים בפייסבוק. ומי גרוע ממי? האספסוף תאב הנקמות, או מכשירי הנקם בהיכל הצדק? 3/7/2014
...
שלטון הטרורגודווין צדק, o139 זאת אומרת: בעת שהחשוד נמצא בחזקתה, בטרם יוגש כתב אישום נגדו ויתברר העניין בבית משפט, לפני מלוא ההליך המשפטי התקין פחות או יותר של הצגת ראיות, עדויות, ובעקבות זאת הרשעה או זיכוי, בנקודת זמן שרירותית כלשהי - ביקשה המדינה להעניש לא רק את החשוד ואת בנו, אלא גם את שאר בני משפחתו הקרובה והמורחבת, 13 בני אדם שלא נחשדים בעבירה על החוק ושחטאם היחיד הוא קרבת דם לחשוד, שלא הורשע ואפילו לא הואשם. כל זה קורה כאן, בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. כל אדם שעיניו בראשו ישאל: האם זה חוקי? האם מותר במדינת חוק להרוס בית שכור של חשוד בעבירה לפני שהואשם, לפני שנשפט ולפני שהורשע? ועל כך קובע בית הדין הגבוה לצדק: כן! חוקי וטהור. על השאלה האם זה מוסרי בכלל לפגוע בחפים מפשע עוד לפני שהסתיים, אם בכלל התחיל, ההליך המשפטי נגד החשוד במעשה בגללו נהרס ביתם, משיב בית המשפט הגבוה לצדק של מדינת ישראל: "די בכך שנחה דעתו של המפקד הצבאי". תובע, שופט, ותליין. היום הרסו כוחות המדינה את הבית בו התגוררה בשכירות משפחת עוואד, והפכו 13 בני אדם חפים מפשע, שמונה מתוכם ילדים, לחסרי בית. 3/7/2014
עיין ערך: "ערכּיוּת"עידו הררי, haokets "המשימה להשבת החטופים היא מספיק ערכית כדי שנרוקן בורות מים", אמר קצין בכיר. על מונח שהוא מעין תרכיז של כל מה שהישראליות ההגמונית מבקשת להיות ולהפיץ, ועל מי שלעולם לא יזכו להתהדר בתואר המפוקפק הזה. דרום הר חברון הוא אחד האזורים היבשים בארץ. תושבי האזור הפלסטינים נסמכים על הבורות שבהם נאגרים מי הגשמים של החורף, בעיקר להשקיית הצאן, אבל במקומות שבהם אין מים זורמים, כמו ברוב המוחלט של הכפרים באזור, נזקקים להם לעתים גם בני אדם. בשנים האחרונות, התנכלויות חוזרות ונשנות של המנהל האזרחי הביאו לאיטום או הריסה של עשרות בורות כאלה. עד כה, הנימוק שניתן לפגיעה בהם היה מינהלי-ביורוקרטי: הבורות (שחלקם היה קיים מאות שנים) נבנו ללא היתר. אולם כעת – סוף סוף? – מצאו המחריבים גם אילן מוסרי להיתלות בו: "המשימה להשבת החטופים", התבטא שלשום "קצין בכיר", "היא מספיק ערכית כדי שנרוקן בורות מים". על הטמטום והרוע שבהריסת הבורות כבר נכתב (לא מספיק), וגם הפער שבין הרצון למצוא את תלמידי הישיבות החטופים לבין חלק ממעשי הצבא בשטח כבר גלוי לעין. לכן, אני רוצה להתעכב דווקא על המונח שבעזרתו בחר הקצין להצדיק את מעשי הצבא: "ערכּיוּת". המונח הזה הפך בשנים האחרונות למילת מפתח בשיח הפטריוטי-מיליטריסטי המקומי, מעין תרכיז של כל מה שהישראליות ההגמונית מבקשת להיות ולהפיץ. על ידי דילולו והתבוננות במרכיביו, כך נראה לי, אפשר להבין גם מה הוא עושה ועל מה הוא מכסה.3/7/2014
המדינה חולה, אתם מביניםאיימן סיכסק, haokets וככה הדברים קורים. בתחילה, קריאות גנאי ליד הבית שלך. ושבוע לאחר מכן, הידיעה שיש מקומות שמוטב לך לא להגיע אליהם, למען בטחונך האישי. ומה יעלה בגורלו של מי שיישאר בסביבה כדי לראות את השלבים הבאים? בישראל, הדברים מידרדרים מהר. לא מזמן כתבתי בפייסבוק על תוצאות ההסתה נגד הציבור הערבי, בעקבות תקיפתה של אמי ביפו כמה ימים לאחר שנודע על החטיפה. אתמול התקיים בירושלים מפגן מאורגן, גלוי ורעשני של שנאה וקריאה לאלימות. בערב קיבלתי הודעה מחברה ירושלמית שהפצירה בי לא להגיע השבוע לעיר כמתוכנן. "העיר חולה", היא כתבה לי. וככה הדברים קורים. בתחילה, קריאות גנאי ליד הבית שלך. ושבוע לאחר מכן, הידיעה שיש מקומות שמוטב לך לא להגיע אליהם, למען בטחונך האישי. ומה יעלה בגורלו של מי שיישאר בסביבה כדי לראות את השלבים הבאים? ככה עובדת דה-לגיטימציה מסודרת של ציבור שלם. 3/7/2014
חבר(ת) הכנסת הערבי(ת) שאוהבים לשנואאדם קלר, hagada זה כבר קרה מקודם, לא פעם ולא פעמיים. מאז קמה מדינת ישראל זה קורה במחזוריות קבועה. שוב ושוב הגילוי המפתיע שיש במדינת ישראל אזרחים ערבים, ולאזרחים האלה יש זכות בחירה לכנסת, והם שולחים לכנסת חברי כנסת שייצגו אותם. וכמה מפתיע, חברי הכנסת הערבים אשר מייצגים את אזרחי ישראל הערבים, הם ממש לא ציונים, וגם לא נוהגים להדביק על מכוניותיהם את המדבקה "כל הכבוד לצה"ל". פעם בכמה שנים, בדרך כלל ברגע של משבר לאומי כזה או אחר, מתעוררת הסערה התורנית כאשר חבר כנסת ערבי משמיע התבטאות שמעוררת חמת זעם והתפרצות רגשות ודרישות קולניות לגרש אותו מהכנסת, או בכלל מהמדינה, או בכלל מארץ החיים. בכל דור בתולדות המדינה היה חבר הכנסת הערבי התורני שאותו הכי אהבו לשנוא. חנין זועבי היא האישה הראשונה שנכנסה למשבצת הזאת, ובתשפוכת השנאה נגדה נוסף גם אלמנט לא מבוטל של שוביניזם גברי. ובנוסף: נירית חביב, פעילת שלום וזכויות אדם, ביקרה השבוע בכמה כפרים בחלק הצפון-מערבי של הגדה המערבית, וכך כתבה בין השאר: "לפני שלושה לילות נערכה פשיטה לילית על הכפר ג`ינסאפוט, במהלכה נעצר אחד התושבים. אביו של העצור סיפר שבנו, בן 34, נשוי ואב לשלושה ילדים קטנים, מתפרנס מעסק משפחתי למכירת חרסינות ושיש. במהלך המעצר רוכזו בני המשפחה בחדר אחד, החיילים הרביצו לבן מול עיניהם של ילדיו הקטנים, ערכו חיפוש בבית, שפכו את תכולת הארונות על הרצפה, שברו אריחי שיש, שפכו שקי תבואה, וגרמו נזק רב. האב עבד שנים ארוכות בישראל, וכיום עובד בהתנחלות צופים. מאז מעצרו של הבן הוא לא הלך לעבודתו ודואג לגורל בנו. חסימת כפרים, מעצרים שרירותיים, אלימות, גרימת נזק לרכוש, לא יחזירו את החטופים אבל בוודאי יגבירו את העוינות, התסכול והייאוש של התושבים. השימוש בפרקטיקות הללו ובאחרות, גרועות יותר, נמשך מזה כחצי מאה ולמרבה הצער לא נלמד כאן דבר".3/7/2014
תסריט ההסלמה מתחיל להתממש - (מנקודת ראותו של עיתונאי חצר שפוי יחסית)רון בן ישי, ynet פיגוע טרור רצחני ביהודה ושומרון, ירי רקטות מעזה ויהודים שדורשים נקמה - המציאות של השבועות האחרונים כאילו נלקחה מתוך התרחיש שנכתב באגף המבצעים של צה"ל. אפשר עדיין לעצור את כדור האש המתגלגל. אבל לא רק חנין זועבי צריכה תזכורת, יש גם לא מעט פוליטיקאים יהודים שחייבים לרסן אותם. מי ירסן? למשל ראש הממשלה, וההתגייסות חייבת להיות מהירה גם לגינוי רצח הנער הערבי. אמצעי נוסף הוא כמובן התיאום עם הרשות הפלסטינית ומנגנוני הביטחון שלה. ההתפרעויות מעמידות במצב קשה במיוחד את הקבינט שמנסה כבר שלושה ימים להחליט מה תהיה התגובה ההולמת על רצח שלושת הנערים. באורח אבסורדי, רצח הנער הערבי והתפרעויות היהודים והקריאות הגזעניות לנקמה ברשתות החברתיות מצד ישראלים מכרסמים קשות בלגיטימציה הבינלאומית שישראל נהנתה ממנה עד לפני 48 שעות. עם הלגיטימציה הזאת ייתכן שישראל יכלה לצאת לפעולה בעזה. כעת פעולה בעזה אחרי רצח מוחמד אבו חדיר כמעט לבטח תעורר התלקחות רבתי, לא רק ביהודה ושומרון אלא גם במצרים ובירדן ואולי אפילו גם הלבנונים ישמחו לשכוח לרגע את המריבות בינם לבין עצמם ולהצטרף לפעילות נגד ישראל, בין אם תהיה זו פעילות מדינית או חלילה אלימה3/7/2014
הזמן האבוד שמתחבא מתחת ל"תהליך השלום"עמירה הס, haaretz מרחב קצוץ, מבותר וחסום וזמן מתארך, מתמסמס ואבוד. זהו הסיכום של 24 השנים האחרונות. סיכום לא סופי כי המציאות בגדה המערבית (כולל ירושלים המזרחית) ורצועת עזה מלמדת שהמרחב של הפלסטינים ממשיך להתכווץ ולהיחתך, והזמן שנדרש להם כדי לעבור מקטע מרחב למשנהו ממשיך להתארך, להתבזבז, להתאדות בבירוקרטיה כמו-סובייטית של איסורים והיתרים. עד סוף שנות השמונים נדמו ההתנחלויות הישראליות למובלעות מפוזרות בתוך שטח פלסטיני רציף המתכוונן להיות מדינה בצד ישראל. ברבע המאה האחרונה התהפך האריג לצדו השני: המובלעות הן פלסטיניות, נבלעות ומוסתרות בשטח כל-ישראלי שמשתרע מהים לנהר. הודות לכיבוש רצועת עזה והגדה המערבית ב-1967, הפלסטינים משני עברי הקו הירוק שבו לחיות כעם אחד במרחב שבין הים לנהר. קשרי משפחה וחברות שנקטעו 19 שנה קודם לכן הוחיו, ונוצרו היכרויות וקשרי משפחה חדשים. כפרים שפוצלו ונקרעו - אוחו. שברון הלב על הבתים והאדמות שאבדו ב-1948 לא נעלם, אף התחזק. צווים צבאיים אסרו על פיתוח הכלכלה בגדה וברצועה, אבל התירו עבודה בישראל. השכר היה נמוך, המעסיקים הישראלים ששו לנצל – אבל בכל זאת מצבן הכלכלי של עשרות אלפי משפחות השתפר. חופש התנועה יצר הזדמנויות של חופש בחירה יחסי למרות הכיבוש. כל זה נקטע באבחת צו אחד. טעות אופטית נפוצה מקשרת את אובדן המרחב וחופש התנועה להקמת הרשות הפלסטינית, להסכמי אוסלו. ולא היא. המהפך המכריע אירע בינואר 1991. עד כמה המרחב והחופש לנוע בו עשו להם טוב התחילו הפלסטינים להבין רק משהמרחב נחסם, נאטם וקוצץ למקבצי אוכלוסין כמעט מנותקים אלו מאלו, לשמורות סגורות במחסומים מאוישים בחמושים ישראלים, גדרות, חומות, בסיסים צבאיים, אזורי ביטחון, שטחי אש והתנחלויות. נכון ליוני 2014, הפלסטינים חיים בעשרות פנאופטיקונים ("רואה כל", מודל למבנה בית סוהר המאפשר מעקב קבוע והטלת משמעת ביעילות, ע"ה) בגדלים שונים, מוקפים ברשתות מתוחכמות של אמצעי ירי, בקרה, צילום ופיקוח אמיתיים ומדומיינים. אבטלה, עוני, צמצום חופש הבחירה ופחד תמידי להיירות הם תוצרים נלווים טבעיים. איסורי התנועה וההיתרים מכווצים את המרחב ומאיינים את רובו (שטח ישראל ו-C). את המרחב הנותר בגדה המערבית מבתרים כבישי רוחב ואורך לתועלת יהודים בלבד ויהודים בעיקר, ומעגלים מתרחבים והולכים של התנחלויות שסוגרים ולוחצים עוד ועוד על הפנאופטיקונים הפלסטיניים. מזרח ירושלים נקרעה מהגדה עם יישום איסורי התנועה החל ממארס 1993. נמשך בה תהליך ההתרסקות לכיסים של עוני, מוקפים בטבעות של התנחלויות ("שכונות") יהודיות. הזמן - משאב כה חיוני ומוגבל - נשלט גם הוא בידי ישראל, והוא מתאדה ומתבזבז בשטחים הפלסטיניים הסגורים וביניהם. ריקנותו הכפויה עולבת בכבוד האדם של הפלסטינים. לפלסטינים אזרחי ישראל חופש תנועה יחסי שאין לאחיהם. אבל הם חיים במארג דומה של מובלעות דחוסות, שהעתודה הקרקעית הופקעה מהן לטובת יהודים. זהו אינו רצף אירועים מקרי אלא תהליך מכוון ומחושב, שמחולליו היטיבו לכסותו במה שקרוי "תהליך השלום". ב-24 השנים האחרונות המרחב של הפלסטינים הלך והצטמצם לתוך מובלעות מוקפות התנחלויות, ואילו הזמן שעליהם לבזבז במעבר ממובלעת אחת לשנייה – הלך והתארך3/7/2014
...
לא למות טיפש: נקמת ילד קטן (גרסת שועפט)עידן לנדו, לא למות טיפש בעקבות חטיפתו ורציחתו של מוחמד חוסיין אבו-ח`אדר בן ה-16 משועפט, הכריז ראש הממשלה: "הימין אחראי - והימין ישלם". סגר מיידי הוטל על שכונות רמת אשכול, רוממה והגבעה הצרפתית, ימין משה והמושבה הגרמנית; 160 אלף ישראלים מצאו עצמם נצורים בבתיהם, חוששים לבאות. כוחות צבא פשטו על השכונות בחיפושים מדלת לדלת, וזרעו הרס רב בדרכם. בשכונת רחביה פוצץ צה"ל דלת של בית שיושביו שהו בפנים ומן הפיצוץ נפצע ילד בן 8. ראיון מעורר מחלוקת לרדיו, הגיבה ח"כ מירי רגב לחטיפה ולרצח של הצעיר הפלסטיני והצהירה: "החוטפים אינם טרוריסטים. גם אם אני לא מסכימה אתם, הם אנשים שלא רואים שום דרך לשנות את המציאות שלהם ונאלצים להשתמש באמצעים האלה עד שישראל תתפכח קצת".3/7/2014
החטיפה בעיני הפלסטינים: פרט אחד בשגרת האלימות הארץ ‏- לפני יום 1 עמירה הס, haaretz החטיפה בעיני הפלסטינים: פרט אחד בשגרת האלימות קורבנות ישראלים מקבלים פנים ושמות בישראל ובעולם. הקורבנות הפלסטינים הרבים הם, במקרה הטוב, סטטיסטיקה בלבד. החטיפה והרצח של שלושת תלמידי הישיבות בגדה המערבית נתפסים בציבור הפלסטיני כפרט אחד בשגרת אלימות, שבה ישראל היא הנושאת הראשונה באחריות. הם לא עוררו התנגדות ומחאה, אך גם לא תמיכה ועידוד ל"עוד". שבועיים של מכבש צבאי ישראלי, שפגע באלפי משפחות פלסטיניות שאין להן כל קשר לחטיפה, הרגו גם את הנטייה הטבעית להרגיש חמלה והזדהות באופן נקודתי. הפלסטינים רואים שהישראלים בפרט והעולם בכלל נוהגים איפה ואיפה ביחסם לאלימות: זו הפלסטינית זוכה לגינוי, מבצעיה ואלה שאינם מבצעיה נענשים במלוא החומרה – על אף שבאופייה היא תגובתית. לעומתה, האלימות הישראלית הקבועה - של השלטון מעצם היותו שלטון זר, של הצבא ושל אנשים פרטיים כמו מתנחלים – לא רק שאינה בת־עונשין אלא מדווחת בקושי, אינה מוגדרת כאלימות, אינה מעניינת את הישראלים ולבטח אינה מעוררת אצלם רגשות הזדהות. קורבנות ישראליים לאלימות – שמספרם נופל מזה של הפלסטינים - מקבלים פנים ושמות בישראל ובעולם. הקורבנות הפלסטיניים הרבים הם, במקרה הטוב, סטטיסטיקה בלבד. קביעה זו אינה רק עמדה של מאמר דעה בעיתון – היא בשורש ההתנסות הפלסטינית היומיומית. 3/7/2014
...
נער ערבי ממזרח ירושלים, נחטף ונרצח; עימותים בשועפטניר חסון וג`קי חורי, haaretz אביו של הנעדר זומן לזהות אם הגופה שהתגלתה ביער ירושלים היא של בנו. המשטרה חסמה כניסות לשכונות במזרח העיר ועצרה את תנועת הרכבת הקלה לאזור. תושבי האזור מיידים אבנים והשליכו מטענים, שלושה פלסטינים נפצעו. בן דודו של הנער הנעדר ממזרח ירושלים אמר הבוקר לגל"צ כי "זה התחיל מאתמול. ניסו לחטוף ילד בן 7 מאמא שלו שהיה על הכביש. הם היו עם רכב שחור, הונדה סיביק, וניסו לחטוף את הבן שלה. כל האנשים שהיו בכביש ראו את המצב ורדפו אחריהם אחרי שניסו לחנוק את הילד שלה. היא נמצאת עד עכשיו בבית חולים". לדבריו, "היום בבוקר חטפו ילד, בן דוד שלי, הוא בן 15 מליד ביתו ורדפו אחריהם שתי מכונית מהכפר אבל לא הספיקו להגיע אליהם. יש מצלמות של תחנת הרכבת ושל חנות פה באזור". הבן דוד סיפר עוד כי "המשטרה עדיין פה. ראו הכל דרך מצלמות וזיהו שאותו רכב שניסה לחטוף את הילד מאמא שלו היה פה היום בלילה. המשטרה יודעת את זה מאתמול. היו תלונות במשטרה על הרכב הזה והיום אותו רכב. לא עשו שום דבר מאתמול עד עכשיו. היום אותו רכב חטף את הילד הזה וברחו". אמש צעדו מאות פעילי ימין בירושלים במחאה על רצח שלושת הנערים.הם קראו סיסמאות כמו "מוות לערבים", "מוות למחבלים", "יהודי הוא נשמה - ערבי הוא בן זונה", וחיפשו אחר עוברי אורח ערבים. במקרה אחד לפחות תקפו הצועדים פלסטיני באמצע הרחוב, שחולץ מהמקום על ידי המשטרה.3/7/2014
...
ועכשיו, לתגובה הציוניתצבי בראל, haaretz שלושה אזרחים שנהרגים בפיגוע משלחים כאב חד בחזה. שלושה נערים שנרצחים בפיגוע חטיפה מחוללים דרמה לאומית. פיגוע רצח הוא עניין מיידי, הנשמט מן הזיכרון הקולקטיבי כהרף עין, ונותר טרגדיה אישית של משפחות הקורבנות. פיגוע חטיפה לעומתו כולל שלב נבזי במיוחד — שלב התקווה, גם כאשר אין לה תוחלת: אולי יימצאו החטופים, אולי מישהו יגיש רשימת דרישות, יציג סימני חיים, יתחיל משא ומתן שיחולל שיח פוליטי וצבאי.ויש עוד הבדל נורא בין שני סוגי הפיגועים. קורבנותיהם של פיגועי רצח "רגילים" הם קורבנות אלמוניים בדרך כלל. הם בונים את תודעת המחיר הקולקטיבי שגובה הסכסוך הישראלי־פלסטיני, את השורה התחתונה הלאומית של רווח והפסד. פיגועי חטיפה, בשל הזמן שהם מעניקים לציבור להכיר אינטימית את הקורבנות, הופכים לציוני דרך מוחשיים. הם מייצגים לכאורה את המחיר האישי שכל אחד עלול לשלם. ה״ציבורי״ הופך ל״פרטי״. בנסיבות אחרות, להבדלים הללו לא היתה צריכה להיות משמעות. אבל אז מגיעים אנשי הימין, ודווקא הם משרטטים את קו ההפרדה בין השכול הלאומי לשכול הסקטורלי. לקורבנות של מתנחלים נועדה שליחות. מותם לא יהיה חסר ערך. להם ממתינה אנדרטה לאומית שתמשוך את המדינה עמוק יותר אל תוך המצולה. שום עונש שיושת על החוטפים, גם לא פסק דין מוות, לא יוכל לצנן את להט ההנצחה הנדל"נית. עין תחת עין, התנחלות תמורת מתנחל. 3/7/2014
...
מניפולציה רגשית המונית: על צו איסור הפרסום בפרשת רצח הנעריםנועם שיזף, mekomit אם הציבור היה יודע על הפרטים החסויים מרכב החטיפה ומהשיחה למוקד 100, לא היה נוצר הרושם שהחטופים בחיים. מדוע שופטים נותנים יד שוב ושוב למניפולציות האלו? מדוע מותר לצנזורה לחזור עליהן? מדוע עיתונאים מטפחים אווירה ציבורית כשהם יודעים את האמת? ולמה לעזאזל מישהו עוד מאמין לשר האוצר? מדי כמה ימים התראיינו קצינים בכירים לתקשורת, הסבירו שההנחה שהחטופים בחיים, ולעתים אף ציינו ש"אין ממצא" שקובע אחרת. זו היתה הונאה, ממש כמו השקר של יאיר לפיד, כאילו אי אפשר להבין מהשיחה למוקד 100 כלום. והאבסורד: בזמן שאותם גורמים שיקרו לציבור, הם גם נזפו בו על "הפצת שמועות". יש לי חדשות: באירוע הבא יופצו הרבה יותר שמועות, כי הנחת היסוד של האזרחים תהיה שקיימים כל מיני סודות ששופכים אור חדש על האירועים. אני מקווה שעיתונאים יחשבו פעמיים על האופן שבו הם משרתים את רוח השלטון, בזמן שהם דווקא מודעים היטב לכל אותם פרטים סודיים ויכולים לפחות לשמור על טון מסויג. ובעיקר, אני מקווה שקצת יותר אנשים יפתחו חשדנות בריאה לגבי מה ש"מקורות צבאיים" אומרים.3/7/2014
צלמת וואלה ואקטיבסטילס נורתה בפניה על ידי שוטרים בירושליםאקטיבסטילס, mekomit טלי מאייר, צלמת עיתונות חברת קולקטיב אקטיבסטילס, נורתה בפניה הבוקר (רביעי) על ידי שוטרים ממשטרת ירושלים באמצעות "כדור ספוג" בשועפאט. מאייר הייתה במקום במסגרת עבודתה באתר וואלה! וסיקרה עימותים בין המשטרה לזורקי אבנים. הצלמת מאושפזת עכשיו בבית חולים בבירה והיא בהכרה. צלם עיתונות נוסף, שסייע לפנותה לבית החולים, נורה בעורפו עם כדור ספוג בזמן הפינוי. לדברי הצלמים הם עמדו לצד צלמים אחרים באזור בית משפחת הנער שנחטף ונרצח אתמול.3/7/2014
אנשי ימין זייפו תגובה מטעם חנין זועבי במטרה להביא לרציחתהלילך בן דוד, mekomit ברשתות החברתיות ובאתרי הימין הופצה אתמול (שני) תגובה מזוייפת מטעם חברת הכנסת חנין זועבי בעקבות מציאת הגופות של שלושת הנערים המתנחלים שנחטפו. זיוף התגובה הוא חלק ממסע השמצה ודמוניזציה נגד חברת הכנסת מטעם הברית הלאומית הדמוקרטית (בל"ד), שנמשך זה למעלה מחמש שנים, מאז אירוע ההשתלטות על המרמרה. לתגובה המזוייפת, שפורסמה בין השאר בפורומים פייסבוק, באתר רוטר, ובערוץ 7, צורפו קריאות שונות לפעולה שתשתיק את חברת הכנסת, החל מהטרדתה בטלפון ועד קריאות המסיתות לרציחתה. מחברי התגובה המפוברקת קיוו כנראה שבלהט הזעם הקדוש שאוחז בציבור הישראלי – ועם לא מעט עזרה מטעם הימין והתקשורת הישראלית – יקום אדם שירצח את חברת הכנסת. . וגם: מה תגובתה האמיתית של זועבי לרצח.3/7/2014
רק לא עוד הפסקת אשענת מרלא חפץ, haaretz אחרי המלחמה האחרונה בעזה (מבצע "עמוד ענן"), הגדיר צה"ל אזור חיץ בתוך השטח הפלסטיני, הנתון למעשה לשליטתה של ישראל. זהו שטח נכבד מהרצועה הצפופה הזאת, שאליו אסור לאנשים להיכנס ואין הם יכולים לעבד את אדמתם בו. אזור החיץ הזה טוב אולי לפסאדה הביטחונית, אבל הוא מסייע לטשטש את העובדה שכל אזור עוטף עזה הוא למעשה אזור חיץ מבחינת ממשלת ישראל. בחבל ארץ זה חוקי המשחק הם אחרים. ההנחה הבסיסית שהאזרחים זכאים ליהנות מחיים שלווים ובטוחים אינה מתקיימת כאן. היא הוחלפה בתועפות של מיגון, הטבות מס, כוחות צבא ורטוריקה פטריוטית. באזור החיץ הזה, היגיון ה"עין תחת עין" שחביב כל כך על ממשלות ישראל אינו מתקיים, או למצער — מתקיים כאשר זה מתאים ונוח. בניגוד לגשם, הרקטות מטפטפות כאן כל השנה, ותקופות הסלמה נמצאות תמיד מעבר לפינה. האי־ודאות היא בת לוויה מתמדת של תושבי עוטף עזה: האם בתי הספר ייפתחו מחר? נוכל לנסוע לים? לעבד את השדות? ברצותה, הממשלה עוצמת את המדיניות הזאת מסייעת לשמר את העימות על אש קטנה. כך אפשר להמשיך ולטעון שחמאס הוא ארגון טרור רצחני, דבר שמצדיק את החנק של תושבי עזה ואת חוסר הנכונות העיקש ליזום כל הידברות שתאפשר עתיד נורמלי משותף לעם היושב בציון ולתושבי הרצועה (אגב, הידברות כזאת היא גם תנאי למשא ומתן אמיתי עם ממשלתו של מחמוד עבאס בגדה, אם זה בכלל מעניין מישהו).עיניה, ברצותה, נכנסת בהם כך גם אפשר להשתעשע מדי פעם בעימות צבאי נרחב יותר, שעולה אמנם בחיי אדם, אבל מלכד את העםבכל הכוח ומראה להם מה זה. אך בדרך כלל, המדיניות המועדפת עליה היא אי־עשייה, שמחירה הפוליטי הוא הנמוך ביותר. עם מה נשארנו? עם פיסת ארץ שאורכה כמה עשרות קילומטרים, המאוכלסת בכמה עשרות אלפי בני אדם שחייהם מוקרבים מדי יום על מזבח הפחדנות הפוליטית של ביבי. פיסת ארץ שהיא אזור חיץ הסופג וסופג וסופג בעבור שאר אזרחי המדינה, ועל חשבון מי שחי בה. פיסת ארץ שההפגזות עליה כבר לא מדאיגות איש (שכן הדאגה האמיתית, בואו לא נשכח, היא רקטות על תל אביב).10/7/2014
...
ביהמ"ש: מתקן חולות נועד להמאיס על המסתננים את השהייה ולשכנעם לעזובירדן סקופ, haaretz לקראת הכרעה בבג"ץ, שופטות לעניינים מינהליים ביטלו הוראות שהייה במתקן של שלושה מבקשי מקלט ומתחו ביקורת על הליך ההחתמה לעזיבה מרצון. באחת ההכרעות כתבה השופטת חני סלוטקי כי נראה שההוראות שנקבעו בחוק - שלפיהן שוהה במתקן לא רשאי לעבוד בישראל, נדרש להתייצב בו שלוש פעמים ביום לצורך רישום נוכחות ועליו לשהות בו בין השעות 22:00 ל–6:00 - "נועדו להמאיס על המסתננים את השהייה בישראל ולעודד אותם לעזוב אותה מרצונם, וכך תימנע השתקעותם במרכזי ערים". עם זאת, הוסיפה, "בהוצאת הוראת שהייה לעותרים אין כדי לקדם את תכלית החוק של מניעת השתקעות בישראל ועידוד המסתננים לחזור למדינות מוצאם, שכן אין הם יכולים לחזור לדרפור בשל הסכנה הנשקפת להם שם". לדברי עו"ד ברנד, שייצג את העותרים, "ערב הכרעת בג"ץ בנושא, בית המשפט לא שעה לטיעונים פוליטיים שניסה משרד הפנים להכניס לדיון, ניתח בזהירות את לשון החוק וקבע כי התנהלות המשרד בלתי ראויה, שרירותית, אינה מקדמת במאומה את תכלית החוק למניעת הסתננות ונוגדת את לשונו ואת דברי ההסבר לו". 10/7/2014
...
הצעות לריכוך האפרטהיידעמירם גולדבלום, haaretz ישראל איננה מדינת אפרטהייד, אך היא מנהלת משטר אפרטהייד קיצוני בחריפותו מעבר לקו הירוק. העובדות ברורות: מתנחלים ופלסטינים חיים תחת מערכות חוקים שונות — האחת אזרחית והאחרת צבאית. רוב הפלסטינים מוגבלים לכ–200 אזורי מחיה שנקבעו בהסכם אוסלו, ותנועתם בין האזורים הללו נשלטת בידי צה"ל. השליטה במקורות המים היא בידי היהודים בלבד. המתנחלים, שאינם אפילו 15% מכלל האוכלוסייה מעבר לקו הירוק, שולטים ב–60% מהשטח — אזור C — שבו לפי הערכות שונות חיים בין 150 ל–300 אלף פלסטינים. פעולות הסילוק והגירוש של פלסטינים מאזורים אלה מוכרות לכל. המודל לאפרטהייד הכללי היא העיר חברון — שבה כאלף מתנחלים שולטים בחייהם של כ–40 אלף פלסטינים. חברון היא בירת האפרטהייד בשטחים, וירושלים המזרחית היא בירת האפרטהייד שמעבר לקו הירוק, ובה כרבע מיליון פלסטינים. אכן אין כאן הפרדה "גזעית". אין שלטים "הכניסה לערבים אסורה", או האוסרים מעבר של פלסטינים. גם אין צורך בהם: החלפנו את השלטים הללו במחסומי צה"ל, בחייל על נשקו, בתלוליות עפר לחסימת כניסות לכבישים הראשיים, ובחברון — גם בהפרדת כביש לשני העמים באמצעות גדר, בדרך למערת המכפלה. ויש גם, פה ושם, שלטים של הפרדה, אוטובוסים של הפרדה, הפרדה בשימוש במים ובאוצרות קרקע אחרים. השלטים של דרום אפריקה הם מרכיביו של האפרטהייד ה"רך". האפרטהייד הקשה בא לידי ביטוי בהשתלטות על האדמות ועל אוצרות הטבע, הגבלות הבנייה, והשליטה המוחלטת על תנועה בין מאות ה"פלסטינוסטנים". בדרום אפריקה היו כתריסר "homelands" שהוכתרו "בנטוסטנים". אצלנו — יותר מ–200. זה החמור מבין ההיבטים של האפרטהייד ה"קשה". אחרי כמעט 50 שנות שליטה בשטחים, אין רואים עוד בישראל "כובש זמני", וההתנחלות היא הוכחה נוספת לכך. אי לכך, האשמת האפרטהייד רק תלך ותגבר, ושליטת ישראל בפלסטינים הופכת את ישראל למי שמבצעת "פשע נגד האנושות" מעבר לקו הירוק, על כל המשתמע מכך לגבי מי שחי שם, וגם מי שתומך, מעודד ומחזק את הצד היהודי מול הפלסטיני. 10/7/2014
...
המנגנונים הפסיכולוגיים שמכשילים את השלוםקרלו שטרנגר, haaretz האירופאים והאמריקאים חוזרים בכל סבב שיחות על שאלה פשוטה: "הרי כולם יודעים איך ייראה הסכם השלום הסופי בין ישראל לפלסטינים, קלינטון ניסח את עיקריו לפני שנים. אז למה ישראל חותרת באופן שיטתי תחת הסיכוי להגיע להסדר כזה, כאשר ברור לכל שהיא חותרת תחת עתידה שלה ואולי גם תחת קיומה העתידי כמולדת העם היהודי? מדוע הישראלים כל כך לא רציונליים?". על השאלה הזאת נוספת אחת התעלומות הגדולות של הפוליטיקה הישראלית: ב-2002 הציעה ערב הסעודית לראשונה את יוזמת השלום, זו שאומצה לבסוף על ידי הליגה הערבית. על פי היוזמה, בתמורה לנסיגת ישראל מכל השטחים שנכבשו ב-1967, יכירו בישראל כל מדינות ערב, וכמעט כל יתר המדינות המוסלמיות יכוננו עמה יחסים דיפלומטיים מלאים. מדוע, בשם אלוהים, לא זיכתה אף ממשלה ישראלית את יוזמת השלום הזו בהתייחסות רשמית, כאשר היא מציעה את תקוותה הגדולה ביותר של ישראל – הכרה מלאה בקיומה על ידי העולם המוסלמי? התשובה לאי-הרציונליות של המדיניות הישראלית נעוצה במנגנונים פסיכולוגיים עמוקים, העומדים בדרכה של ישראל לשלום. מנגנונים עוצמתיים אלה גורמים לסיום הסכסוך להתרחק ככל שהזמן עובר, ולא להפך. שנאת ההפסד: הפסיכולוגים הישראלים עמוס טברסקי ודניאל כהנמן שינו בשנות ה-80 את הפסיכולוגיה של קבלת ההחלטות כפי שהוכרה עד אז, כשהבחינו בכמה גורמים מרכזיים המשפיעים באופן שיטתי על הליך קבלת ההחלטות שלנו. על פי אחד הכללים המפורסמים שניסחו, בני האדם פועלים מתוך שנאת הפסד. פעמים רבות אנחנו נקלעים למצב שבו עלינו לשקול הפסד פוטנציאלי של דבר מה שנמצא בידינו כרגע, אל מול רווח פוטנציאלי שנשיג אם נסכן את אותו דבר. טברסקי וכהנמן הראו כי הפחד להפסיד את מה שיש משפיע עלינו יותר, ובפער ניכר, מהסיכוי להרוויח את מה שאין. הפוליטיקאים מימין יודעים שעליהם לחזור ולשנן שהכיבוש הוא צורך צבאי ומוסרי, שמדינה פלסטינית היא איום קיומי על ישראל ושהשמאל מוכר לציבור אשליות שווא. טענתם זכתה לחיזוק עצום עם פרוץ האינתיפאדה השנייה ובעקבות ירי הרקטות לעבר יישובי הדרום. אך הליבוי המתמיד של הפחד משרת מבחינה פוליטית לא רק את הימין של היום: הוא מספק לישראלים הצדקה לנישול, לדיכוי ולהשפלה של הפלסטינים שישראלים נאלצו לקחת בהם חלק ב-47 השנים האחרונות, כדי לשמר את הכיבוש. השמאל הישראלי הלך ואיבד את כוחו כיוון שלא התייחס לפחדים מפני הסלמה ביטחונית - שהוחרפו בשל הידרדרות המצב בשנים האחרונות - באומץ ובבהירות מספיקים. פעמים רבות מדי אמרנו לישראלים שעלינו לשים קץ לכיבוש למען צביונה הדמוקרטי של ישראל. ציינו שוב ושוב כמה גזענית הופכת ישראל להיות כתוצאה מהכיבוש, ואנו ממשיכים להזהיר שישראל תנודה בעולם אם לא יופסק הכיבוש. 10/7/2014
...
דו"ח: ל-75 אלף בדואים אין נגישות למיםצפריר רינת, haaretz פורום דו קיום בנגב קובע בדו"ח כי ביישובים הלא מוכרים של הפזורה הבדואית .בנגב אין פיקוח על איכות המים ומחירם תושבי הכפרים הבדואים הלא מוכרים בנגב סובלים מקשיים רבים של נגישות למים ומשלמים מחיר גבוה יותר מצרכנים ביישובים אחרים. כך קובע דו"ח על אספקת המים ליישובים שפרסם באחרונה ארגון פורום דו קיום יהודי־ערבי בנגב. כמו כן קובע הדו"ח כי רוב הבקשות להרחבת החיבור למים נדחו ושאין פיקוח מתאים של משרד הבריאות על המים שכן מסופקים. בעבר לא היתה כלל אספקת מים מאורגנת ליישובים הלא מוכרים והתושבים דאגו לעצמם למים במכליות. בעקבות מאבק משפטי ארוך נקבע שחובה לספק להם מים. על פי הדו"ח החדש, יש נקודות חיבור למים רק בצירי תחבורה ראשיים ולכן משפחות רבות עדיין נאלצות להסתייע במכליות. בחלק מהמקרים תושבים מקימים על חשבונם הפרטי צנרת ובמקרה אחד היא הגיעה לאורך של 7.5 ק"מ. כיום יש יותר מ-300 נקודות חיבור למים שאמורות לאפשר אספקה לאוכלוסייה של כ-75 אלף בני אדם. 10/7/2014
...
סגירתה של המחשבה הישראלית - שינת התבונה והתעוררות המפלצותיוסי גורביץ, friendsofgeorge המנעותה של המשטרה מאספקת מידע אמיתי ורשמי בזמן אמת על פרשת רצח מוחמד אבו חדיר מדרדרת את ישראל לעבר מלחמת אזרחים. להלן העובדות כפי שהן מוכרות עד כה: בבוקר רביעי שעבר, קצת יותר מיממה לאחר שראש הממשלה נתניהו דיווח על מציאת גופות הנערים החטופים תוך האמירה ש”נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן,” חטפו מספר יהודים את מוחמד אבו חדיר, נער בן 16 משועפט. הם רכבו במהירות מהמקום, הגיעו לחורשה סמוכה, שפכו דלק על גופו, אילצו אותו לשתות דלק, ואחר כך הציתו אותו. המשטרה, שקיבלה דיווח מיידי על החטיפה, איכנה את מכשיר הסלולר של אבו חדיר ומצאה את הגופה תוך שעה וחצי.עם זאת, היא נמנעה מדיווח רשמי על כך במשך זמן ארוך. בזמן הזה, התחילו אנשים – יש סיבות טובות להניח שאלו היו שוטרים – להזין את התקשורת בדיסאינפורמציה. אחת השמועות היתה טענה על כך שאבו חדיר היה הומוסקסואל שנרצח על ידי קרובי משפחה. בל היא לא היתה מועמדת בדילמה כזו, אלמלא המשטרה ובתי המשפט. המשטרה מטפטפת כבר כמה ימים שהיא יודעת שמדובר ברוצחים יהודים, שהסיבה לרצח היא לאומנית, אבל נמנעה מהודעה רשמית כלשהי. משטרת ישראל תמיד שירתה את הממשלה, לא את הציבור. והפעם נתיב הדם הוביל ישירות אל המסית הלאומי, בנימין נתניהו. ואז, כמו שקרה לנתניהו לא אחת בעבר, השד ששחרר היה חזק ממנו. בפעם האחרונה שנתניהו רקד ככה על דם, בפעם האחרונה שהוא הפיץ שנאה בווליום כזה, נרצח כאן ראש ממשלה.10/7/2014
המחדל האלוהי של שב"כ: לא ידע מה הפלסטינים מתכנניםעמירה הס, haaretz מטרה עליונה אחרת של השב"כ — כפי שמוכיחות 66 שנות המדינה — היא לפורר את העם הפלסטיני עד שלא יוכל ולא ירצה לדרוש את מימוש זכותו להגדרה עצמית (יש עוד מטרות, למשל — להביא את כל היהודים בעולם לפה. הכישלון במקרה זה כה מהדהד, שחדלנו למנות את המטרה הזאת). אז מהי הידיעה וההבנה שהשב"כ — וכל הישראלים יחד אתו — נדרשים, מצווים, מאולפים, שלא להפיק מהמידע שבידיהם? האמת היא שזה פשוט מעליב, אפילו חולני, לנסח שוב ושוב את התשובה הזאת, בתקווה הנכזבת שסוף סוף הישראלים יקלטו אותה ויסיקו את המסקנות. התשובה כל כך מובנת מאליה, מצויה בדברי חכמים ובספרי היסטוריה. מה עם, למשל, "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך"? אז בואו ננסח את התשובה בצורת מידע מודיעיני בחינם: פקידי שב"כ נכבדים. שתי המטרות המדיניות שמתפקידכם להבטיח את יישומן הנינוח (סובסידיות ליהודים ופירור העם הפלסטיני) מייצרות בכל רגע אלפי בקבוקי תבערה, מיליוני אבנים, מאות פצצות מתקתקות ואין ספור צעירים זועמים בהווה ובעתיד. שיחת חולין יום שישי בערב, אחרי הארוחה המפסקת. זמן להתקשר לחברים בעזה. סאברין מרגיעה: כבר התרגלנו להפגזות. רק לא מצליחים להתרגל למצבנו כתרנגולות בכלוב. כל ילדיה לידה. ובדיוק כשהיא מתחילה למנות את הישגיהם בלימודים, רעש נורא של חבטה חוצץ בין מלותיה לאוזני. בקול מתנשף, מתנצל־על־התנשפותו, היא אומרת: הפגיזו. לידינו. "לידם" זהו שדה פתוח, לא רחוק מחוף הים. אני כמעט יכולה לשמוע את פעימות הלב המואצות של מי שאמרה שהתרגלה. 7/7/2014
קדום, יום ששי 11.7.2014, דיווח על שימוש באש חיה 12/7/2014
לתווך בין חולים עזתיים לשומרי הסף הישראליםהילה עמית, haokets מאות הרוגים בעזה, על הפצועים אפילו לא מדווחים לנו. הפצועים שמשפחותיהם יתקשרו לרופאים לזכויות אדם בין המבצע הזה למבצע הבא, שכן שוב החרבנו את תשתיות הבריאות, את בתי החולים, את מוסדות השיקום17/7/2014
יש מתונים בעזה, ישראל מתעלמת מהםעקיבא אלדר, al-monitor אולם הנה תזכורת על הימים שקדמו לגל התקפות הרקטות. בשבוע הראשון למבצע הצבאי "שובו אחים" שנועד, כביכול, להשיב את שלושת החטופים הביתה (הדרגים המדיני והצבאי האמינו בסבירות גבוהה מהרגע הראשון שהשלושה נרצחו) נהרגו שני צעירים פלסטינים, אחד מהם בן כ-15. על אף שהרוצחים לא נתפסו עד היום, צה"ל פשט על כאלף בתים בגדה ועצר כ-370 פעילי חמאס. רובם הגדול לא הובאו בפני שופט. הצבא פגע במוסדות חמאס וסגר את האוניברסיטה האמריקאית בג`נין ואת אוניברסיטת ביר זית. ממבצע "שובו אחים" בחזרה ל"צוק איתן". כספית קובע כי "כל אנשי חמאס הם בני מוות". אך האם גם תינוקותיהם, שאין להם כיפת ברזל שתגן עליהם מפני הפצצות של ישראל, הם בני מוות? האם נשותיהם וסבתותיהם, שאין להן "מרחב מוגן", הן בנות מוות? לפי נתוני האו"ם בשעת כתיבת שורות אלו הגיע מניין ההרוגים בעזה ל-178, מהם לפחות 138 אזרחים (או מה שמכונה אצלנו "בלתי מעורבים"), ומהם 36 ילדים. משפחות שלמות נמחקו מעל פני האדמה. 1,361 פלסטינים נפצעו, מתוכם 386 ילדים ו-249 נשים. 1,255 בתים ברצועת עזה נהרסו או נפגעו קשה; 17 אלף תושבים נאלצו לעזוב את בתיהם ועברו להתגורר בבתי ספר של אונר"א; 600 אלף איש נמצאים בסכנת התנתקות ממקורות מים. 17/7/2014
אף מלה על פשעי מלחמהגדעון לוי, haaretz נניח שהכל יהיה בדמותם ובצלמם, ונניח שהמדינה תיראה כפי שהם רוצים — ספק רב אם גם הם ירצו לחיות בה. אני כותב "הם" כי אינני יודע להגדיר אותם, כבר מזמן זה לא רק הימין הקיצוני והמתון. לא רק המרכז והשמאל־מרכז. לא רק ההמון. זה כבר כמעט כולם. רוח רעה אופפת עכשיו כמעט את כולם, והיא רוח התקופה האמיתית של ישראל 2014. אם זו תשתלט כליל, כפי שהדברים מצטיירים עכשיו, גם הם לא ירצו לחיות בישראל החדשה הזאת שלהם, מעשה ידיהם. כל זה אינו חלום, הסיוט הזה כבר כאן. "שקט, יורים" בעתות מלחמה וגם בעתות של שקט. הביקורת תוגבל לתחומים ברורים: מותר לבקר את הצפיפות בכיתות ואת מחירי הקוטג`, את הטייקונים ואת מחירי הקפה בנמל התעופה בן גוריון. מותר גם לבקר את התיאטרון והקולנוע, הכל בגבולות הטעם הטוב, כמובן. מותרים תחקירים על ראשי עיריות ועל זמרים שהעלימו מס ופוליטיקאים שפיטרו את עוזרת הבית שלהם — אף מלה על פשעי מלחמה. העיתונות הלוחמת תילחם בתאונות דרכים, אבל מובן שלא בהוראות הפתיחה באש. משפחות הפשע זה בסדר, פשעי הכיבוש וההתנחלות — מחוץ לתחום. תחזית מזג האוויר תהיה חופשית מכל צנזורה. בעתות מלחמה התמונה משתנה כמובן: התותחים רועמים, ועכשיו כבר אסור אפילו לצייץ. מותר לבקר את צה"ל ומערכת הביטחון, אבל אך ורק מכיוון אחד: למה לא נתנו לצה"ל לנצח, תנו לו "לגמור את העבודה"; להיכנס בהם, להפציץ אותם, "לכתוש" עוד יותר, לכבוש עוד יותר, לנתק את החשמל, להדק את המצור ולהגביר עד כמה שאפשר את ההרג, הכאב וההרס; להעצים את גבורת החיילים, למלל את נועזות הטייסים. להחזיר את הערבים לתקופת האבן, את עזה לימי הביניים. זה מותר. הכי מוסרי בעולם — כמה שיותר; ספק בכך — אסור. מותר גם להתקרבן, בלי הגבלה. הבורות תוכתר כיעד לאומי. עיתון "הארץ" יוצא אל מחוץ לחוק. בישראל החדשה יהיה אסור לתאר את הסבל של הצד השני. ישראל החדשה תיהפך למצורעת באמת בעולם. שיירי האהדה האחרונים, בין היתר בזכות קולות ההתנגדות שעוד בוקעים ממנה, ייעלמו כליל. 17/7/2014
...
"התושבים אומרים - מחכים לתורנו למות, אין מה להפסיד"מיכל מרגלית, ynet אז איך נראית רצועת עזה מבעד לעיניו של כתב זר? לדברי סנגופטה, "המצב בבית להיא בכי רע ומקומות רבים נהרסו. לאחר הפסקת באש במבצע `עמוד ענן` ב-2012, אנשים כאן חשבו שהמצב הולך להשתפר. עכשיו יש תחושה של חוסר תקווה. מדי שנתיים הם נקלעים לתוך משבר ומרגישים שהמצב לא ישתפר לעולם". כתב העיתון הבריטי מספר שהפלסטינים בבית להיה זועמים מאוד על ישראל, וחושבים שהיא יצאה למבצע הצבאי כדי לוודא שלא תקום מדינה פלסטינית. "הם גם חמאס, בעוד שמספר ההרוגים הפלסטינים ברצועת עזה עובר את ה-170", מספר סנגופטה ומוסיף: "תושבי בית להיה גאים במה שהחמאס עושה". נח בראונינג, כתב סוכנות הידיעות רויטרס לענייני פלסטינים, שוהה בעיר עזה. בשיחה עם ynet הוא גם מספר על מצב קשה ביותר שעמו נאלצים התושבים להתמודד. "המצב נוראי. אנשים מרגישים שהם כלואים בבתיהם. הם חשים שכל רגע יכולה להגיע תקיפה אווירית שתהרוג אותם ואת כל משפחתם", מספר בראונינג. "אנשים כאן מאוד נואשים. חלק מהם אמרו לי: `אנחנו מחכים לתורנו למות, אין לנו כבר מה להפסיד. החיים שלנו כל כך גרועים בנקודת זמן זו, שהמוות הוא רק החמרה קטנה לסבלנו`. זה נורא לשמוע אנשים במצב קשה כל כך". 16/7/2014
אלימות המדינהאלכס ליבק, haaretz אם רצינו בהוכחה שהכיבוש משחית, שאין לו גבולות ומחסומים, שהוא זולג מהשטחים למדינת ישראל ופוגע בזכויותינו הבסיסיות, באה הוכחה שריסקה את פנינו ב״כדורי ספוג". ביום שישי, 2 ביולי בשעה 12 בצהרים, נורתה צלמת אתר "וואלה!״ טלי מאייר (24) על ידי שוטרי יס"מ. היא נפגעה בפניה מכדור ״ספוג״ ופונתה לבית החולים הדסה הר הצופים. התוצאה: שני שברים בלסת, שני חתכים באזור לחי ימין - אחד בעומק של 4 ס"מ והאחר של 2 ס״מ. כמו כן נפגעה בלוטת הרוק בצד ימין. כדי לתקן את הנזק החמור שנגרם בעקבות ירי ״כדור הספוג״, טלי עברה ניתוח של למעלה מ-4 שעות. ביקרתי אותה בבית החולים שאליו הועברה, הדסה עין כרם, ביום ראשון, שלושה ימים לאחר הפציעה. פניה נפוחים וחבושים. לסתה התחתונה מהודקת לעליונה כדי להביא לאיחוי השברים. כיוון שאינה יכולה ללעוס היא ניזונה מנוזלים בלבד, בעזרת קש המוחדר לצדו השמאלי של פיה. לעורק זרועה הימנית הוחדרה מחט עירוי שדרכה הועברו לגופה גם משככי כאבים. עכשיו, כשפוגעים בצלמי עיתונות ישראלים-יהודים אני מתלונן. למה לא יצאתי בעבר נגד הפגיעה בצלמים פלסטינים הנמשכת עשרות שנים? גם אני אשם בפגיעה בטלי מאייר כי גם אני חלק מהשיטה, משתתף פאסיבי בכיבוש. האמנתי שמה שקורה ״שם״ לא נוגע לי, כי לי, פה, זה לא יקרה.16/7/2014
...
עדות: זה קרה ברכבת הקלה בירושלים או 12 דקות בדרך ללינץנג`מה עלי, hagada זה קרה ברכבת הקלה בירושלים. ישבתי בשקט. צעקות נשמעו והרכבת נתקעה. מאות, אולי אלפים דפקו על החלון של הרכבת. מוות לערבים, צעקו. פחדתי. הסתתרתי מאחורי משקפי השמש. התפללתי שלא יזהו את הלאום שלי. מישהי בוכה, צועקת בהיסטריה מהספסלים האחוריים. רצתי לעברה. היא אימא צעירה עם כיסוי על הראש. החזיקה בידה ילד בן 5. אישה אחרת דחפה אותה ורצתה להוציאה מהרכבת בכוח. אלפים דופקים על החלונות, צמאים לדם והאישה הזו רצתה להקריב את האימא הצעירה.17/7/2014
שר אלף בצבא מלכות ישראל השלמהיוסי גורביץ, friendsofgeorge מח”ט גבעתי הכריז על מלחמת דת. זו היתה צריכה להיות סיבה להדחה מהירה, אבל זה לא יקרה. המדינה היהודית משילה במהירות את אצטלת הממלכתיות שלה מח”ט גבעתי הוא, בעוונותינו, אחד עופר וינטר. הלז חובש כיפה. ביממה האחרונה מופצת ברשת תמונה של “דף מפקד לקרב” שכתב וינטר לפני שלושה ימים, בתשיעי ביולי. בצבא של מדינה נורמלית, פקודת היום הזו היתה מובילה להדחה מהירה של וינטר. בצה”ל זה לא יקרה. מה שחשוב בטקסט הוא שווינטר שינה על דעת עצמו את הגדרת המשימה של צה”ל. הוא כותב, אחרי שהוא פותח ב”בס”ד” כמובן, ש”ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי “העזתי” אשר מחרף מנאץ ומגדף, אלוקי מערכות ישראל […] אני נושא עיני לשמיים וקורא עמכם ‘שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד.’ ה’ אלוקי ישראל היה נא מצליח דרכנו, אשר אנו הולכים ועומדים להלחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך. […] עשה שיתקיים בנו מקרא שכתוב ‘כי ה’ אלוהיכם ההולך עמכם להלחם עם אויביכם להושיע אתכם’, ונאמר אמן.”כלומר, מדבריו של וינטר עולה שהבעיה עם החמאס היא שהוא מנאץ את השם של החבר הדמיוני של וינטר, וזו מבחינתו סיבה לצאת למלחמה ולהרוג למעלה ממאה אזרחים.17/7/2014
עולם יקר, תן לעזה לישון!עודה בשאראת, haaretz הוי עזה המדממת, איך עובר עליך הלילה כשהשמים מקיאים אש וגופרית? עזה נאנחת תחת עול הטרגדיות שכתפיה הצרות נושאות מאז 1948. מיליון פליטים נדחסים על שטח של שכונה עירונית. הישראלים סוגרים, והמצרים אוטמים. הקטארים, הנתמכים על ידי האמריקאים, מממנים את החמאס, בעל בריתם, שהחליט להחזיר את עזה שנות אור לאחור. זו עזה שהעולם התנכר לה, בבקשה אל תגלגלו עיניים. את מה שנזרע ב–1948 קוצרים עכשיו. כרגע עולם כמנהגו נוהג. ישראל מורידה בניינים על תושביהם, ופיה אומר "הצילו!" מדינה תחת מתקפת טילים, בדומה לבליץ על דרזדן ולונדון. ומנגד, בעת שהפלסטינים נהרגים — 30 בני אדם ביום בממוצע — מקרין החמאס תשדירי תעמולה המאיימים על היהודים, סרטים מגוחכים, שגם ההסברה הישראלית המשומנת אינה מצליחה להשתמש בהם. איך אמר מחמוד דרוויש — "קולותינו גבוהים מקומותינו". עכשיו עזה נתונה לחסדי ההפצצות של היהודים הרחומים, ששנות אור של מוסר מפרידות בינם לבין המוסר הערבי האכזרי. הפרדוקס במיטבו: מגרשים את הפלסטינים ממולדתם, ואחר כך תוקפים אותם גם במחנות הפליטים שאליהם נסו, ומתפארים בכך שהם מוסריים יותר. חבר`ה, הנחיתו על הפלסטינים עוד מכות, אך אנא, הפסיקו לדבר על מוסר. בישראל מאשימים את תושבי עזה שאינם יוצאים מבתיהם בעת ההפגזה. אך לאן ישובו אחר כך, לחורבות שפעם היו בתים? פלסטיני אחד סיפר לרשת "אל־ערבייה", שהשיחה הגואלת מהצבא הישראלי תפסה אותו מנותק ממשפחתו, ובחמש דקות הזהב שהוענקו לו הוא לא הצליח להעביר להם את הבשורה. וכך הוא נשאר בחיים, אך בלי חמשת ילדיו. ואילו אנאס קנדיל, בן ה–19, שכתב בעמוד הפייסבוק שלו: "רחמיך אלוהים. מאתמול לא ישנתי. שיפציצו את הבית כבר, תניחו לנו", אותו גאלה ישראל מייסוריו. הוא ואביו נהרגו בהפצצה. 16/7/2014
...
פשיזם בתל אביבעמרי בר-אדם, haaretz אבא שלי אוהב את ישעיהו ליבוביץ`, ואמא שלי אוהבת את מהטמה גנדי. זהו בכיכר הבימה עמדנו וקראנו להפסקת אש ולסיום המבצע בעזה. עוברים ושבים ברחוב עברו ושבו, נהגים צפרו וירקו מחלונות הרכבים, ואז הגיעו הדגלים. חבורה של כמה עשרות נערים ונערות, חלקם ללא חולצות וחלקם עטופים דגלי ישראל ניצבה מולנו. האוויר נעשה צפוף בין שני הגושים, שהחלו מטיחים קריאות אלה לעבר אלה: "בעזה, בשדרות — ילדות רוצות לחיות" ו"עזה עולה באש". אני לא זוכר מתי בדיוק זה קרה, אבל לפתע הוטחו בנו עשרות ביצים, שהשליכו עלינו פעילי הימין. מהרגע הזה ואילך המצב הידרדר ומצאנו את עצמנו באחת ההפגנות האלימות ביותר בשנים האחרונות בישראל. ההמון שאג הזועם קריאות "מוות לערבים", וכמה סכינים התנופפו באוויר. גלי ישראל וקריאות "מוות לערבים" ו"צריכים להכניס אתכם למשרפות", הזכירו ימים חשוכים. 16/7/2014
...
ארכיון מאמרים
מאמרים נוכחיים
10/2019
9/2019
8/2019
7/2019
6/2019
5/2019
4/2019
3/2019
2/2019
1/2019
12/2018
11/2018
10/2018
9/2018
8/2018
7/2018
6/2018
5/2018
4/2018
3/2018
2/2018
1/2018
12/2017
11/2017
10/2017
9/2017
8/2017
7/2017
6/2017
5/2017
4/2017
3/2017
2/2017
1/2017
12/2016
11/2016
10/2016
9/2016
8/2016
7/2016
6/2016
5/2016
4/2016
3/2016
2/2016
1/2016
12/2015
11/2015
10/2015
9/2015
8/2015
7/2015
6/2015
5/2015
4/2015
3/2015
2/2015
1/2015
12/2014
11/2014
10/2014
9/2014
8/2014
7/2014
6/2014
5/2014
4/2014
3/2014
2/2014
1/2014
12/2013
11/2013
10/2013
9/2013
8/2013
7/2013
6/2013
5/2013
4/2013
3/2013
2/2013
1/2013
12/2012
11/2012
10/2012
9/2012
8/2012
7/2012
6/2012
5/2012
4/2012
3/2012
2/2012
1/2012
12/2011
11/2011
10/2011
9/2011
8/2011
7/2011
6/2011
5/2011
4/2011
3/2011
2/2011
1/2011
12/2010
11/2010
10/2010
9/2010
8/2010
7/2010
6/2010
5/2010
4/2010
3/2010
2/2010
1/2010
12/2009
11/2009
10/2009
9/2009
8/2009
7/2009
6/2009
5/2009
4/2009
3/2009
2/2009
1/2009
12/2008
11/2008
10/2008
9/2008
8/2008
7/2008
6/2008
5/2008
4/2008
3/2008
2/2008
1/2008
12/2007
11/2007
10/2007
9/2007
8/2007
7/2007
6/2007
5/2007
4/2007
3/2007
2/2007
1/2007
12/2006
11/2006
10/2006
9/2006
8/2006
7/2006
6/2006
5/2006
4/2006
3/2006
2/2006
1/2006
12/2005
11/2005
10/2005
9/2005
8/2005
7/2005
6/2005
5/2005
4/2005
3/2005
2/2005
1/2005
12/2004
11/2004
10/2004


עמוד הבית  חזרה